מובא במסכת ברכות (לב, א): "דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל" [דין זה נלמד ממשה רבנו, דכתיב (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא, וכתיב ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"].
בספר בית אלקים (שער התפילה פרק ב) ביאר המבי"ט את עניין סידור שבחי המקום בתחילת התפילה. דהנה, בהשקפה ראשונה דבר זה נראה בלתי הגון, שהרי אם אדם משבח את חברו ואחר כך שואל ממנו דבר כלשהו, נוצר רושם כאילו כל סיפור השבחים לא היה אמיתי אלא נועד לתכלית קבלת השאלה.
שבעומק המחשבה, אדרבה, סידור השבחים הוא הכרחי לכל קבלת התפילה: "שכן בענין התפילה לאל ית' צריך שידע האדם ויכיר קודם תפילתו לאלקיו כי אין מי שיכול לתת שאלתו ולעשות את בקשתו אלא הוא ית', כי הוא ברא את העולם ולו נתכנו עלילות. ולזה
צריך להקדים ולסדר שבחו של מקום
לומר שהוא
יודע ומכיר כי מצד שבחו וגדולתו
שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו
הוא ראוי שיתפללו אליו
, כי הוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, אומר ועושה גוזר ומקיים, ואין מי יאמר לו מה תעשה,
ולכן שואל ממנו שאלותיו
משליך עליו יהבו והוא יכלכלהו".
ולמדנו מכאן יסוד חשוב בסדר התפילה: אין הקדמת השבחים רק הקדמה טכנית לבקשות, אלא הכנה פנימית לעצם התפילה. כאשר האדם פותח את תפילתו בהכרה בגדלותו של הקב"ה ובכוחו הבלעדי, הוא מבין לפני מי הוא עומד וממי הוא מבקש את צרכיו.
זהו אפוא עניינו של סדר התפילה – תחילה שבח, ולאחר מכן בקשה. השבח מעמיד את האדם במקום הנכון: הוא מכיר בכך שהקב"ה הוא בורא העולם, מנהיגו ובעל היכולת לעשות הכול, ומתוך הכרה זו הוא פונה אליו ומבקש את צרכיו. נמצא שהשבח אינו אמצעי להשגת הבקשה, אלא הוא עצמו יוצר את ההכרה שמכוחה ראוי ונכון לבקש.
