המפרשים מקשים, מדוע אומר האדם לכהן "הגדתי היום לה' אלוקיך", כאילו הקב"ה הוא אלוקיו של הכהן בלבד ולא של מביא הביכורים? היה ראוי שיאמר מביא הביכורים "לה' אלוקינו", או "לה' אלוקי" וכדומה, ומדוע אומר "אלוקיך", בצורה שמוציאה את עצמו מן הכלל? וכך למשל תמה הכתב סופר: "יש לדקדק מה שכתב לה' אלוקיך, למה לא אמר ה' אלוקינו, למה מייחד את האלוקים לכהן ולא כלל עצמו עימו".
"היה ראוי שיאמר לה' אלוקינו, ושלא יוציא עצמו מכלל אמונת האלוקות"
. קושיה זו מובאת גם בזוהר (פרשת יתרו, חלק ב, עט ע"ב).
ויש גם שאלה נוספת: לשון התורה היא שצריך לבוא אל הכהן "אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים כו, ג). רש"י מפרש: "אין לך אלא כהן שבימיך, כמות שהוא". כלומר, לא משנה מהי דרגתו הרוחנית של הכהן, גם אם אינו כאבותיו, יש להביא אליו את הביכורים. וגם לעיל בפרשת שופטים נאמר "אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים יז, ט), ושם החידוש מובן, שיש לציית לכל שופט למרות ירידת הדורות. אך כאן לגבי כהן, מדוע היה עולה על הדעת שהמצווה תשתנה לפי דרגתו הרוחנית של הכהן?
הכתב סופר מיישב את שתי השאלות כך: עד חטא העגל, היו ישראל ראויים לבוא לארץ בזכות עצמם, כזכות טבעית לחלוטין, וגם לא היו צריכים לערוך מלחמות כדי לכבוש את הארץ. אך לאחר חטא העגל ירדה דרגתם, והכניסה לארץ כבר אינה זכות טבעית של עם ישראל עצמם, אלא רק בזכות השבועה שנשבע ה' לאברהם, יצחק ויעקב, ולכן הוזקקו למלחמות לכיבוש הארץ.
והנה, כל זה נכון ביחס לעם ישראל בכללותו, אך שבט לוי הרי לא חטא בחטא העגל, ולכן ממשיך לגביו המצב של הזכות הטבעית להיות בארץ, והארץ מוכנה לפניו ללא צורך במלחמה. ולפי זה מובן היטב נוסח הבאת הביכורים: "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו" (דברים כו, ג). מביא הביכורים מתוודה ומודה לכהן כי הוא עצמו לא בא אל הארץ בזכות עצמו, אלא בזכות השבועה לאבותינו, שהרי חטא בעשיית העגל; אבל הכהן בא בזכות עצמו, כי לא חטא.
ולכן אומר הכתב סופר: "שמתוודה ומודה לכהן, כי לא בא אל הארץ, רק [אלא] בשביל השבועה, ולעצמו לא היה ראוי לה, כי חטא בעשיית העגל. אבל אתה הכהן, באת בזכות עצמך, כי לא חטאת. ושפיר מדויק, דאמר 'ה' אלוקיך', שמייחד אלוקים לכהן".
ומעתה מיושבת גם השאלה השנייה, מדוע נאמר "אשר יהיה בימים ההם". היה עולה על הדעת שכאשר דרגתו הרוחנית של כהן ירודה, כמו בימי בית שני, אין מקום לאמירות שבח כאלה כלפיו, שהרי לפעמים המביא עצמו צדיק יותר מן הכהן. על כך התורה מלמדת: "אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים כו, ג) – אין לך אלא כהן שבימיך.
ולענ"ד ניתן לומר תירוץ נוסף לשאלה מדוע מביא הביכורים אומר לכהן "לה' אלוקיך" ולא "אלוקינו". אנו אומרים בתפילה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". והרי אלוקים אחד הוא, ומה פשר החלוקה הזאת, לומר שהוא "אלוקיו של אברהם", "אלוקיו של יצחק" וכו'? אלא שכל אחד מהאבות עבד את הקב"ה בדרכו הייחודית, ולכל אחד היה קשר עם הקב"ה בדרכו שלו וגילה אותו בדרכו שלו. לכן אנו מבדילים ואומרים "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".
וכך גם לענייננו: בדרך כלל ובאופן טבעי, הקשר של הכהן עם הקב"ה שונה ועמוק יותר בהשוואה לקשר של בעלי השדות עם הקב"ה. בעלי השדות עובדים בשדה משלהם, יש להם נחלה קבועה בארץ, הם בעלי ממון, והם נתונים תדיר לסכנה רוחנית של תחושת "כוחי ועוצם ידי", כפי שנאמר: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). ואילו הכהן, אין לו נחלה קבועה בארץ, אינו בעל שדה, והוא עסוק בעניינים רוחניים של עבודה בבית המקדש ודבקות בקב"ה.
לכן, באופן רגיל, "אלוקי הכהן" כביכול "שונה" מ"אלוקי הישראל", לא במובן שיש חלילה שני אלוקים, אלא במובן שהקשר שלהם עם הקב"ה שונה, ובאופן טבעי אצל הכהן הוא מרומם יותר. אך כאשר בעל השדה לוקח מראשית תבואתו ומביא אותה לבית המקדש, מצווה זו מבטאת התגברות על התחושה של "כוחי ועוצם ידי". ולכן אומר האדם לכהן: ברגע זה של הבאת הביכורים, אני מרים את עצמי זמנית לדרגתך, לאותו קשר ייחודי שלך עם "ה' אלוקיך", קשר טהור וחף מהתחושה של "כוחי ועוצם ידי". וזה מה שמבטאות המילים "לה' אלוקיך".
