קרבן הפסח | המצווה ומשמעותה

קרבן הפסח הראשון – המצווה שניתנה לפני הגאולה

ימים אחדים לפני יציאת מצרים, כאשר בני ישראל עדיין היו נתונים תחת שלטונו של פרעה, ציווה הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן למסור להם מצווה מיוחדת: לקחת שה לכל בית אב, לשמור אותו עד יום ארבעה עשר בניסן ולהקריבו לקרבן פסח.

התורה אומרת: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג).

בהמשך נאמר: "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות יב, ו).

הציווי הזה ניתן עוד לפני שהסתיים השעבוד. בני ישראל עדיין לא יצאו לחירות, ופרעה עדיין שלט במצרים, אך הם כבר נדרשו להתכונן לגאולה באמצעות קיום מצווה.

יש כאן נקודה מיוחדת. בדרך כלל אנו רגילים לחשוב שהאדם צריך תחילה להשתחרר מן הקושי שבו הוא נמצא, ורק לאחר מכן יוכל להתחיל בדרך חדשה. אולם בקרבן הפסח התרחש דבר הפוך: בני ישראל התחילו לפעול כעם המקיים את רצון ה׳ עוד בטרם יצאו מן השעבוד.

מדוע נצטוו בני ישראל לקחת דווקא שה?

התורה קבעה שקרבן הפסח יובא מן הכבשים או מן העזים, זכר תמים בן שנה, כפי שנאמר: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה).

מדוע נבחר דווקא בעל חיים זה?

אחד ההסברים המיוחדים לכך מובא במדרש ובדברי המפרשים. במכילתא דרבי ישמעאל נאמר שבני ישראל היו צריכים לפרוש מעבודה זרה ולהידבק במצוות ה׳. על הפסוק "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן" (שמות יב, כא) דרשו חז"ל: "משכו ידיכם מעבודה זרה והידבקו במצוות".

כלומר, קרבן הפסח לא היה רק מצווה חדשה שבני ישראל קיבלו, אלא גם ביטוי להתרחקות מן האמונות וההשפעות של מצרים.

הרמב"ם, בספרו "מורה הנבוכים", מבאר שבמצרים היה לצאן מעמד דתי מיוחד, ושהיו תפיסות אליליות שראו בשחיטתו מעשה אסור. לדבריו, הקרבת השה הייתה מעשה שנועד לעקור את האמונות הללו ולהראות שאין קדושה אלוקית בבעל החיים עצמו, אלא רק בקדוש ברוך הוא שברא את העולם כולו.

מדוע לקחו את השה ארבעה ימים לפני הקרבתו?

בפסח הראשון שנעשה במצרים נצטוו בני ישראל לקחת את השה כבר בעשרה בניסן, אף שהקרבתו הייתה רק בארבעה עשר בניסן.

הדבר מעורר שאלה: מדוע היה צורך לקחת את השה כמה ימים קודם לכן? מדוע לא נצטוו לבחור אותו רק ביום ההקרבה?

המכילתא מבארת שהדבר היה קשור למצבם הרוחני של בני ישראל. הם נדרשו לפרוש מן העבודה הזרה שהיו קשורים אליה ולהתחיל להידבק במצוות ה׳.

לפי דרך זו, עצם לקיחת השה והכנתו לקרבן הייתה חלק מן התהליך הרוחני שקדם לגאולה. לא היה מדובר במעשה רגעי בלבד, אלא בתקופה של הכנה שבה ביטאו בני ישראל את השינוי שהם עומדים לעבור.

יש בכך מסר חשוב. לעיתים האדם מסוגל לבצע פעולה חד־פעמית מתוך התעוררות רגעית, אך שינוי עמוק דורש הכנה, מחשבה והחלטה מתמשכת.

כאשר אדם מבקש לשנות הרגל או לקבל על עצמו דרך חדשה, רצוי שלא יסתפק ברגע של התלהבות. עליו להכין את עצמו, לבחון את משמעות ההחלטה וליצור תנאים שיאפשרו לו להתמיד בה.

כך אפשר ללמוד ממצוות לקיחת השה שההכנה למצווה היא לעיתים חלק חשוב מן התהליך שבו האדם משנה את דרכו.

עם זאת, חשוב להדגיש שדין לקיחת השה דווקא בעשרה בניסן היה מיוחד לפסח הראשון במצרים. בפסח הדורות לא הייתה חובה כללית לקחת את הקרבן דווקא בתאריך זה, אף שהקרבן היה צריך להיות ראוי להקרבה ולעמוד בתנאים שקבעה ההלכה. [3]

נתינת הדם על פתחי הבתים – מה הייתה משמעותה?

לאחר שחיטת קרבן הפסח במצרים נצטוו בני ישראל לקחת מדמו ולתת אותו על המשקוף ועל שתי המזוזות של פתח הבית.

התורה אומרת: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" (שמות יב, יג).

לכאורה, מדוע היה צורך בסימן על פתחי הבתים? וכי הקדוש ברוך הוא אינו יודע היכן מתגוררים בני ישראל?

רש"י מבאר שאין הכוונה שהקדוש ברוך הוא נזקק לסימן כדי להכיר את בתי ישראל, שהרי הכול גלוי וידוע לפניו. אלא שנתינת הדם הייתה חלק מן המצווה שנצטוו בני ישראל לקיים, והדם שימש סימן לכך שהם עוסקים במצוותו.

המשמעות העמוקה היא שבני ישראל לא רק המתינו לישועה, אלא נדרשו לפעול לפי ציווי ה׳ ולהכין את בתיהם לקראת הגאולה.

הדבר בולט במיוחד בכך שהדם ניתן דווקא על פתחי הבתים. פתח הבית מבדיל בין המרחב הפרטי של המשפחה לבין העולם שמחוץ לה. בליל הגאולה נעשה הפתח המקום שבו באה לידי ביטוי ההבחנה שבין ישראל למצרים.

קרבן הפסח בבית המקדש – כיצד קיימו את המצווה?

לאחר יציאת מצרים נצטוו בני ישראל לקיים את מצוות קרבן הפסח לדורות. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל עולים לירושלים ומקריבים את קרבן הפסח ביום ארבעה עשר בניסן.

שחיטת הקרבן נעשתה לאחר חצות היום, ובדרך הראויה היה מקריבים אותו לאחר קרבן התמיד של בין הערביים. עבודת הקרבן נעשתה בעזרה שבבית המקדש, והכוהנים קיבלו את דמו ונתנו אותו על המזבח כדין.

לאחר ההקרבה היו בני החבורה נוטלים את הקרבן, מכינים אותו לצלייה ואוכלים את בשרו בליל חמישה עשר בניסן, בהתאם לכללי ההלכה.

קרבן הפסח היה מיוחד גם בכך שאכילתו הייתה חלק מרכזי ממצוותו. אין מדובר בקרבן שכל עניינו מסתיים בהקרבתו על המזבח, אלא בקרבן שמצוות אכילת בשרו בלילה היא חלק מהותי ממנו.

הרמב"ם מונה את שחיטת קרבן הפסח בזמנו כמצוות עשה, ואת אכילת בשרו בליל חמישה עשר בניסן כמצוות עשה נוספת.

כך התחברו עבודת המקדש והסעודה המשפחתית למצווה אחת. הקרבן הוקרב לפני ה׳ בבית המקדש, ולאחר מכן נאכל בידי בני החבורה בירושלים.

הדבר מלמד על אופיו המיוחד של הפסח. זיכרון הגאולה אינו מתקיים רק בבית המקדש, אלא ממשיך גם אל שולחן האכילה ואל ההתכנסות המשותפת של בני ישראל.

קרבן הפסח נאכל בחבורה – מדוע?

אחת ההלכות המיוחדות של קרבן הפסח היא הצורך להימנות עליו מראש.

התורה אומרת: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב, ד).

הרמב"ם פוסק שאין שוחטים את קרבן הפסח אלא עבור מי שנמנו עליו בעודו חי. אנשים אלו נקראים "בני חבורה", והקרבן נאכל על ידי מי שהיו מנויים עליו בהתאם לדיני ההלכה.

אמנם קרבן הפסח שנשחט עבור יחיד עשוי להיות כשר בתנאים מסוימים, אך לכתחילה היו משתדלים שלא לשחוט אותו עבור אדם יחיד בלבד.

כבר בפסח הראשון במצרים ניכר אופיו המשפחתי של הקרבן. התורה מדברת על שה לבית אבות, וכאשר בני הבית מעטים מכדי לאכול שה שלם, הם מצטרפים לשכניהם.

אפשר לראות בכך מסר עמוק הקשור ללידתו של עם ישראל. הגאולה לא הייתה רק הצלתם של יחידים רבים, אלא יצירתו של עם אחד. לכן כבר בליל הגאולה הראשון התכנסו בני ישראל בבתיהם, במסגרת משפחתית וחברתית, וקיימו יחד את מצוות הקרבן.

מדוע נצטוו לאכול את קרבן הפסח צלוי באש?

התורה קובעת במפורש את אופן הכנת קרבן הפסח: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" (שמות יב, ט).

כלומר, אין לאכול את הקרבן כשהוא נא או מבושל במים, אלא יש לצלות אותו באש.

מדוע נקבע דווקא אופן הכנה זה?

הרמב"ם, בספרו "מורה הנבוכים", מבאר שאחת הסיבות למצוות הצלייה היא החיפזון שאפיין את יציאת מצרים. הצלייה הייתה דרך להכנת הבשר שהתאימה למצב שבו בני ישראל נדרשו להיות מוכנים לצאת במהירות, בלי להתעכב בהכנת מאכלים מורכבים.

לפי הסבר זה, אופן הכנת הקרבן נועד להזכיר לדורות את נסיבות הגאולה ואת המהירות שבה יצאו ישראל ממצרים.

עם זאת, מבחינה הלכתית אין די בכך שהבשר ייצלה בדרך כלשהי. התורה קבעה דינים מיוחדים לצליית קרבן הפסח, כדי שהבשר ייצלה מחום האש ולא בדרך הנחשבת לבישול.

הרמב"ם מפרט בהלכות קרבן פסח את אופן הצלייה ואת הדינים הנוגעים לכך, ומבאר שאין לצלות את הקרבן בשיפוד מתכת באופן שבו חום המתכת הוא שצולה את הבשר.

מדוע אסור לשבור עצם מקרבן הפסח?

אחת המצוות המיוחדות ביותר בקרבן הפסח היא האיסור לשבור את עצמותיו, כפי שנאמר: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב, מו).

לכאורה, מה משמעותו של איסור זה? הרי לאחר שהקרבן נשחט ונצלה, מה ההבדל אם האדם שובר את העצמות בשעת אכילתו?

בספר החינוך, מצווה טז, מובא הסבר נפלא.

בעל ספר החינוך מבאר שאין דרכם של בני מלכים ואנשים מכובדים לשבור ולגרור עצמות כדי להוציא מתוכן כל שארית מאכל. דרך כזאת מתאימה למי ששרוי במצוקה ובמחסור ונאלץ לחפש כל פירור מזון.

אולם בליל הפסח, כאשר בני ישראל מציינים את יציאתם מעבדות לחירות, ראוי שינהגו בדרך המבטאת כבוד וחירות.

לכן התורה אסרה לשבור את עצמות הקרבן. לא מפני שהפעולה עצמה חסרת משמעות מבחינה מעשית, אלא מפני שאופן האכילה נועד לבטא את המעמד החדש שאליו הגיע עם ישראל.

בעל ספר החינוך מוסיף כאן יסוד חשוב ביותר: המעשים שהאדם עושה משפיעים על נפשו. כאשר האדם חוזר על פעולות המבטאות חירות וכבוד, מתבססת בקרבו ההכרה במעמדו ובמשמעותו.

פסח, מצה ומרור – שלושת היסודות של ליל הגאולה

קרבן הפסח לא נאכל לבדו. כבר בפסח הראשון במצרים נצטוו בני ישראל לאכול אותו עם מצות ומרורים, כפי שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, ח).

שלושת הדברים הללו מבטאים יחד את סיפור יציאת מצרים.

קרבן הפסח מזכיר את ההשגחה המיוחדת של הקדוש ברוך הוא על בתי ישראל בזמן מכת בכורות.

המצה מזכירה את יציאתם המהירה של ישראל ממצרים ואת המעבר מן השעבוד לחירות.

המרור מזכיר את מרירות החיים ואת הקושי שסבלו אבותינו בשנות השעבוד.

רבן גמליאל אומר במשנה:

מה ההבדל בין קרבן הפסח במצרים לקרבן הפסח לדורות?

אף שמצוות קרבן הפסח ניתנה לישראל לדורות, לא כל הפרטים שנצטוו עליהם במצרים המשיכו לנהוג גם לאחר מכן.

המשנה במסכת פסחים (פרק ט, משנה ה) עומדת על ההבדלים שבין "פסח מצרים" לבין "פסח דורות".

בפסח מצרים נצטוו בני ישראל לקחת את השה בעשרה בניסן, לתת מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות באמצעות אגודת אזוב ולאכול אותו בחיפזון.

לעומת זאת, בפסח הדורות לא נהגו הפרטים המיוחדים הללו באותה צורה. הקרבן הוקרב בבית המקדש, ודמו ניתן על המזבח כדין הקרבנות.

גם החיפזון המיוחד של פסח מצרים לא היה חלק מחובת אכילת הקרבן בדורות שלאחר מכן.

הבדל זה מתאים למשמעותו של כל אחד משני המצבים.

פסח מצרים היה קרבן שנעשה בתוך מציאות של שעבוד, בשעה שבני ישראל עמדו לצאת מארץ שלא היו רשאים לעזוב קודם לכן.

פסח דורות

פסח שני – ההזדמנות שניתנה למי שלא הקריב את הקרבן

מצוות קרבן הפסח מיוחדת גם בכך שהתורה קבעה מועד נוסף למי שלא יכול היה לקיימה בזמנה מחמת טומאה או דרך רחוקה.

בספר במדבר מסופר שבשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים היו אנשים טמאים לנפש אדם, ולכן לא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו. הם פנו אל משה ואהרן ושאלו: "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה׳ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, ז).

בעקבות פנייתם נמסרה למשה פרשת פסח שני.

התורה קובעת שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה, בהתאם לדינים שנקבעו בהלכה, יוכל להקריב את הקרבן ביום ארבעה עשר באייר ולאכול אותו בלילה שלאחר מכן, יחד עם מצה ומרור.

הרמב"ם מבאר בהלכות קרבן פסח שגם במקרים נוספים, כגון מי שנאנס או שגג ולא הקריב את הפסח הראשון, קיימת אפשרות לקיים את מצוות הקרבן בפסח שני, בהתאם לכללי ההלכה.

חשוב להדגיש שפסח שני אינו חג פסח נוסף בן שבעה ימים. הוא מועד מיוחד לקיום מצוות קרבן הפסח עבור מי שלא הקריב אותו במועד הראשון, ואין חלים בו כל איסורי החמץ של חג הפסח.

קרבן הפסח בזמן הזה – כיצד אנו זוכרים אותו?

מאז חורבן בית המקדש אין אנו מקריבים את קרבן הפסח. הקרבתו טעונה את התנאים ההלכתיים הנדרשים לעבודת הקרבנות, ואין אדם רשאי להקריב אותו באופן פרטי במקום שיבחר.

אולם אף שאין אנו מקיימים כיום את מצוות הקרבן בפועל, זכרו ממשיך לתפוס מקום מרכזי בליל הסדר.

אחד הביטויים לכך הוא קערת הסדר. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תע"ג סעיף ד) קובע שמביאים לקערה שני תבשילים, אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר לקרבן חגיגה. המנהג הוא להשתמש בבשר ובביצה, ובשר הזרוע משמש בקהילות רבות זכר לקרבן הפסח.

גם באמירת ההגדה אנו מזכירים את הקרבן. כאשר מגיעים לדברי רבן גמליאל על פסח, מצה ומרור, אנו אומרים בנוסח המתאים לזמן הזה:

"פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם".

כך אנו ממשיכים לספר על משמעות הקרבן, אף שאין לנו אפשרות לקיים את מצוות הקרבתו.

גם מצוות כורך, שבה אנו אוכלים מצה ומרור יחד כזכר למקדש, מזכירה את דרך אכילתם בזמן שבית המקדש היה קיים. עם זאת, יש להבחין בין המצוות שאנו מקיימים כיום לבין הקרבן עצמו, שאינו קיים בימינו.

כיצד קרבן הפסח הפך את הבית למקום של אמונה?

אחד המאפיינים המיוחדים של קרבן הפסח הוא החיבור שבין עבודת ה׳ לבין ביתו של האדם.

בפסח הראשון במצרים התכנסו בני ישראל בבתיהם, אכלו את הקרבן עם מצות ומרורים והמתינו לרגע הגאולה. בהמשך הדורות נעשתה עבודת הקרבן בבית המקדש, אך אכילתו התקיימה בחבורות בירושלים.

נמצא שמצוות קרבן הפסח שילבה בין שני מקומות מרכזיים בחיי העם: בית המקדש, שבו נעשתה עבודת הקרבן, ומקום ההתכנסות של המשפחה והחבורה, שבו נאכל הקרבן.

גם בימינו נשמר חלק מן המבנה הזה. אף שאין אנו מקריבים את הקרבן, ליל הסדר מתקיים בדרך כלל בבית, סביב שולחן המשפחה. ההורים מספרים לילדיהם ביציאת מצרים, הילדים שואלים שאלות, ובני המשפחה מקיימים יחד את מצוות הלילה.

הדבר מלמד שהעברת האמונה אינה מוטלת רק על בתי הכנסת ובתי המדרש. גם לביתו של האדם יש תפקיד מרכזי בבניית עולמו הרוחני.

ילד הלומד על יציאת מצרים מתוך חוויה משפחתית, שירה, שאלות ושיחה, אינו מקבל רק ידיעות היסטוריות. הוא מרגיש שהוא שייך לסיפור גדול הנמשך מדור לדור.

אפשר לראות בכך אחד המסרים החשובים של קרבן הפסח:

החירות מתחילה במעשה – המסר המעשי של קרבן הפסח

כאשר מתבוננים בכל חלקי מצוות קרבן הפסח, מתגלה מהלך מיוחד.

בני ישראל נצטוו לקחת את השה עוד לפני הגאולה, ובכך התחילו להשתחרר מהשפעותיה של התרבות המצרית. הם נתנו את דמו על פתחי הבתים, ובכך ביטאו את קיום ציווי ה׳. הם התכנסו בחבורות, אכלו אותו בדרך שנקבעה להם והתכוננו לצאת לחירות.

לאחר מכן, במשך הדורות, המשיכו ישראל להקריב את הקרבן במקדש ולאכול אותו במסגרת חבורה, כדי לזכור את הגאולה ולחזק את הקשר שבין העם לבין הקדוש ברוך הוא.

מתוך הדברים אפשר ללמוד שלושה יסודות חשובים לעבודת האדם.

ראשית, שינוי אמיתי מתחיל במעשה. אין די בכך שאדם רוצה להשתנות או מתרגש מרעיון מסוים. עליו לבטא את רצונו בהחלטות ובפעולות ממשיות. בני ישראל לא הסתפקו בציפייה לגאולה, אלא קיימו את מצוות הקרבן עוד לפני שיצאו ממצרים.

שנית, החירות דורשת השתחררות גם מהשפעות פנימיות. אדם עשוי להיות חופשי מבחינה חיצונית, אך עדיין להיות כפוף להרגלים ולתפיסות שאינן ראויות. קרבן הפסח הזכיר לבני ישראל שעליהם להתרחק מן העבודה הזרה ולהכיר במלכות ה׳.

העיקר שצריך לזכור

קרבן הפסח היה אחת המצוות המרכזיות של חג הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים. תחילתו בפסח הראשון במצרים, כאשר בני ישראל נצטוו לקחת שה, לשחוט אותו בארבעה עשר בניסן, לתת מדמו על פתחי הבתים ולאכול אותו בליל הגאולה עם מצות ומרורים.

הקרבן ביטא את השגחת ה׳ על ישראל ואת ההצלה ממכת בכורות, אך גם את תחילת השתחררותם מן ההשפעות הרוחניות של מצרים ואת נכונותם ללכת בדרך ה׳.

במהלך הדורות הוקרב הקרבן בבית המקדש ונאכל בחבורות בירושלים. מצוותיו המיוחדות, ובהן אכילתו צלוי באש, אכילתו למנוייו והאיסור לשבור את עצמותיו, ביטאו את זיכרון הגאולה ואת מעמדם של ישראל כעם שזכה לחירות.

בזמן הזה אין אנו מקריבים את הקרבן, אך אנו ממשיכים להזכיר אותו בהגדה של פסח, בקערת הסדר ובמצוות שנקבעו זכר למקדש.

המסר המרכזי של קרבן הפסח הוא שהגאולה אינה מסתכמת ביציאה מן השעבוד. היא מתחילה בהחלטה להשתנות, באמונה המובילה למעשה ובבניית חיים של קדושה, משפחה ושותפות עם כלל ישראל.

מקורות והרחבות

[1] הציווי על קרבן הפסח הראשון: שמות פרק יב פסוקים א–יא, מצוות לקיחת השה, הכנתו לקרבן, שחיטתו ואכילתו. שמות פרק יב פסוקים כא–כז, מסירת הציווי לבני ישראל ומשמעות הקרבן לדורות. רמב"ם, הלכות קרבן פסח פרק א הלכה א, מצוות שחיטת קרבן הפסח בארבעה עשר בניסן.

[2] בחירת השה וההתרחקות מעבודה זרה: שמות פרק יב פסוקים ה–ו וכא. מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה ה, הדרשה על פרישה מעבודה זרה והידבקות במצוות. רש"י, שמות פרק יב פסוק ו, המביא את דברי חז"ל על ההתרחקות מן האלילים וקבלת מצוות קרבן הפסח. רמב"ם, מורה הנבוכים חלק ג פרק מו, בביאור הקשר בין הקרבת בעלי החיים לבין עקירת תפיסות העבודה הזרה.

[3] לקיחת השה בעשרה בניסן וההכנה לגאולה: שמות פרק יב פסוקים ג–ו, הציווי לקחת את השה בעשרה בניסן ולשמור אותו עד יום ארבעה עשר. מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה ה, בטעם הקדמת לקיחת השה. משנה, מסכת פסחים פרק ט משנה ה, ההבדל בין פסח מצרים לפסח דורות. תלמוד בבלי, מסכת פסחים דף צו ע"א, בעניין לקיחת השה בעשרה בניסן.

[4] נתינת דם קרבן הפסח על פתחי הבתים: שמות פרק יב פסוקים ז, יג וכב–כג. רש"י, שמות פרק יב פסוק יג, בביאור משמעות הדם כסימן לקיום מצוות ה׳. משנה, מסכת פסחים פרק ט משנה ה, הקובעת שנתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות הייתה מיוחדת לפסח מצרים. רמב"ם, הלכות קרבן פסח פרק א הלכה ו, עבודת הדם בקרבן הפסח לדורות.

[5] הקרבת קרבן הפסח בבית המקדש: דברים פרק טז פסוקים ה–ז, מצוות הקרבת הפסח במקום אשר יבחר ה׳. רמב"ם, הלכות קרבן פסח פרק א הלכות א–ו, זמן שחיטת הקרבן, מקום ההקרבה ועבודת הדם. רמב"ם, הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה א, מצוות אכילת בשר הפסח בליל חמישה עשר בניסן.

[6] אכילת קרבן הפסח בחבורה ולמנוייו: שמות פרק יב פסוקים ג–ד, הציווי על שה לבית אבות ועל ההימנות על הקרבן לפי מספר האוכלים. שמות פרק יב פסוק מו, "בבית אחד ייאכל". רמב"ם, הלכות קרבן פסח פרק ב הלכות א–ג, דיני ההימנות על הקרבן וחובת אכילתו על ידי מי שנמנו עליו.