מאת הרב מרדכי גרוס שליט"א26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 17 דקות
ראשי פרקים:
שלוש פעימות של תשובה
מה לא מספיק בלהיות צדיק גמור?
"למען ירבו ימיכם"
לדוד ה' אורי וישעי
החיים והברכה
כי הוא חייך
שלוש פעימות של תשובה
מתיאור התורה בפרשת השבוע שלנו מדוע עלינו לבחור בעבודת האלוקים (פרק ל) נלמד על היחס שבין שני סוגים של עבודת ה' – עבודת ה' בשביל חיים, כדי לקבל שכר ולהימנע מעונש, ועבודת ה' לשם דבקות בו יתברך מתוך אהבה. כך ביחס להמלכת הקב"ה עלינו בראש השנה המלכה עבור החיים שלנו, בשביל הצרכים הפרטיים והמלכת הקב"ה מאהבה.
הפרק פותח בפסוקים המתארים את תהליך התשובה והגאולה של עם ישראל. התורה מתארת שלוש פעימות של תשובה, שלוש פעמים בהן עם ישראל מתעורר לתשובה, ולאחר כל פעימה כזאת מופיע תיאור של גאולה כלשהי, של קירבה בין הקב"ה לעם ישראל (דברים ל, א-ב):
וְשָׁב ה' אֱ–לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
בפסוק הבא מתחיל תיאורה של פעימת התשובה השנייה: "וּמָל ה' אֱ–לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (שם שם, ו), ובתמורה לתשובה הזו, מוזכר שהקב"ה ייתן את כל הקללות והאלות על האויבים של עם ישראל: "וְנָתַן ה' אֱ–לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ" (שם שם, ז).
ומיד ממשיכה התורה ומתארת את הפעימה השלישית: "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (שם שם, ח), עם ישראל שבים ועושים את כל המצוות שהקב"ה מצווה אותם, ובתמורה לזה מורעפות על העם ברכות רבות עד בלי די: "וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ" (שם שם, ט).
אור החיים מסביר ששלוש פעימות התשובה הללו עומדות כנגד שלוש פורענויות שבאו בפרשת כי תבוא – התשובה הראשונה היא השיבה ללימוד התורה, לעיסוק בהדרכה שה' מדריך אותנו באורחות חיינו. השנייה היא כנגד מצוות הלא-תעשה, והשלישית כנגד מצוות עשה. הדבר מתפרש בפסוקים – בפעימה הראשונה מוזכר: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ–לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", המשמעות של "לשמוע בקולו" הוא לשמוע בקול התורה, מתפרש שזו התשובה ללימוד התורה. בפעימה השנייה מוזכר: "וּמָל ה' אֱ–לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ", מילת הלב באה על טומאה, על מנת לסלק הקלקולים שישנם, הדבר מתאים למצוות הלא-תעשה. ובפעימה השלישית כתוב "וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו", זה מתפרש בפשטות כנגד מצוות העשה. באופן זה מדוקדקים גם הפורענות הנזכרת בפרשת כי תבוא, כמבואר על ידי אור החיים שם, באופן שהן מחולקות לשלוש חטיבות שונות – כנגד עזיבת התורה, כנגד מצוות הלא-תעשה וכנגד מצוות העשה.
חלוקה זו לשלושה מיני תשובות מותאמת גם לגמול שנזכר בכל אחת מהפעימות שמכוון בהתאם לתשובה שנזכרת בצדו; כנגד התשובה ללימוד התורה יש קיבוץ גלויות מכיוון שבזמן שישראל מקשיבים ועוסקים בתורה אזי יש להם עתיד לתיקון וכבר אפשר לקבצם וליישבם בארץ. כפי שנזכר בזוהר (ח"ג ע"ב).
כנגד התשובה השנייה שנעשית מכל עבירות לא תעשה מגיע גמול של הטלת קללות על האויבים, כאשר עם ישראל חי בטהרה מבלי לעבור על איסורים הוא זוכה לשמירה בה הקב"ה משמיד את האויבים שלנו. וכנגד התשובה על מצוות העשה מגיעות ברכות לעם, מצוות העשה הן אלו שמקדמות ומרוממות את האדם והעם וממילא זוכים לברכות הראויות לציבור שחי בקרבה לאלוקים.
מה לא מספיק בלהיות צדיק גמור?
המשנה באבות אומרת (א, ג):
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.
המשנה המוכרת ושגורה בפיות רבים, נושאת מסר ברור – עבודת ה' צריכה להיות נקייה ממניעים אישיים, שלא על מנת לקבל פרס. על המשנה עולות מספר שאלות:
כיצד התנא אנטיגנוס איש סוכו מורה לנו שאין נכון לעבוד את ה' בשביל לקבל שכר בעוד שפסוקים רבים בתורה מלאים בגמול ושכר עבור קיום המצוות. אם לא נכון לעבוד על מנת לקבל פרס מדוע אם כן מזכירה התורה במקומות שונים את העבודה עבור שכר המצוות ולדוגמא "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, כ)? עוד יש לשאול מהגמרא במסכת בבא בתרא (י, ב) שאומרת: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור", וכי מה יש לנו יותר מלהיות צדיקים גמורים. לכאורה יש בסברי הגמרא סתירה לדברי אנטיגנוס איש סוכו, נאמר בפירוש שקיום מצווה עבור שכר זו מעלה גדולה עד שמוגדר צדיק גמור?! שאלות אלו נשאלות על ידי המהר"ל שמוסיף ושואל על הביטוי בסיומה של המשנה, "ויהי מורא שמיים עליכם", מדוע התנא משתמש בביטוי "שמים" ולא בשאר שמות הבורא כמו "המקום" "הקב"ה" ועוד? ובכלל מה מקומה של הקריאה לעבודה ממורא כאשר אנטיגנוס מלמד לעבוד מאהבה?
מסביר המהר"ל דבר מאוד יסודי – עבודת ה' בשביל שכר היא דרגה שהיא בסדר גמור, אדם שמקיים מצוות תדיר בשביל כל מיני תגמולים או בשביל לא להיענש, מוגדר כמי שמתנהל בצורה מתוקנת, במדרג האמות של עבודת ה' ישנם מצבים בהם העבודה מקולקלת, אדם יכול לעבוד בשביל כל מיני מטרות שליליות כמו לקנטר. אלו עבודות פסולות. לעומת זאת אדם שעובד בשביל לקבל שכר נמצא במקום טוב, עד כדי כך שהגמרא בבבא בתרא אומרת עליו שהוא צדיק גמור! אין בו שום צד של פסול ורשעות. אך עם כל זה שאותו אדם עובד עבודה נכונה וטובה, אין זו עדיין עיקר העבודה. מרכז העבודה שהקב"ה מייעד לנו היא העבודה בשביל עצם הקשר עם רבש"ע, עבודה מתוך אהבת ה', דרגה בו הנעת האדם נובעת מתחושת השתוקקות וחיבור לטוב, למצוות שהקב"ה נותן לנו. כך מתיישבת הסתירה בין שני המקורות, הגמרא בבבא בתרא לבין המשנה של אנטיגנוס. הגמרא מדברת על הרמה הבסיסית של עבודת ה', גם עבודה בשביל קבלת שכר היא טובה, ואלו אנטיגנוס בא ואומר לנו שעל אף שזה ממש בסדר לעבוד כך את ה', חסר פה העיקר של עבודת ה', חסרה פה העבודה מתוך הדבקות וההזדהות עם הקב"ה.
להמחשת הפער שבין עבודה עבור גמול לעיקר העבודה ניקח כדוגמא מצווה שהמוסר שלה מיושב אצלנו היטב כמו איסור גניבה. נצייר לעצמנו את היחס שלנו כלפי אדם שמתגבר על רצונו לגנוב מהשכן שלו כי הוא לא רוצה להיענש ולהסתבך בפלילים. אנו נתייחס לאדם כזה כאדם לא כל כך מושלם. אמנם מבחינה מעשית הוא בסדר גמור ומתנהל כראוי, נזהר הוא מלפגוע בשכן שלו, כלפי חוץ הכל נראה בסדר, אך מבחינה נפשית, בשיקוף הרצון שלו אנו מוצאים כיעור, כל מה שעוצר אותו מלגנוב אלו דברים חיצוניים, ואם הם לא היו מפריעים הוא כנראה היה גונב. אדם כזה רחוק מלהיות מושלם למרות שהוא בסדר. אנו מצפים מהאדם להגיע לעמדה שבה הוא אינו פוגע בממון חברו בגלל שהוא מחפש להיטיב לאחר, מתחשק להיטות טוב ולא להיות ח"ו שלילי. יחס זה בין עבודה לגמול לעיקר העבודה נכון גם בכלל עבודת ה' – עדין לא הגענו לדרגה בה אנחנו מבינים ומזדהים עם כל המצוות באופן מושלם, ולמרות זאת אנחנו מצפים ורוצים להגיע לעיקר העבודה, לעבודת ה' מאהבה ודבקות במצוות, ההבנה שכל דבר שהקב"ה מצווה אותנו הוא טוב ונכון לנו מעוררת אותנו לקיים את כלל התורה בהשתוקקות לקשר עם ה"י גם כאשר אנו עדין לא מזדהים לגמרי עם המוסר של כל מצווה ומצווה.
"למען ירבו ימיכם"
כעת ניגש לברר את הסתירה בין משנתו של התנא אנטיגנוס איש סוכו לבין הפסוקים המתארים את העבודה עבור גמול המצוות; מבאר המהר"ל שכאשר התורה מציינת לנו את שכר המצוות, אין היא מכוונת לומר שהאדם יקיים את המצוות עבור השכר, אלא היא מציינת את העובדה היסודית שמי שמקיים מצוות – זוכה לשכר גדול. הקב"ה נותן ברכה למי שמופיע אותו בעולם, הוא מוסיף כוח וברכה להולך בדרכיו, התורה מתארת שיש שהקב"ה מנהל את העולם דרך גמולים של שכר ועונש, אך אין פירוש התורה שהגמול אמור להיות המטרה שלנו בקיום המצוות.
עדיין יש לשאול – כיצד ההסבר הזה מתיישב עם ביטויים מסוימים שמופיעים בתורה, כמו בפרשת "והיה אם שמוע", שם נאמר לקיים את המצוות "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, כ), שמשמע מכאן שבשביל זה, למען ריבוי הימים על האדמה יש לקיים את המצוות? או בפרשתנו "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). מסביר המהר"ל שלמילה "למען" הנזכרת בתורה יש כפל משמעויות; משמעות אחת היא זו שהזכרנו ש"למען" מדבר על המטרה של פעולה מסוימת. אך ישנם מקומות רבים שבהם התורה משתמשת בביטוי "למען" כדי לציין תוצאה שנגזרת מהפעולה. אין הכוונה שהאדם מכוון לתוצאה הזו, אלא שהתוצאה מחוייבת מכוח הפעולה. אחת הדוגמאות שמוכיחה את הפרוש הזה, נמצאת בפרק הראשון של הפרשה שלנו; התורה כותבת שצריך להיזהר ממציאות של אנשים שעובדים עבודה זרה במחשבה שלא יירע להם (שם כט, יז-יח):
מתארת התורה ציור של אדם שעובד עבודה זרה, עושה עבירות ואומר לעצמו "שלום יהיה לי", הוא מרגיע את עצמו שהכל יהיה בסדר ולא יקרה לו כלום. אומרת התורה שמי שאומר כך הוא כמו "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". מסבירים הפרשנים ש"הַצְּמֵאָה" זה מישהו ששותה מים בצימאון ובהשתוקקות, ולעומת זאת "הָרָוָה" זה מישהו שהוא כבר רווי, הוא לא צמא ובכל זאת מחליט לשתות מים וממילא הוא שותה מעט ובלי חשק. המשל לרוה ולצמאה עומד כנגד עבירות שבמזיד ועבירות שבשוגג. האדם הרווי הוא משל לעבירות שבשוגג, שאדם עובד עליהן בלי צימאון, הוא פשוט לא דקדק בדבר, לא לקח אחריות לברר הדברים ולכן יצא שחטא בשגגה, ולעומת זאת האדם הצמא הוא משל למי שעבר עבירות במזיד, עבירות שהאדם עושה בצימאון, מתוך רצון חזק לעבור אותן. התורה מתארת שמי שאומר בלבבו שהכל יהיה בסדר על אף שהוא חוטא וממשיך בעוונות בשרירות ליבו, יביא לכך שה' יוסיף לו את הרווה על הצמאה, כלומר ה' יעניש אותו לא רק על הצמאה, על העבירות במזיד, אלא יעניש אותו גם על הרווה, הוא ייענש גם גם על המצוות שהוא עבר בשוגג.
ברור שבמקרה הזה, הביטוי "למען" אינו מבטא מטרה, ברור שאדם שחוטא לא עושה זאת במטרה להיענש יותר, אלא מתפרש שה"למען" מבטא תוצאה שמחויבת מהפעולה למרות שאינה המטרה של הפועל אותה.
כעת התבהר לנו איך משנתו של אנטיגנוס שלא לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס מסתדרת עם הביטויים בתורה לקיים מצוות למען השכר כמו "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" – השכר הוא תוצאה מחויבת מקיום המצוות, אך אין הוא המטרה לשמה אנו צריכים לקיים אותן.
לאור המסקנה שבררנו שישנן שתי דרגות בעבודת ה', הראשונה עבודה בשביל השכר שהיא בסדר גמור ואדם שעובד כך אפילו מכונה צדיק גמור, אלא שהיא עבודה בסיסית שדורשת עוד שיפור, נבין מדוע בחרה התורה לכתוב "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" ולהשתמש במילה "למען" המשתמעת לשני פנים: התורה קוראת לנו לקרוא את הפסוק בשני אופניו. מי שנמצא בתחילת דרכו וטרם הגיע לרמה גבוהה של דבקות בה' יכול לעבוד את ה' עם הפירוש הראשון של "למען", למען השכר, וזה בסדר. אך בהמשך הדרך כאשר האדם יתקדם בעבודת ה' שלו, הוא יוכל לקרוא את ה"למען" גם על פי פירושו השני, הגבוה יותר, ולהגיע לעיקר העבודה שהיא עצם ההתקשרות עם הבורא, לא שהעבודה תהיה בשביל הפרס, אלא הפרס יהיה תוצאה ישירה של העבודה כאשר האדם מכוון בעבודה שלו למשהו גבוה יותר מהשכר, לאהבת הקב"ה.
המשנה חותמת: "יהי מורא שמים עליכם". כאשר אנחנו עוסקים ומדגישים את עבודת ה' מאהבה, חשוב להדגיש גם את הצד השני, חשוב שהעובד מאהבה לא יגיע למצב שמרוב מיקוד באהבה הוא ח"ו איננו ירא את הבורא, אסור שהאהבה תשכיח את המרחק שיש בינו לבין בורא, ולכן אנטיגנוס איש סוכו ששם דגש על עבודה מאהבה, מדגיש גם את הצד השני, ביחד עם כל האהבה צריך לשים לב שהיראה נשארת.
הביטוי "מורא שמיים" הינו מכוון. על ידי האהבה האדם מגיע לתחושת קישור וחיבור, לתחושה של שותפות לדרך, ולעומת זאת היראה מבטאת את המרחק, את הפער שבין רבש"ע לבינינו, לכן כשאנו באים לבטא את הפער בינינו מכנים את הקב"ה בשם "שמיים", שכן השמיים הם רחוקים וגבוהים מאיתנו, הם מבטאים את הפער.
אנטיגנוס איש סוכו מלמד אותנו שעיקר העבודה היא ההיקשרות עם רבש"ע מתוך אהבה והזדהות, ויחד עם זה צריך כל הזמן לשמור גם על המורא.
לדוד ה' אורי וישעי
הדברים מתקשרים למזמור כז בתהלים, אותו אנו קוראים מידי יום במהלך חודש אלול והימים הנוראים. במזמור יש פסוק עם קושי לשוני זועק: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ח).
במבט ראשון נראה שהפסוק מתאר שליבו של דוד אומר לה' "בקשו פני". למה שדוד יבקש מה' שיבקש את פניו? ולמה הוא פונה אל ה' בלשון רבים? שאלות אלו מכריחות שפירוש המילים "בקשו פני" הוא שעם ישראל יבקשו את פני ה'. אם כן קשה, מה העניין ב"לך אמר לבי"? הפרשנים ביארו שכוונת המילה 'לך' בפסוק היא עבורך, בשליחותך. כלומר דוד המלך אומר "בשליחותך אמר לבי", ליבו של דוד מרגיש כזאת הזדהות עם רבש"ע עד שהלב שלו זועק את מה שהקב"ה חפץ מהנבראים, מעם ישראל. הלב של דוד זועק לעולם שהקב"ה רוצה שכולנו נבקש את פניו.
פעמים רבות פסוק בעל אתגר לשוני מבטא שהוא המרכז, הוא משפט המפתח, דוד המלך כותב אותו בצורה משונה כדי שנשים לב אליו, שנתעכב עליו, כדי שנבין שזהו לב המזמור – אדם צריך להגיע למדרגה כזאת שכל עצמותיו ולבו זועקים לכולם לבקש את פני ה'.
במבט כללי על מזמור כז, נמצא שהוא מאוד מעורבב, כלומר הוא מתחיל עם עניין אחד, עובר לשני, חוזר לראשון וממשיך לנוד בין שני הנושאים שוב ושוב. המזמור מערב בין הצרכים הכלליים והביטחוניים של דוד המלך, לבין הצורך הגדול והמרכזי שלו להדבק בקב"ה.
נפרושׂ את המזמור וכך נוכל לראות את הפער הזה, את הדילוג בין הבקשות השונות של דוד, את ה'רצוא ושוב' שדוד שוזר בפרק הזה:
המזמור נפתח בענייני מאבק מול אויב, "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ", וישר קופץ לביטוי של דבקות בה' – "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". שני הפסוקים הבאים חוזרים שוב לענייני הביטחון, "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ", הפסוקים מבטאים את השמירה האלוקית, ושוב חוזרים לפסוקים המבטאים את הדבקות בה' – "שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי. לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ", ומיד קופצים שוב לשמירה וביטחון – "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ…", ושוב לדבקות – "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי", פסוק אחד לפני הסוף חוזר לעסוק בביטחון – "אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר", והמזמור מסיים בדבקות בה' – "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'".
המסר העולה מהמזמור הוא שהדבקות של דוד בקב"ה היא כל כך מרכזית עד שכל החיים שלו סובבים סביב אותה דבקות, גם כאשר הוא מתמודד עם אויביו ועם כל מיני צרכים אחרים שיש לו, הוא ממשיך להתקשר ולחזור אל אותה נקודה מרכזית של הדבקות בה', הדבקות שולחת את ענפיה לכל מסגרות החיים של דוד המלך.
החיים והברכה
מדקדוק בפסוקים בסוף הפרק האחרון של פרשת ניצבים נמצא שהרעיון שהזכרנו שעיקר עבודת ה' זה הדבקות בו יתברך מפורש בתורה.
התורה מציינת לנו פעמיים את הבחירה שיש לנו בין הטוב לרע, בין החיים למוות. הפעם הראשונה מופיעה בפרק ל פסוק טו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". התורה ממשיכה ומפרטת בדיוק מה זה החיים והטוב – "אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (שם שם, טז), וכן היא מפרטת לנו מה זה המוות והרע – "וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (שם שם, יז-יח).
בפסוק יט התורה חוזרת שוב על הבחירה שיש לנו בין הטוב לרע: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". התורה חוזרת שוב על אותו העניין, בתוספת עדות השמיים והארץ.
יש לשאול – מה עניין הכפילות? מדוע צריכה התורה לחזור פעמיים על העניין הזה?
עוד נשים לבנו לכך שבפסוק טו שׂמה התורה את החיים ואת הטוב יחד בצד אחד, ואת המוות ואת הרע יחד מצד שני, ואילו בפסוק יט התורה מחברת כל צד עם ההפך שלו, ומצמידה את החיים ואת המוות יחד בצד אחד, ואת הברכה והקללה ביחד בצד שני.
הבדל נוסף בין הפסוקים הוא ההפרדה בין צמדי המילים; בעוד שבפסוק טו מופיעים כל הצדדים ברצף ללא הפסקה: "אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע", בפסוק יט ישנה הפרדה בין צמד המילים "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת" לבין צמד המילים "הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", ההפרדה נעשית באמצעות המילים "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ".
כמו כן, פסוק יט מסתיים ב"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה", אך כאמור, בפסוק הוזכרו גם החיים וגם הברכה, ויש לשאול מדוע הסתיים הפסוק בהזכרת החיים בלבד, מבלי להזכיר את הברכה.
מסביר אור החיים שהחיים המוזכרים בפסוקים האלה אלו החיים בעולם הזה, והמוות זהו המוות בעולם הזה. לעומת זאת, הטוב והברכה הם הטוב האמיתי של הגמול בעולם הבא, והרע והקללה זו המציאות שכנגד הטוב הגמור שבעולם הבא. בפסוק טו פירטה התורה את כולם בבת אחת, 'בחדא מחתא', בקצרה. הקב"ה נותן לנו את החיים והטוב והמוות והרע, הכל כלול במציאות הזאת. בחזרה שבפסוק יט התורה באה לשים לנו דגש שיש הבדל, שנשים לב שמדובר פה בשני גמולים השונים במהותם זה מזה. לכן התורה מחלקת את החיים והמוות בצד אחד, ואת הברכה והקללה בצד השני, ומפרידה ביניהם עם המילים "אשר נתתי", כדי שנבדיל בין הגמול של העולם הזה לגמול של העולם הבא. כשהתורה קוראת לנו לבחור בחיים, היא בוחרת דווקא עם הגמול שקרוב אלינו, הגמול שאנחנו מכירים ידרבן אותנו יותר מגמול עתידי אותו עדין איננו מכירים, ולכן היא מזכירה רק את החיים ולא את הברכה.
כי הוא חייך
בסיום הפרק התורה מזכירה מניע נוסף לקיום המצוות: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (דברים ל, כ). אומרת התורה שהסיבה לקיים המצוות נובע מאהבת ה', שכוללת לשמוע בקולו ולהידבק בו "כי הוא חייך"! הדבקות בה' היא עצם החיים של היהודי, זהו המניע העיקרי לעבוד את ה'.
התורה פתחה בתיאור גמול על המצוות של חיים בעולם הזה, באזכור הברכה בעולם הבא, וחס ושלום ההפך מהם במידה והאדם ח"ו לא מקיים את המצוות, אך התורה לא נעצרה בזה, אלא המשיכה למניע היותר גדול – "כי הוא חייך ואורך ימיך". זה המניע האידיאלי, המניע אליו אנחנו חפצים וצריכים להגיע, והוא עצם הדבקות והאהבה אליו יתברך.
התורה מצמידה לתיאור תוכן החיים – מצווה גדולה. למלים "הוא חייך" מחברת התורה ציווי גדול ששקול כנגד כל המצוות. מצווה ששנים רבות לא זכו ישראל לקיימה, ואנחנו בחסדיו הרבים זוכים לקיים אותה כל אחד לפי המאמץ שבוחר לעמול עבורה – מצוות ישוב ארץ ישראל "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ", הקב"ה מלמד אותנו שערך הדבקות ברגבי הארץ הקדושה, החיבור לקדושת ארץ ישראל שייכת גם היא לתוכן החיים של היהודי. אור החיים מצביע על חיבור מצוות ישוב הארץ אל האהבה ודבקות בה"י:
ואומרו לשבת על וגו', כאלו אמר ולשבת וגו', ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז"ל (כתובות קי"א א) שכל ההולך בה ד' אמות יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים:
אור החיים מבאר כוונת רב ירמיה בר אבא בשם רב יוחנן שאמר כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. שהעיסוק אפילו במשהו של ארץ ישראל מזכה לחיים עליונים, לקדושה נצחית. ד' אמות הוא ביטוי למשהו, לפיסה מסוימת. הוה אומר אפילו פיסה, משהו מהחיבור למצוות יישוב ארץ ישראל מזכה לחיי העולם הבא.
אנחנו הולכים ובאים לקראת ראש השנה, ליום הגדול בו זוכים להמליך את הקב"ה עלינו למלך. עלינו להכיר שיש קומה בסיסית נצרכת ללא אפשר לדלג עליה, קומת עבודה בשביל שכר ולהימנע מעונש, והיא אמיתית ונכונה שמי שמקיים אותה אף נקרא צדיק גמור. צריך להכיר שיום הדין הוא יום איום ונורא יום בו מתוקף התחדשות המלכות יש מציאות של דין, של גמול – שכר ועונש, חיים מול מוות, ברכה מול קללה, אל לנו לדלג על השלב הזה. לא לדלג לאהבת ה' בלי שאנחנו נוגעים ברמה הבסיסית הזאת, רמה בסיסית של הכרה ברורה שיש לכל דבר גמול. זו מציאות שהתורה חוזרת עליה ומדגישה אותה, וממילא נכון לנו להיפתח ולהבין אותה. אבל לא לעצור שם! עלינו להתקרב עוד יותר, להתאמץ, להגיע לקיום המצוות בשביל עצם הדבקות בקב"ה. הקב"ה בחר בנו להיות הבנים שלו, העבדים שלו, להיות אלו שזוכים לבוא ולהניף את דגל הנוכחות שלו בעולם. בחירה זו בנו מביאה אותנו לשמחה גדולה ולרצון לדבקות ואהבה גדולה בקב"ה.
