משפחה אחת

בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר (תהילים לג, טו): "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם" (משנה ראש השנה פ"א מ"ב). דברי המשנה נראים לכאורה סותרים זה את זה. אם כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, משתמע שכל אחד נידון בפני עצמו, ללא תלות במשפט של שאר באי העולם. אבל הפסוק מתהילים, המובא כראיה לכך, אומר דווקא שכולם נידונים כאחד וכמקשה אחת.

אלא שכאן אנו ניצבים מול הפלא של ההשגחה העליונה. האדם נידון גם מצד גורלו הפרטי ואישיותו הייחודית, ובבת אחת גם מצד שייכותו אל שאר בני האדם. כשבא לאדם צער, יש לדון בשאלת הצדק של המאורע מצד מה שמגיע לאותו אדם בפרט, אבל גם בצערו של מי ששמע על כך ונאנח. אמנם אין ביכולת האנושית הרגילה לערוך את כל החשבונות האלה, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג הל' ב): "ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העונות". אבל אנו סמוכים ובטוחים שכאשר אנו עומדים למשפט לפני הבורא ביום ראש השנה, הכל נלקח בחשבון. בצדק נוכל לומר שכל באי העולם הם משפחה אחת, בעלת גורל משותף, ואין אדם יכול לומר מה לי ולאחרים. האחרים אף הם חלק מהווייתך הכללית, אתה שותף עמהם והם שותפים אתך.

לפי זה מובן פסוק תמוה בספר נחמיה. בפרשה המספרת כיצד ציין עזרא הסופר את ראש השנה עבור קהל שבי הגולה (נחמיה ז, עב – ח, א-יב), שבכו כששמעו את דברי ספר התורה, נאמר שעזרא ניחם את העם, וציוה אליהם לשמוח בחג, לאמור (שם ח, י): "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו". אנחנו רגילים למשלוח מנות איש לרעהו בימי הפורים, אך מה למשלוח מנות ביום ראש השנה? אלא שמשלוח המנות בא להבליט את העובדה שכולנו משפחה אחת, ושכאשר אנו עומדים למשפט בפני בורא העולם בראש השנה, כל אחד נשען על החלק שלו בגורל חבירו, הבא לידי ביטוי בשותפות בסעודה. זה בעצמו מציל ממידת הדין הקשה, המתוחה בעולם ביום הזה, ומהפכת אותו לרחמים: "כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם" (שם).

מגפת הקורונה שפקדה אותנו ואת העולם כולו, מזכירה לנו את שני המרכיבים של הזהות האנושית: הפרט והכלל. ההכרח להתרחק איש מרעהו עד כדי בידוד, משיב אותנו אל הפרטיות של כל אחד מאתנו, וההכרח לנהוג באחריות כלפי החברה ולהקפיד להתחסן, מזכירה לנו שאנחנו תלויים זה בזה, ואחראים זה לזה. משפחה אחת.

Brit-olam.org