אימון אישי לתיקון מידת הגאווה | מתרגול חד־פעמי לעבודה קבועה
3.9.2026זמן קריאה · 8 דקות1 צפיות
טוען…
טוען תוכן…
אחרי שלמדנו מהי הגאווה, כיצד היא מתבטאת בחיי היום־יום ואילו דרכים מסייעות לתקן אותה, אפשר לעבור לשלב הבא: להפוך את הלימוד לדרך עבודה קבועה.
מידת הגאווה אינה משתנה בדרך כלל בעקבות החלטה אחת גדולה. היא פועלת במקומות רבים ובצורות שונות, ולכן גם העבודה עליה צריכה להיות הדרגתית, מסודרת ומתמשכת.
לפעמים היא מופיעה כעלבון.
לפעמים כצורך בכבוד.
לפעמים כקושי לקבל ביקורת.
לפעמים כרצון להוכיח שאני צודק.
לפעמים כהשוואה לאחרים.
ולפעמים דווקא בצורה הפוכה: צורך להיראות צנוע, להצטנע יתר על המידה או לקבל הערכה על כך שאני "לא מחפש כבוד".
לכן כדאי לבנות את העבודה על הגאווה בשלבים.
לפני שמנסים לתקן, צריך ללמוד לזהות.
במשך כמה ימים אין צורך לשנות שום דבר.
רק לשים לב.
מתי אני נעלב?
מתי אני מרגיש צורך להוכיח את עצמי?
מתי אני מחפש שיראו מה עשיתי?
מתי אני מרגיש אי־נוחות בגלל הצלחתו של אדם אחר?
מתי אני מתקשה לקבל ביקורת?
מתי אני רוצה לענות מיד?
לא כל פגיעה היא גאווה.
לפעמים אדם באמת נפגע מאמירה לא ראויה.
לפעמים נעשה לו עוול.
אבל כדאי לשאול:
מה בדיוק כאב לי?
האם כאב לי עצם המעשה?
או העובדה שלא כיבדו אותי?
לדוגמה:
מישהו לא הזמין אותי.
מה הפריע לי יותר?
שרציתי להיות שם?
אחד הכלים החשובים ביותר בעבודת הגאווה הוא ללמוד לא להגיב מיד.
כאשר הכבוד נפגע, המחשבה הראשונה אינה תמיד המחשבה הנכונה.
התגובה המיידית רוצה להחזיר.
להסביר.
לתקן.
להראות.
להוכיח.
אבל כאשר האדם ממתין מעט, הוא מסוגל לראות את הדברים אחרת.
הגאווה מתקשה מאוד להפסיד.
לכן אחת העבודות החזקות ביותר היא להתרגל להודות כאשר האחר צודק.
בכל פעם שמתברר שטעית, נסה להשתמש באחד המשפטים הבאים:
"נכון, אתה צודק."
"לא חשבתי על זה כך."
"טעיתי."
"הנקודה שלך נכונה."
"אני חוזר בי."
בלי להוסיף מיד:
לא תמיד צריך לחכות שהחיים יביאו ניסיון.
אפשר ליצור תרגילים קטנים ומבוקרים.
לדוגמה:
לתת למישהו אחר לבחור ראשון.
לא לתקן טעות קטנה שאינה חשובה.
לא לספר על מעשה טוב שעשיתי.
לא לדחוף את דעתי בכל דיון.
לתת לאחר לקבל את הקרדיט כאשר באמת מגיע לו.
לא להתעקש על מקום מסוים.
להקשיב לסיפור שכבר שמעתי בלי להראות חוסר סבלנות.
אחד הביטויים העדינים של גאווה הוא פנקס פנימי:
"אני הזמנתי אותו – והוא לא הזמין אותי."
"אני תמיד מתקשר – הוא אף פעם לא מתקשר."
"אני עזרתי לו – והוא אפילו לא הודה."
"אני נתתי יותר."
לפעמים העובדות נכונות.
אבל עצם הניהול המתמיד של החשבון מכניס את האדם למערכת של השוואת כבוד.
כאשר עולה מחשבה כזאת, נסה לומר לעצמך:
"אני רוצה לעשות את הדבר הנכון, לא רק לקבל יחס שווה בחזרה."
שאלה חשובה מאוד:
כמה פעמים אני עושה דבר טוב, אבל חלק מההנאה שלי הוא שיידעו שעשיתי אותו?
אין פסול בכך שאנשים יודעים.
לפעמים אפילו צריך לפרסם מעשה כדי לעודד אחרים או לצורך ענייני.
אבל טוב שהאדם יהיה מסוגל גם לעשות דברים שאיש אינו יודע עליהם.
פעם בשבוע עשה דבר טוב שאינך מספר עליו.
חסד.
צדקה.
עזרה.
אדם גאוותן שומע ביקורת כאיום.
אדם שעובד על עצמו מנסה לשמוע אותה כמידע.
אין פירוש הדבר שכל ביקורת נכונה.
אבל כדאי להפריד בין שתי שאלות:
האם הדרך שבה אמרו לי הייתה ראויה?
האם בתוך הדברים עצמם יש משהו נכון?
יכול להיות שהדרך הייתה לא נעימה – ובכל זאת התוכן נכון.
כאשר קיבלת ביקורת, אל תשאל רק:
גאווה וקנאה קרובות זו לזו.
כאשר האחר מצליח, האדם עלול להרגיש שהצלחה שלו מקטינה אותו.
אבל הצלחת האחר אינה מחסירה ממני דבר.
פעם ביום מצא הזדמנות לפרגן לאדם אחר באופן מפורש:
"עשית את זה מצוין."
"הרעיון שלך היה טוב."
"ממש שמחתי לראות שהצלחת."
"אני מעריך את הדרך שבה טיפלת בזה."
בלי להוסיף:
גם אדם חכם צריך להמשיך להיות תלמיד.
בחר תחום שבו אדם אחר יודע יותר ממך.
שאל אותו.
הקשב.
אל תנסה להוכיח שגם אתה כבר יודע.
היכולת להיכנס למקום של תלמיד היא כלי חזק נגד תחושת עליונות.
פעם ביום או לפחות כמה פעמים בשבוע, שאל אדם אחר שאלה אמיתית.
לא כדי לבחון אותו.
לא כדי להראות שגם אתה יודע.
מתי אני מספר משהו בעיקר כדי שיחשבו עליי דבר מסוים?
המטרה בשלב הזה היא לא להאשים את עצמנו.
המטרה היא ליצור מודעות.
אדם שאינו מזהה את המידה בזמן אמת מתקשה לעבוד עליה.
בסוף כל יום שאל את עצמך:
באיזה רגע היום הרגשתי שהכבוד שלי נפגע?
אין צורך לכתוב הרבה.
משפט אחד מספיק:
"העירו לי בעבודה ונעלבתי."
"לא שאלו לדעתי."
"מישהו אחר קיבל מחמאה ואני הרגשתי לא נעים."
"התעקשתי בוויכוח למרות שכבר לא היה צורך."
אחרי שבוע מתחילים לראות דפוסים.
באילו מצבים הגאווה שלי מתעוררת הכי מהר – ביקורת, חוסר תשומת לב, הצלחת אחרים, ויכוח או צורך בכבוד?
אתה מתחיל לזהות את הגאווה לפני שהיא הופכת לתגובה, ולא רק בדיעבד לאחר שכבר נפגעת או הגבת.
או המחשבה:
"איך ייתכן שלא חשבו עליי?"
מישהו תיקן אותי.
מה הפריע לי יותר?
שהוא טעה בדבריו?
או שהוא תיקן אותי בפני אחרים?
השאלות האלה עוזרות להפריד בין העניין עצמו לבין הפגיעה בכבוד.
כאשר אתה מרגיש שנפגעת, כתוב שתי שורות:
מה קרה בפועל?
ו-
מה הרגשתי שנפגע בי?
לדוגמה:
"לא שאלו לדעתי."
ומה נפגע?
"הרגשתי שלא מחשיבים אותי."
או:
"העירו לי בפני אחרים."
ומה נפגע?
"הרגשתי שהמעמד שלי ירד בעיניהם."
בפגיעות שהיו לי היום – מה כאב לי יותר: המעשה עצמו או התחושה שלא נתנו לי את המקום שרציתי?
אתה מתחיל להבחין בין פגיעה אמיתית שדורשת טיפול לבין פגיעה שמקורה בעיקר בצורך בכבוד.
כאשר אתה מרגיש שנפגעת:
אל תגיב בעשר השניות הראשונות.
אם אפשר, אפילו יותר.
אפשר לשאול את עצמך:
מה אני רוצה להשיג בתגובה שלי?
לתקן את המצב?
או להחזיר לעצמי את הכבוד?
השאלה הזאת לבדה יכולה לשנות הרבה.
בחר לעצמך "בלם" קבוע אחד:
לספור עד עשר.
לשתות מים.
לקחת שלוש נשימות.
או לומר לעצמך:
"אני לא חייב לענות עכשיו."
השתמש באותו בלם במשך שבוע שלם.
האם היה היום רגע שבו עצרתי לפני שעניתי, והעצירה שינתה את מה שרציתי לומר?
גם כאשר אתה עדיין נפגע, התגובה נעשית פחות אוטומטית ויש יותר מרווח בין הרגש לבין המילים.
אין צורך לעשות זאת באופן מלאכותי.
רק במקרים שבהם באמת התברר לך שהאחר צודק.
ההרגל הזה בונה בנפש יכולת לקבל אמת בלי לראות בכך השפלה.
במשך שבוע חפש בכל יום לפחות מצב אחד שבו אתה יכול להודות באמת בלי להסביר את עצמך מיד.
גם אם מדובר בדבר קטן.
האם הייתה היום נקודה שבה ידעתי שהאחר צודק אבל היה לי קשה להודות בכך?
המילים "טעיתי" ו"אתה צודק" נעשות קלות יותר, ופחות מתלווה אליהן תחושת הפסד.
אבל הם מאמנים את הנפש שלא כל דבר חייב להסתובב סביב מעמדי.
בחר בכל יום ויתור קטן אחד על כבוד.
לא דבר שפוגע בערכים או בגבולות שלך.
רק דבר קטן שבו בדרך כלל היית רוצה להיות הראשון, הצודק, המוביל או המוערך.
על איזה דבר קטן ויתרתי היום בלי להרגיש שאני חייב לקבל משהו במקום?
אתה מגלה שאתה יכול לוותר על מקום, קרדיט או מילה אחרונה בלי להרגיש שהערך שלך נפגע.
אין הכוונה להיות מנוצל.
יש מצבים שבהם צריך להציב גבולות.
אבל לא כל חוסר הדדיות הוא פגיעה שמחייבת תגובה.
בנוסף, פעם אחת ביום נסה לזהות "חשבון" קטן ולשחרר אותו.
איזה חשבון של כבוד ניהלתי היום – מי התקשר, מי הודה, מי נתן יותר, מי הזמין ומי נתן מקום?
אתה פחות מודד קשרים לפי מאזן מדויק של כבוד והדדיות, ויותר מסוגל לפעול לפי מה שנכון.
תפילה מיוחדת על מישהו.
מחמאה אנונימית.
סיוע בלי לקחת קרדיט.
כך הנפש לומדת ליהנות מן הטוב עצמו ולא רק מן ההערכה שבאה בעקבותיו.
לפני שאתה מספר על מעשה טוב שעשית, שאל:
"האם יש סיבה אמיתית לספר את זה?"
אם לא – נסה פעם אחת להשאיר את המעשה בינך לבין עצמך.
האם היה היום דבר שרציתי שיידעו שעשיתי, למרות שלא היה צורך אמיתי שיידעו?
אתה מסוגל יותר ויותר ליהנות מן המעשה עצמו גם בלי לקבל עליו הכרה, שבח או תשומת לב.
שאל גם:
אם הייתי שומע את אותה הערה מאדם שאני מאוד מעריך – האם הייתי מקבל אותה אחרת?
אם כן, ייתכן שהקושי אינו בתוכן אלא בכבוד.
לאחר ביקורת, כתוב שלושה דברים:
מה נאמר?
מה היה לא נעים בדרך?
ומה, אם בכלל, אפשר ללמוד מן התוכן?
האם היום דחיתי ביקורת בגלל שהיא לא נכונה – או בגלל שהיה לי קשה לקבל אותה ממי שאמר אותה?
אתה מסוגל לשמוע ביקורת בלי להרגיש מיד צורך להגן על כל האישיות שלך.
פשוט להשאיר את המחמאה אצלו.
האם הייתה היום הצלחה של אדם אחר שגרמה לי מיד להשוות ביני לבינו?
קל לך יותר לפרגן בלי להרגיש שהמחמאה לאחר גורעת ממך משהו.
פשוט כדי ללמוד.
אפשר לשאול:
"איך אתה עושה את זה?"
"מה אתה מציע?"
"יש משהו שאני מפספס?"
"אתה יכול להסביר לי?"
ממי למדתי היום משהו, והאם באמת נתתי לו להיות זה שמלמד אותי?
אתה מרגיש פחות צורך להראות שאתה כבר יודע, ויותר חופש לשאול, להקשיב וללמוד.
