שביעי של פסח | קריעת ים סוף ושירת הים

שביעי של פסח – מדוע היום השביעי הוא יום טוב?

התורה מצווה לחוג את חג המצות במשך שבעה ימים, וקובעת שהיום הראשון והיום השביעי יהיו ימים של מקרא קודש.

כך נאמר: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (שמות יב, טז).

ובספר דברים נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח).

היום השביעי הוא אפוא יום טוב שנצטווינו לשבות בו ממלאכה בהתאם לדיני יום טוב. בארץ ישראל הוא חל בכ"א בניסן, ובחוץ לארץ נוהגים גם יום טוב שני של גלויות בכ"ב בניסן.

התורה אינה מציינת במפורש בפסוקי המועדות שקדושת היום השביעי נקבעה מפני קריעת ים סוף. אולם על פי מסורת חז"ל, קריעת הים התרחשה בשביעי של פסח.

רש"י, בפירושו לשמות (יד, ה), מתאר את סדר המאורעות לאחר היציאה ממצרים. בני ישראל יצאו ביום חמישה עשר בניסן, ובמשך שלושה ימים הלכו בדרכם. ביום הרביעי נודע לפרעה שאין הם מתכוונים לחזור, ובימים החמישי והשישי רדפו המצרים אחריהם. בליל שביעי של פסח ירדו בני ישראל לים, ובבוקר אותו יום אמרו את שירת הים.

מדוע הקדוש ברוך הוא הוביל את ישראל אל הים?

לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, התורה מספרת שהקדוש ברוך הוא לא הוביל אותם בדרך הקצרה לארץ ישראל, אלא בדרך המדבר.

הכתוב מסביר: "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז).

בני ישראל היו רגילים במשך שנים ארוכות לחיות כעבדים. הם עדיין לא היו מוכנים בהכרח להתמודד עם מלחמה, והיה חשש שמפגש עם אויבים בדרך יגרום להם להתחרט ולשוב למצרים.

אולם בהמשך מתואר ציווי שנראה לכאורה מפתיע עוד יותר. הקדוש ברוך הוא הורה למשה להחזיר את בני ישראל לאחור ולחנות לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון.

המטרה נאמרת בפירוש: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ, סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד, ג).

פרעה יראה שבני ישראל נמצאים במקום שנראה חסר מוצא, ויסבור שהם אינם יודעים כיצד להמשיך בדרכם. בעקבות זאת הוא ירדוף אחריהם, והקדוש ברוך הוא יגלה את כבודו באמצעות הנס הגדול שיתרחש.

בין הים למצרים – הניסיון הגדול של בני ישראל

כאשר פרעה התחרט על שחרור בני ישראל, הוא אסף את מרכבותיו ואת צבאו ויצא לרדוף אחריהם.

בני ישראל ראו לפתע את הצבא המצרי מתקרב. לפניהם היה הים, מאחוריהם המצרים, ולכאורה לא נראתה כל דרך להימלט.

התורה מתארת את תגובתם: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳" (שמות יד, י).

בהמשך פנו אל משה בטענות קשות ושאלו מדוע הוציא אותם ממצרים, אם סופם למות במדבר.

הדברים מעוררים תמיהה. כיצד ייתכן שעם שראה את עשר המכות ואת הניסים הגדולים במצרים התמלא פחד כאשר ראה את פרעה רודף אחריו?

אפשר להבין את הדברים מתוך מצבו של העם. בני ישראל אמנם יצאו ממצרים, אך במשך שנים ארוכות חיו תחת שלטונו של פרעה. כאשר ראו שוב את הצבא המצרי מתקרב, התעורר בהם הפחד מפני הכוח ששלט בחייהם במשך דורות.

היציאה הפיזית מן השעבוד כבר התרחשה, אך תחושת הביטחון המלאה עדיין לא התבססה בלבם.

משה רבנו השיב להם:

"דבר אל בני ישראל ויסעו" – מדוע לא היה די בתפילה?

כאשר בני ישראל עמדו על שפת הים, פנה משה רבנו בתפילה אל הקדוש ברוך הוא.

אולם תשובת ה׳ הייתה מפתיעה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו).

לכאורה, מדוע אומר הקדוש ברוך הוא למשה שלא להאריך בתפילה? הרי בשעת צרה ראוי לאדם לפנות אל ה׳ ולבקש את ישועתו.

רש"י מבאר שלא הייתה זו השעה להאריך בתפילה, מפני שבני ישראל היו נתונים בצרה. הקדוש ברוך הוא ציווה את משה לומר להם להתקדם, וזכות אבותיהם ואמונתם בה׳ ראויות היו לכך שהים ייקרע לפניהם.

נמצא שאין כאן שלילה של התפילה, אלא הוראה מיוחדת ביחס לאותה שעה. בני ישראל כבר זעקו אל ה׳, וכעת הגיע הזמן לקיים את הציווי שניתן להם ולהתקדם.

יש בכך יסוד עמוק ביחס שבין אמונה למעשה. האדם צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא ולבטוח בעזרתו, אך כאשר מוטלת עליו חובה מעשית, אין הוא רשאי להסתפק בתפילה ולהימנע מן הפעולה הנדרשת.

לעיתים אדם מבקש סייעתא דשמיא כדי להצליח בלימוד התורה, אך עליו גם לקבוע זמן ולשבת ללמוד. אדם המבקש שלום בביתו צריך להתפלל על כך, אך גם ללמוד להקשיב, לוותר ולדבר בנחת.

נחשון בן עמינדב – האמונה שהובילה למעשה

אחד המדרשים הידועים על קריעת ים סוף עוסק בנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה.

בגמרא במסכת סוטה (לז ע"א) מובאות שתי דעות תנאיות ביחס לירידה הראשונה אל הים.

לדעת רבי מאיר, שבט בנימין ירד ראשון אל הים, ושבט יהודה מחה על כך. לעומת זאת, רבי יהודה מספר שכל שבט היסס להיכנס תחילה אל המים, עד שנחשון בן עמינדב קפץ וירד לים.

לפי דברי רבי יהודה, נחשון לא המתין עד שכל הסכנה תיעלם לעיניו. מתוך אמונה בציווי ה׳ הוא היה הראשון שהתקדם אל הים.

הגמרא קושרת את המעשה לפסוק בתהילים: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהילים סט, ב).

מדרש זה מוסיף עומק מיוחד להבנת הניסיון שעמד בפני ישראל. לא די היה לשמוע את הבטחת הישועה. נדרשה נכונות לקיים את ציווי ה׳ גם כאשר הדרך עדיין נראתה מאיימת.

אולם המעשה מלמד גם על כוחה של דוגמה אישית. כאשר אנשים רבים עומדים לפני משימה קשה, ייתכן שכל אחד מהם מהסס להיות הראשון. לעיתים אדם אחד המקבל על עצמו אחריות ופועל בדרך הנכונה יכול לעורר גם אחרים להתקדם.

יש להדגיש שסיפור נחשון מובא בגמרא כדברי אגדה, והוא אינו מתואר במפורש בפסוקי התורה. כמו כן, כאמור, בגמרא עצמה מובאת דעה אחרת ביחס לשבט שירד ראשון לים.

קריעת ים סוף – כשהטבע נעשה כלי ביד ה׳

לאחר שנצטוו בני ישראל להתקדם, הורה הקדוש ברוך הוא למשה לנטות את ידו על הים.

התורה מתארת את הנס: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).

בני ישראל עברו בתוך הים ביבשה, והמים עמדו להם כחומה מימינם ומשמאלם.

כאשר המצרים ניסו לרדוף אחריהם, נמשך מהלך הישועה. הקדוש ברוך הוא הפריע לתנועת מחנה מצרים, ולאחר מכן שבו מי הים למקומם וכיסו את הרכב, הפרשים והצבא שרדפו אחרי ישראל.

הכתוב מסכם: "וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שמות יד, ל).

הנס הזה גילה באופן מיוחד את שליטת הקדוש ברוך הוא בטבע. הים, שבדרך הרגילה מהווה מחסום בפני האדם, נבקע ונעשה מעבר יבשתי לבני ישראל.

אולם יש כאן נקודה נוספת. אותו ים עצמו שימש להצלת ישראל ולהכנעת צבא מצרים. הכוח הטבעי שנראה תחילה כמכשול הפך לחלק מן הישועה.

מה התחדש באמונה של ישראל לאחר קריעת ים סוף?

לאחר שהים שב למקומו וצבא מצרים טבע, נאמר בתורה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה׳ וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).

הפסוק מעורר שאלה. הרי בני ישראל כבר ראו את עשר המכות ואת מכת בכורות, וכבר יצאו ממצרים בניסים גדולים. מדוע דווקא לאחר קריעת ים סוף מדגישה התורה שהעם האמין בה׳ ובמשה עבדו?

אפשר להבין שהאמונה אינה בהכרח מדרגה אחת קבועה. אדם יכול להאמין באמת מסוימת, אך התבוננות נוספת ומאורעות משמעותיים יכולים להעמיק את הכרתו.

ביציאת מצרים ראו ישראל שהקדוש ברוך הוא מסוגל להכניע את פרעה ולשחררם מן השעבוד. אולם בקריעת ים סוף הם ראו את ישועתו במצב שבו לא נראתה להם דרך טבעית להינצל.

הם עמדו מול הים ומול הצבא המצרי, וכאשר נושעו הבינו בצורה עמוקה יותר שהקדוש ברוך הוא מנהיג את המאורעות ושאין כוח בעולם המסוגל לעמוד כנגד רצונו.

על כן הפסוק אינו מתאר רק את הצלתם הגופנית, אלא גם את התוצאה הרוחנית של הנס: יראת ה׳ ואמונה בו ובמשה עבדו.

יש כאן הבדל חשוב בין הידיעה על הנס לבין ההכרה הנולדת בעקבותיו. אדם עשוי לראות דבר מופלא ולהתרשם ממנו, אך כאשר הוא מתבונן במשמעותו, הוא יכול להגיע להבנה עמוקה יותר.

"זה אלי ואנוהו" – מה ראו ישראל על הים?

אחד הפסוקים המיוחדים ביותר בשירת הים הוא: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות טו, ב).

חז"ל עומדים על הביטוי "זה אלי", המלמד על עוצמת ההכרה האלוקית שהתגלתה לישראל בשעת הנס.

רש"י מביא את דברי חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים".

אין הכוונה לראייה גופנית של הקדוש ברוך הוא, חס ושלום, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. הדברים מבטאים את עוצמת הגילוי האלוקי ואת בהירות ההכרה שהגיעו אליה ישראל באותה שעה.

חז"ל מלמדים שהגילוי היה גדול כל כך, עד שגם אנשים שלא הגיעו קודם לכן למדרגות רוחניות גבוהות זכו להכרה מופלאה בהנהגת ה׳.

אולם יש בפסוק נקודה נוספת. בני ישראל אינם אומרים רק "זה אלוקים", אלא "זה אלי" – לשון המבטאת קשר ושייכות אישית.

לאחר מכן הם מוסיפים "אלוהי אבי", ובכך מחברים את אמונתם האישית אל האמונה שנמסרה להם מאבותיהם.

מדוע בני ישראל אמרו שירה דווקא לאחר קריעת ים סוף?

כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם ראו ניסים גדולים מאוד. אף על פי כן, התורה אינה מתארת באותה שעה שירה שלמה כדוגמת שירת הים.

לעומת זאת, מיד לאחר קריעת ים סוף נאמר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳" (שמות טו, א).

מדוע דווקא כאן פרצו ישראל בשירה?

אפשר להבין שהשירה נבעה מן ההכרה החדשה שנולדה לאחר הישועה. בני ישראל כבר לא היו רק אנשים שניצלו מן השעבוד, אלא עם שראה כיצד הקדוש ברוך הוא השלים את הצלתו מן הצבא המצרי, והכיר בעוצמה מיוחדת את השגחתו ואת מלכותו.

רש"י מבאר שהמילים "אז ישיר" מלמדות שכאשר ראה משה את הנס, עלה בלבו לשיר שירה, וכך עשה יחד עם בני ישראל.

מכאן אנו למדים שהשירה לא הייתה רק תגובה חיצונית לשמחה, אלא ביטוי להכרה שהתעוררה בלב.

יש הבדל בין אדם האומר "תודה" משום שהוא יודע שכך ראוי לעשות, לבין אדם שמכיר בעומק הטובה שקיבל, עד שלבו מתמלא רצון להודות.

שירת הים מבטאת את הסוג השני של ההודאה. ישראל התבוננו בניסים, הבינו את גודל הישועה ומתוך כך פרצו בשבח לקדוש ברוך הוא.

שירת הים – לא רק הודאה על העבר, אלא מבט אל העתיד

כאשר מעיינים בשירת הים, מגלים שהיא אינה עוסקת רק במה שהתרחש בקריעת ים סוף.

בתחילת השירה מתארים משה ובני ישראל את הנס הגדול: "אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א).

בהמשך הם משבחים את כוחו של הקדוש ברוך הוא: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו, יא).

אולם לאחר מכן השירה עוברת לתיאור הדרך שעוד עומדת לפני ישראל: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" (שמות טו, יג).

ובהמשך נאמר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ"

"ה׳ ימלוך לעולם ועד" – השיא של שירת הים

שירת הים מגיעה לשיאה במילים: "ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח).

לכאורה, מדוע מסיימת השירה דווקא בהכרזה על מלכות ה׳? הרי אפשר היה לסיים בהודאה על הצלת ישראל ועל טביעת המצרים.

אולם הסיום הזה מגלה את עומק המאורע כולו.

קריעת ים סוף לא הייתה רק ניצחון של עם ישראל על צבא מצרים. היא הייתה גילוי של מלכות הקדוש ברוך הוא בעולם.

פרעה ראה את עצמו כבעל כוח גדול ובלתי מוגבל. הוא שלט בבני ישראל, סירב לשלחם וניסה להשיב אותם לשעבוד גם לאחר שכבר יצאו מארצו.

אולם בקריעת ים סוף התגלה שכוחו של פרעה מוגבל, ושאין שלטון אנושי המסוגל לעמוד כנגד רצון ה׳.

לכן השירה אינה מסתיימת בתיאור כוחם של ישראל, אלא בהכרזה שהקדוש ברוך הוא הוא המלך האמיתי, ומלכותו עומדת לעולם ועד.

יש כאן יסוד חשוב באמונה. כוחות אנושיים, גדולים ככל שיהיו, הם מוגבלים וחולפים. לעומת זאת, מלכות ה׳ אינה תלויה בזמן, במקום או בכוחו של שליט מסוים.

מרים הנביאה והנשים – השירה שהקיפה את כל ישראל

לאחר שירת משה ובני ישראל מספרת התורה על שירת הנשים בהנהגתה של מרים הנביאה.

כך נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ).

לאחר מכן נאמר: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם, שִׁירוּ לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כא).

התורה מדגישה אפוא שגם הנשים השתתפו בשירת ההודאה על הנס, בהנהגתה של מרים.

רש"י מביא את דברי חז"ל שהנשים הצדקניות במצרים היו בטוחות שהקדוש ברוך הוא יעשה להן ניסים, ולכן הכינו תופים לקראת השמחה על הגאולה.

יש בכך רעיון יפה במיוחד. בעוד בני ישראל היו נתונים תחת השעבוד, היו נשים שכבר הכינו את עצמן לשמחת הישועה העתידה.

בדרך המחשבה, אפשר לראות בתופים הללו ביטוי לאמונה שאינה מסתפקת בציפייה כללית, אלא מכינה את הלב לקראת האפשרות שהישועה תבוא.

מדוע גם כיום אנו אומרים את שירת הים בתפילה?

שירת הים אינה נאמרת רק בקריאת התורה של שביעי של פסח. היא תופסת מקום מרכזי גם בסדר תפילת שחרית בכל ימות השנה.

במנהג ישראל נוהגים לומר את פסוקי שירת הים במסגרת פסוקי דזמרה, וכך חוזרים מדי יום אל המאורע הגדול של קריעת ים סוף.

לכאורה, מדוע יש צורך להזכיר בכל יום שירה שנאמרה בעקבות נס שהתרחש לפני אלפי שנים?

מפני שהשירה אינה רק תיאור של מאורע היסטורי. היא כוללת יסודות מרכזיים באמונה: הכרה בכוחו של הקדוש ברוך הוא, הודאה על חסדיו, אמונה במלכותו וציפייה להמשך הגאולה.

כאשר אנו אומרים "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳", אנו מזכירים לעצמנו שאין כוח המשתווה לגדולתו של הקדוש ברוך הוא.

כאשר אנו אומרים "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ", אנו נזכרים בחסדי ה׳ ובהשגחתו על ישראל.

וכאשר אנו מסיימים במילים

מדוע אין אומרים הלל שלם בשביעי של פסח?

אחת השאלות המתעוררות ביחס לשביעי של פסח היא מדוע אין גומרים בו את ההלל, אף שהוא יום טוב שבו אנו מציינים את קריעת ים סוף.

בגמרא במסכת ערכין (י ע"ב) מבואר שיש הבדל בין חג הסוכות לחג הפסח.

בחג הסוכות היו קרבנות המוסף משתנים מיום ליום, ולכן גומרים את ההלל בכל אחד מימי החג. לעומת זאת, בימי חג הפסח אין שינוי כזה בסדר קרבנות המוסף, ולכן אין גומרים את ההלל אלא ביום הראשון של החג.

זהו הטעם התלמודי המרכזי להבדל שבין אמירת ההלל בסוכות לבין אמירתו בפסח.

יש גם דברי אגדה על כך שהקדוש ברוך הוא אינו שמח במפלתם של רשעים, ובגמרא במסכת מגילה (י ע"ב) מובא שכאשר ביקשו מלאכי השרת לומר שירה בזמן טביעת המצרים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?"

אולם יש להבחין בין שני העניינים. דברי הגמרא במגילה עוסקים בשירת מלאכי השרת וביחס למפלתם של בני אדם, ואילו בני ישראל עצמם אמרו את שירת הים לאחר שנושעו. כמו כן, אין להחליף את ההסבר התלמודי המפורש במסכת ערכין לטעם שאין גומרים את ההלל בימי הפסח.

אפשר ללמוד מדברים אלו מסר מוסרי חשוב. יש מקום לשמוח ולהודות על הצלה וישועה, אך אין לראות בעצם אובדנם של בני אדם מקור לשמחה חסרת גבולות.

שביעי של פסח – מה הוא מלמד אותנו על התמודדות עם קשיים?

סיפור קריעת ים סוף יכול ללמד אותנו יסודות חשובים לחיי היום־יום, גם כאשר איננו עומדים בפני ניסים גלויים כדוגמת הנס שהתרחש לאבותינו.

ראשית, הוא מלמד שלא כל קושי מעיד שהאדם נמצא בדרך שגויה. בני ישראל הלכו על פי ציווי ה׳, ובכל זאת מצאו את עצמם מול הים וצבא מצרים. מכאן שאין לראות בכל מכשול הוכחה לכך שיש לוותר על המטרה.

שנית, הוא מלמד שיש להבחין בין ביטחון בה׳ לבין הימנעות ממעשה. כאשר נצטוו ישראל להתקדם, היה עליהם לקיים את הציווי ולא להסתפק בתפילה. גם האדם נדרש לשלב בין תפילה ואמונה לבין השתדלות אחראית ומתאימה.

שלישית, הוא מלמד שהעבר אינו חייב להמשיך לשלוט באדם. בני ישראל כבר יצאו ממצרים, אך רק לאחר קריעת ים סוף הוסר האיום המיידי של הצבא המצרי. בדרך המחשבה, אפשר לראות בכך משל לאדם שמבקש להשתחרר מהרגלים ישנים ולהתחיל דרך חדשה.

רביעית, הוא מלמד את חשיבות ההודאה. לאחר שניצלו מן הסכנה, לא מיהרו בני ישראל להמשיך בדרכם כאילו לא אירע דבר, אלא עצרו ואמרו שירה לקדוש ברוך הוא.

ולבסוף, הוא מלמד שהישועה היא גם התחלה של שליחות חדשה. לאחר קריעת ים סוף היה על בני ישראל להמשיך במסעם אל הר סיני ואל קבלת התורה. החירות וההצלה לא נועדו רק להסיר את הקושי, אלא לאפשר להם למלא את ייעודם.

אפשר לקחת מן הדברים הדרכה מעשית פשוטה: כאשר אדם מתמודד עם קושי, עליו לברר מה מוטל עליו לעשות, להתפלל לה׳, לפעול באחריות ולא לאבד תקווה. וכאשר הוא זוכה להתקדמות או לישועה, ראוי שיעצור ויכיר בטובה שקיבל.

משירת הים לשירת החיים – לדעת להודות גם על הדרך

אחד המסרים העמוקים של שביעי של פסח הוא המעבר מן הפחד אל השירה.

בתחילת המאורע בני ישראל עומדים מול הים, חוששים מן המצרים ואינם יודעים כיצד יינצלו. בסופו הם עומדים על שפת הים, מכירים בגודל הישועה ושרים לקדוש ברוך הוא.

המציאות החיצונית השתנתה, אך גם עולמם הפנימי של בני ישראל עבר תהליך. הפחד והבהלה פינו את מקומם לאמונה, להודאה ולשירה.

אפשר ללמוד מכאן שגם בחיי האדם יש חשיבות ליכולת להתבונן בדרך שעבר. כאשר הוא נמצא בתוך קושי, קשה לו לעיתים לראות את התמונה הרחבה. אך כאשר הוא זוכה לצאת מן המצוקה, ראוי שיזכור את הדרך שעבר ואת העזרה שקיבל.

הכרת הטוב אינה צריכה להתעורר רק לאחר ניסים גדולים. גם הצלחות קטנות, עזרה שקיבל מאדם אחר, התקדמות בלימוד התורה או תיקון של מידה מסוימת יכולים להיות סיבה להודאה.

אין הכוונה שעל האדם להתעלם מקשיים שעדיין קיימים בחייו או להרגיש שמחה במקום שבו הוא חש כאב. אלא שגם לצד הקשיים אפשר להשתדל לזהות את הטוב ולהודות עליו.

שירת הים מלמדת אותנו שההודאה אינה רק אמירת מילים נכונות, אלא תוצאה של התבוננות בחסדי ה׳.

האדם אינו יכול תמיד לבחור אילו מאורעות יתרחשו בחייו, אך הוא יכול להשתדל לראות את הטובות שהוא מקבל ולהפוך את ההכרה בהן למקור של אמונה והודאה.

העיקר שצריך לזכור

שביעי של פסח הוא יום טוב המציין במסורת ישראל את קריעת ים סוף ואת שירת הים. לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, רדף אחריהם פרעה עם צבאו, והם מצאו את עצמם לכודים בין הים לבין המצרים. הקדוש ברוך הוא ציווה אותם להתקדם, קרע לפניהם את הים והושיע אותם מן הצבא שרדף אחריהם.

הנס השלים את ההצלה מן האיום המצרי וחיזק את אמונתם של ישראל בה׳ ובמשה עבדו. מתוך ההכרה בגודל הישועה פרצו משה ובני ישראל בשירת הים, ובהמשך שרו גם הנשים בהנהגתה של מרים הנביאה.

שירת הים אינה עוסקת רק בהצלה שהתרחשה באותה שעה. היא כוללת גם הודאה על חסדי ה׳, הכרה במלכותו וציפייה להמשך הדרך שתוביל את ישראל אל ארץ ישראל ואל מקום המקדש.

סיפור קריעת ים סוף מלמד אותנו על חשיבות האמונה והביטחון בה׳, על הצורך לשלב בין תפילה למעשה ועל מעלתה של הכרת הטוב. הוא מזכיר לנו שגם לאחר שהאדם משתחרר מן הקושי, עליו להמשיך לבנות את חייו בדרך טובה ולהשתמש בחירות שניתנה לו למילוי ייעודו.

המסר המרכזי של שביעי של פסח הוא שהגאולה אינה מסתיימת ברגע שבו האדם ניצל מן הסכנה. היא מגיעה לשלמותה כאשר ההצלה מחזקת את אמונתו, מעוררת בו הודאה ומעניקה לו כוח להמשיך בדרכו מתוך ביטחון בה׳.

מקורות והרחבות

[1] קדושת שביעי של פסח וזמן קריעת ים סוף: שמות פרק יב פסוק טז, מצוות מקרא קודש ביום הראשון וביום השביעי של פסח. ויקרא פרק כג פסוקים ו–ח, שבעת ימי חג המצות וקדושת היום השביעי. דברים פרק טז פסוק ח, "וביום השביעי עצרת לה׳ אלוהיך". רש"י, שמות פרק יד פסוק ה, המבאר שבליל שביעי של פסח ירדו בני ישראל לים ובבוקר אמרו את השירה, ושמשום כך קוראים את שירת הים ביום השביעי של פסח.

[2] הדרך שבה הוביל הקדוש ברוך הוא את ישראל אל הים: שמות פרק יג פסוקים יז–כב, בעניין הימנעות מן הדרך הקצרה לארץ ישראל והליכת ישראל דרך המדבר. שמות פרק יד פסוקים א–ד, הציווי לחנות לפני פי החירות והודעת ה׳ שפרעה ירדוף אחר ישראל, כדי שיתגלה כבודו באמצעות הישועה.

[3] פחד בני ישראל ודברי החיזוק של משה: שמות פרק יד פסוקים ה–יד, רדיפת פרעה, פחד בני ישראל וזעקתם אל ה׳. שמות פרק יד פסוקים יג–יד, דברי משה "אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳" ו"ה׳ ילחם לכם ואתם תחרשון".

[4] "דבר אל בני ישראל ויסעו" – האמונה והמעשה: שמות פרק יד פסוקים טו–טז, ציווי ה׳ למשה על התקדמות בני ישראל ועל נטיית היד על הים. רש"י, שמות פרק יד פסוק טו, המבאר שלא הייתה זו השעה להאריך בתפילה, ושהקדוש ברוך הוא ציווה על ישראל להתקדם בזכות אבותיהם ובזכות אמונתם.

[5] נחשון בן עמינדב והירידה הראשונה אל הים: תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף לז ע"א, מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה על השבט שירד ראשון אל הים. בדברי רבי יהודה מובא שנחשון בן עמינדב משבט יהודה קפץ וירד לים תחילה. תהילים פרק סט פסוקים ב–ג, הפסוקים שנדרשו בגמרא על ירידתו של נחשון אל המים.

[6] קריעת ים סוף וחיזוק האמונה: שמות פרק יד פסוקים יט–כט, תיאור קריעת ים סוף, מעבר בני ישראל ביבשה וטביעת צבא מצרים. שמות פרק יד פסוקים ל–לא, "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" ו"וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו".

[7] "זה אלי ואנוהו" – מעלת הגילוי האלוקי על הים: שמות פרק טו פסוק ב, "זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו". רש"י, שמות פרק טו פסוק ב, המביא את דברי חז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", ומבאר את משמעות המילים "אלוהי אבי". מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח, מסכתא דשירה פרשה ג, בעניין מעלת הגילוי האלוקי לישראל בקריעת ים סוף.