טוען תוכן…
החלטה שלא לדבר בבית הכנסת היא דבר טוב.
אבל החלטה בלבד לא תמיד מספיקה.
ההרגל חזק, והסביבה משפיעה.
לכן אפשר להתחיל בצעדים קטנים:
עוד לפני שנכנסים לבית הכנסת, לקבל החלטה:
היום אני משתדל שלא לדבר דברים שאינם צריכים להיאמר.
ההחלטה מראש יכולה למנוע את המצב שבו אדם כבר נמצא בתוך שיחה ורק אחר כך נזכר שרצה לשתוק.
במקום לחשוב בכל פעם מחדש "האם לדבר?", אפשר לקבוע:
כך נמנעים מהרבה מאוד שיחות שמתחילות במשפט קטן ומתארכות.
זו אחת העצות המפורשות של הפלא יועץ.
כאשר אדם אחר פונה אליו, אין צורך להטיף לו מוסר. אפשר לומר בשקט ובנעימות:
"סליחה, אני משתדל שלא לדבר בבית הכנסת."
כך האדם גם שומר על עצמו וגם אינו פוגע בחברו.
אם אדם יודע שהוא נגרר לשיחה כאשר הוא יושב ליד חבר מסוים, כדאי שיבחר מקום אחר.
יש מקורות שממליצים לאדם לבחור את מקומו בבית הכנסת בסביבה של אנשים שאינם מדברים בשעת התפילה, משום שהסביבה משפיעה על האדם ומסייעת לו להיזהר.
אם הטלפון גורם לנו לבדוק הודעות – נשים אותו על שקט ונניח אותו בצד.
אם אדם מסוים גורם לנו לשיחה – נשב במקום אחר.
אם אנחנו מגיעים מוקדם ומחכים זמן רב – נפתח ספר.
המטרה אינה רק "להחזיק את הפה", אלא ליצור סביבה שתעזור לנו להצליח.
לא חייבים לומר לעצמנו:
"מהיום לעולם לא אדבר בבית הכנסת."
אפשר להתחיל:
השבוע אני מקפיד במיוחד על תפילה אחת.
אחר כך על עוד תפילה.
אט־אט הדבר הופך להרגל.
וזה בדיוק הלקח מדברי הפלא יועץ: כשם שהדיבור עלול להפוך להרגל עד ש"נעשה לו כהיתר", כך אפשר ליצור את ההרגל ההפוך – הרגל של שתיקה, ריכוז וכבוד למקום.
