מדריך מקיף בנושא מעשר כספים
מאת הרב שמואל אליהו שליט"א6.8.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 21 דקות1 צפיות
#מדריך#מעשר כספים
טוען…
טוען תוכן…
מדריך מקיףפרשת תרומה עוסקת בתרומה לבנין בית המקדש, בתרומה זו התורה מדגישה את כוונת הלב. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" בעל הטורים (שמות מ כא) סופר מאה שלוש עשרה פעמים את המילה "לב" בתורה. רובם הגדול בפרשיות העוסקות בבנית המשכן.
לצערנו אין לנו היום בית המקדש. אבל יש לנו אפשרות לסייע במצות צדקה. הגמרא (בבא בתרא דף ט/א) "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בִּזְמָן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם נוֹתֵן שִׁקְלוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית מִקְדָּשׁ קַיָּם, אִם עוֹשִׂין צְדָקָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – בָּאִין עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וְנוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ, וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחֱשָׁב לָנוּ כִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ס) "וְנוֹגְשַׂיךְ צְדָקָה". ללמדך שכל מה שנכרים גונבים מעם ישראל בגלל היותם יהודים, נחשב לנו כמו צדקה. ובכללם כל מה שגזלו הגויים מהיהודים בכל הדורות כולם. אמנם זה בדיעבד גדול, כי לכתחילה עדיף לתת צדקה ליהודים. ולא לנכרים שיעשקו אותנו.
ובזכות הצדקה נזכה לגאולה שלימה ולבנין בית המקדש ולתת תרומות לבנינו ולכליו הקדושים. שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
אחת המצוות החשובות בצדקה היא מעשר כספים. המקום הראשון שבו אנחנו נזכרים במעשר הוא אצל יעקב אבינו שאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". הגמרא בתענית אומרת (דף ט' ע"א) על הפסוק: " עַשֵּׂר תעשר" שנאמר על תבואת הארץ כי הוא נאמר גם על כל הרווחים של האדם. על שניהם נאמר: "עַשֵּׂר בשביל שתתעשר". (ספרי דברים יד, כב, גר"א רמ"ט ב).על המעשרות אומר הקב"ה: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". (מלאכי פרק ג י). יש אומרים שזה נאמר על כל צדקה שאדם נותן. ויש אומרים דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות את הקב"ה, אבל לא בשאר צדקה (רמ"א יו"ד רמז ד) ויש אומרים שזה נאמר רק על התרומות שאדם נותן לבית המקדש. (השל"ה מגילה נר מצוה כב. שמסביר למה השו"ע לא אמר כמו הרמ"א. עיין שו"ת שאלת יעב"ץ א, ג. ובספרו של הח"ח "אהבת-חסד֚ ח"ב יח).
ואע"פ שצריך לתת מעשר לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס? כאן הקב"ה משנה ממנהגו כיון שהעושר של הנותן צדקה מכל רווחיו גורמת ריבוי מצווה. שמכל הרווחים שיהיו לו יתן עוד ועוד מעשר. כן הסביר רבי ישמעאל ברבי יוסי, שעשירי ארץ ישראל נעשו עשירים בשביל שהפרישו מעשרות (שבת קיט, א). כך קרה עם יעקב אבינו שקיבל על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה' יתן לו והתעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים".
המצווה לתת מעשר כספים חלה על כל כסף שמגיע לאדם – בין כסף שקיבל בירושה, או כסף שהרוויח במשכורת או במסחר, או כסף שקיבל במתנה מקרובים או חברים או מענקים שגופים שונים מעניקים, או פיצויים בעת סיום עבודתו, מכל הכספים הללו צריך להפריש מעשר כספים.
כשאדם מחשב את סכום ההכנסה לחישוב מעשר הוא עושה חישוב שנתי – מראש השנה לראש השנה. בחישוב זה הוא מכניס את כל הכנסותיו מכל המקורות שיש לו. משכורות או שכירות דירות. מניות או קרנות גמל והשתלמות. כל ההכנסות חייבות במעשר.
לא מפרישים מעשר מההכנסה ברוטו, אלא הנטו בלבד. גם קרנות ההשתלמות והחסכונות למינהם. בחסכונות וקרנות השתלמות יתן את המעשר שלהם או בשעת ההפקדה או בשעת ההוצאה. ועדיף בשעת ההפקדה.
לא מוציאים את הוצאות הבית לפני חישוב המעשר. (ברכ"י רמט סק"ה ועיין שו"ת אבקת רוכל ג') ולכן אם אדם מקבל משכורת ברוטו של עשרת אלפים שקל ונשאר לו בנטו רק שבעת אלפים. הוא נותן כל חודש למעשרות שבע מאות שקל. מהששת אלפים ושלוש מאות הוא מכלכל את הבית ומוציא את הוצאותיו.
כתב הרמ"א (יורה דעה – סימן רמט א) "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. והש"ך כתב (רמט ס"ק ג) "דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה – יכול לקנות מן המעשר. וכן נוהגים.
לא פורעים בכספי מעשר חובות שאדם חייב לשלם, אפילו שיש בהם צד של צדקה. כמו פדיון שבויים שחייבוהו בית הדין לתת את חלקו בתוך כל הקהל. וכן צדקה שפסקו עליו בני העיר לא יכול לשלם מכספי מעשרות. אבל אם אין עליו חובה – בודאי שיכול להשתמש בכספי מעשר לפדיון שבויים ולצדקה לתושבי העיר. (ט"ז יו"ד שלא)
לכן אי אפשר לתת מתנות לאביונים ומחצית השקל מכספי מעשר. אבל אם נתן שתי מתנות לשני אביונים יצא כבר ידי חובה, ויכול לתת לאביונים אחרים מכספי מעשר. וכן אם מוסיף על המתנה לאביונים הראשונים מעבר למה שחייב – יכול להוסיף מכספי מעשר. וכן הבא לשמחה מביא בידו מתנה ואין היא נחשבת כמעשר. אמנם אם מוסיף כסף על מה שרגיל להביא, כגון שהחתן בן תורה או שאין לו, את הסכום שמוסיף יכול לתת מכספי מעשר.
התורה אומרת על מצוות צדקה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה֚ אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". (דברים טו, ז) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" – מי שיותר אביון יותר קודם. "מֵאַחַד אַחֶיךָ" – מי שממשפחתך קודם. "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" – עניי עירך קודמים. "בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה֚ אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" – עניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ.
"עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". על פי הפסוק צריך האדם לתת צדקה קודם לעירו. אפילו אם יש לו הוראת קבע בעיר אחרת, יעביר את הצדקה לעירו. גם בעירו – עניים ממשפחתו קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, עֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (רמב"ם מתנות עניים הלכה יג).
כל זה מדובר על תרומה של האדם עצמו מכספו. אֲבָל גַּבַּאי צְדָקָה הַמְחַלֵּק אֶת הַצְּדָקָה, צָרִיךְ לִהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יּוֹתֵר מִלִּשְׁאָר עֲנִיִּים. זו עלולה להיות שחיתות. אָמְנָם גַּם הוּא יְחַלֵּק קֹדֶם לַעֲנִיֵּי עִירוֹ.
אם יש לאדם אפשרות לקנות מיהודי או לקנות מגוי – "עניי עירך קודמים", ויעדיף לקנות מיהודי. ואפילו שהיהודי מוכר יותר בחומש או בעשירית, אעפ"כ יקנה ממנו משום "וחי אחיך עמך". את הפרש השער יכול לקחת מחשבון המעשר כספים. הוא הדין אם בהעסקת פועל, כזה יש לפעמים גם חשש סכנה.
מצווה לתת צדקה לכל יהודי הנצרך לה, שנאמר (דברים טו, ז-ח): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה֚ אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אמרו חכמינו ז"ל: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). והנותן צדקה מתדבק במידתו של הקב"ה שמחייה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב).
סיפר חכם שמעון אליהו – אחיו של מו"ר הרב אליהו ז"ל – הכ"מ. כי במלחמת העצמאות ירו הערבים לתוך הבתים של היהודים בירושלים בלי הבחנה. ופגז אחד נפל בתוך הבית שלנו. למזלנו הוא פגע בחליפה של האח הבכור שהיה אז במחתרת, החליפה בלמה את המכה, ובנס גמור הפגז לא התפוצץ. אבל אין סומכים על הנס והמשפחה כולה עזבה את הבית שהיה קרוב לגבול עם הירדנים ועברה לגור בבית של הרב צדקה הזקן שהיה ברחוב חגי. בלילה היו ישנים בבית ובבוקר, בגלל שבבית היה צפוף, היינו לומדים אתו בחצר הבית, בתוך הגינה. בימים ההם צרו הערבים על ירושלים, והמים היו במשורה. לא היו מים בצנרות, רק מבורות ומגשמים. כל יום הייתה עוברת מכלית ומחלקת מים לתושבים בדליים. בשכנותנו הייתה גרה אישה זקנה שלא הייתה יכולה לרדת ולהביא דלי של מים לביתה, ואחי הרב מרדכי היה רגיל ללכת למכלית ולהביא בשבילה דלי של מים בכל פעם שהייתה חלוקה.
באותו יום שעליו אנו מספרים למדנו בחצר של הרב צדקה בשעה שהמכלית של המים הגיעה לשכונה. אחי הרב מרדכי קם אל המכלית להביא מים לאותה אישה זקנה, וכשהוא קם כולנו קמנו אתו, כל אחד לענייניו. ביקשנו לנצל את פסק הזמן. בדיוק בדקות הללו שבהן קמנו מהחצר פגע בה פגז וריסק את כל הכיסאות והשולחנות שנשארו בלי יושביהם. על זה נאמר "וצדקה תציל ממות". במקרה הזה הצדקה של אחי הרב הצילה את כולנו ממוות ודאי.
בעל הבן איש חי מביא מעשה, באדם אחד שבא לבית הכנסת ושמע את הרב דורש: "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר". הלך אותו אדם והחל לתת מעשר כספים, והעשיר. שבת אחרת, דרש הרב את מה שאמר רבא לבני מחוזא "אוקירו לנשייכו (כבדו את נשותיכם) כי היכי דתתעתרו" (כדי שתתעשרו, ב"מ דף נט.) אם אדם מכבד את אשתו וקונה לה בגדים יפים, מדבר אליה בנחת ובשמחה וכו', זו סגולה לעשירות. שמע זאת אדם אחד וכיבד את אשתו וגם הוא העשיר. לימים נפגשו שניהם וסיפרו אחד לשני איך העשירו. התרעם אותו אחד ששמע על סגולת המעשר והלך ואמר לרב: מדוע לא הקדמת לומר סגולה זו של תכשיטי האשה לפני הסגולה של מעשר כספים?! אם הייתי יודע שיש גם סגולה כזו – הייתי נותן לאשתי ולא לאחרים. אמר לו הרב: אם כולם ישמעו ויעשו רק את הסגולה של תכשיטי האשה, מה יהיה על העניים? מי יאכיל אותם לחם? צריך גם את זה וגם את זה. הסביר לו הרב שצדקה שאדם נותן לעניים מעלתה גדולה שהיא טובה גם בעולם הבא.
בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה רמט א) מובאת ההלכה על מעשר כספים. "אם ידו משגת – יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך – יתן עד חומש נכסיו" שזה עשרים אחוז מהרווחים. וזה מצוה מן המובחר. "ואחד מעשרה – מדה בינונית; פחות מכאן – עין רעה". ומכאן שמעשר כספים זו מידה בינונית.
יש אומרים שחיוב זה הוא חיוב מן התורה (עיין תוס' תענית ט.). ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט"ז יו"ד שלא, לב). ויש סוברים מחמת מנהג (ב"ח שם). וצריך לומר כי גם מי שאומר כי החיוב הוא מדרבנן, אין כוונתו שמצוות צדקה הוא מדרבנן שהרי היא מפורשת בתורה. (דברים טו, ז-ח): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אלא רק שהשיעור למצווה הוא מדברי חכמים שהסמיכוהו על פסוקים בתורה.
כַּמָּה חַיָּב אָדָם לָתֵת מעשר? בשָׁנָה רִאשׁוֹנָה יִתֵּן מַּעֲשֵׂר מִן הַקֶּרֶן, מִכָּאן וְאֵילַךְ יִתֵּן מַעֲשֵׂר מִן הָרֶוַח שֶׁהִרְוִיחַ כָּל שָׁנָה וְזֶה נִקְרָא "מַעֲשֵׂר". ומהו מעשר? עשרה אחוז מהרווח נטו.
טוב לחשב את מעשר הכספים באופן מדויק שלא יחסיר, להקדיש לכך מחברת או פנקס. אם נותן יותר ממעשר עד עשרים אחוז – תבוא עליו ברכה. שעשרים אחוז הוא עין טובה. שמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לתת חֹמֶשׁ (עשרים אחוז) בשָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִן הַקֶּרֶן, וְאַחַר כָּךְ כָּל שָׁנָה חֹמֶשׁ מִן הָרֶוַח. וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מִן הַחֹמֶשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הוּא אַחַר כָּךְ לַבְּרִיּוֹת. וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו, אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹתוֹ רַשַּׁאי אָדָם לִתֵּן עַד שְׁלִישׁ רְכוּשׁוֹ צְדָקָה. וכמה הוא חומש? עשרים אחוז.
עצמאי שמוציא הוצאות על העסק שלו, נותן מעשר רק מהרווח נטו. אחרי שהוציא את כל ההוצאות. גם שכיר שמשלם על הנסיעות למקום העבודה – יכול להוריד את ההוצאות של הנסיעה אם המעביד לא משלם עליהם. משום שלולי הצורך להגיע לעבודה – לא היה נוסע לשם. (בה"ט בשם חו"י ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' שפקפק בזה – פת"ש רמט א). אמנם קניית האוכל בשעת העבודה אינה נחשבת הוצאות עבודה, הואיל ובכל מקרה היה צריך לאכול.
מי שמשכיר דירה לאחרים ובכסף זה משתמש לצרכי הבית – צריך להפריש ממנו מעשר כספים. אם בכסף הזה הוא משתמש לצורך שכירת דירה אחרת. לא צריך להפריש ממנו מעשר כספים. אם יש הפרש והשכירות שמקבלים גבוהה מהשכירות שמשלמים – יתנו מעשר רק מההפרש.
אם משלמים מהשכירות של דירה אחרת את המשכנתא של דירה שגרים בה, אם אין לו כסף אחר. הוא יכול לקחת את הכסף הזה כהלוואה מכספי מעשר. אם לאו – צריך לשלם מהכסף הזה מעשר כספים.
מי שסוחר במניות ואגרות חוב יערוך חשבון כללי בסוף שנה – אם הרוויח, יפריש מהרווח מעשר. ואם בסך הכל הפסיד – פטור מלהפריש מעשר. ואף שהיה רווח ממניה אחת וממניה אחרת הפסיד. אמנם לא יכול לקזז רווח של שנה אחת מהפסד של שנה אחרת. (פת"ש יו"ד רמט ס"ק א בשם נודע ביהודה).
כל ההיתר לקבל ריבית מהבנק מבוסס על כך שהרווח הוא בגלל עסקאות שבעל הכסף והבנק שותפים בהם. זו מהותו של "היתר עסקה". לפי זה צריך המרוויח לשלם מעשרות על רווחים אלו. אמנם אם יש לו חשבונות בבנק שהוא מקבל ריבית בהיתר עסקה. וחשבונות אחרים בבנק זה או בבנקים אחרים שבהם הוא משלם ריבית בהיתר עיסקה. הוא מקזז את שניהם ואחר כך מחשב את המעשרות.
הפרשה לקופת חסכון – מי שמפריש מעשר מהכסף בתוכנית החסכון או קופת הגמל, לכתחילה צריך להפריש לפני ההפקדה, מפני שצרכי עניים ותלמוד תורה מרובים, ואין לעכב את מתן המעשר לזמן פדיון החסכון. אם לא הפריש בתחילה – יפריש, כאשר יפדה את כספו, מעשר מכולו. על ביטוח בריאות לקופת חולים וכד' – משלם מעשר.
מי שלוקח הלואה ממקום העבודה צריך לתת מעשר בשעה שלקח את ההלוואה. אם באותה שעה לא נתן מעשר כי היה דחוק בכסף – יתן מעשר מהמשכורות בשעה שהוא מחזיר את ההלואה. למרות שהוא לא רואה כעת את הכסף. שכבר השתמש בו.
יש סוברים שגם מי שקיבל מתנה צריך לתת מעשר משוויו לצדקה (הגרש"ז אוירבאך ז"ל). לדעת מו"ר הרב ז"ל רק מי שמקבל כסף צריך להפריש ממנו מעשר, אבל המקבל מתנה – כבר הפריש ממנה מעשר זה שקנאה. וגם אם לא הפריש – אין המקבל אחראי לכך.
כתב הט"ז (יו"ד שלא) כי המנהג הוא שכשחתן וכלה מקבלים נדוניה של כסף – הם נותנים את המעשר לקרוביו העניים שקודמים לאחרים. כמו במעשר עני. ובפתחי תשובה (רמט ס"ק א) כתב שהמנהג היה שההורים נותנים לילדיהם את הנדוניה והיו מפרישים את המעשרות לפני מסירתם לחתן ולכלה.
אמנם אם ההורים נתנו לילדיהם רכוש או רהיטים – אין הם צריכים להפריש מהם מעשרות. וכן חתן וכלה שמקבלים מתנות – לא צריכים להפריש מהם מעשרות. אבל אם קיבלו כסף – צריכים להפריש מזה מעשר.
הורים שנותנים כסף לילדים לצורך לימוד וכד'. כבר שילמו עליו מעשר והילדים לא חייבים לשלם על זה מעשר פעם שנית. כן הדין עם תשלומים שמקבלים חיילים מהצבא, או בנות שירות לאומי, זה כסף שנועד בדרך כלל לצורך נסיעות ואוכל וכד' ולא לצורך משכורת. והוא כמו מלגת קיום ולא חייב במעשר.
לעומתם דמי כיס ומענק לידה חייבים במעשר כיון שהם לשימוש חופשי של המקבלים ולא לצורך קיום. וצריך להרגיל את הילדים לתת מעשר לעניים. ולכן יתנו להם דמי כיס וילמדו אותם לתת צדקה או לעשות חסד עם אחרים בכסף זה.
כתב בפתחי תשובה בשם השל"ה דגם מירושה שירש מאביו צריך ליתן מעשר אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מ"מ צריך הוא ליתן מחדש. (יו"ד רמט ס"ק א) וכל זה הוא רק בסכום הכלכלי, אבל הרכוש הוא כמו מתנה שלא חייבת במעשר.
אֵין לַעֲשׂוֹת מִכַּסְפֵּי הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ דְּבַר מִצְוָה שֶׁחַיָּב בָּהּ כְּגוֹן צִיצִית אוֹ תְּפִלִּין. אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת מִכַּסְפֵּי מַעֲשֵׂר בִּשְׁבִיל הִדּוּר מִצְוָה. לכן אם אדם רצה לקנות תפילין יותר מהודרות או אתרוג יותר מהודר וכד' את ההפרש הוא יכול לקחת ממעשר כספים. (רב פעלים ב או"ח סד)
מֻתָּר לִתְרוֹם מִכַּסְפֵּי מַעֲשֵׂר לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְכַד', ויש ספק על דבר שהוא מחויב בו כגון קניית עליה לתורה או קניית מקום ישיבה בבית כנסת. ולכאורה זה מותר. אַךְ הטּוֹב בְּיוֹתֵר לִתְּנוֹ לָעֲנִיִּים. אוֹ לְהַכְנִיס חָתָן וְכַלָּה עֲנִיִּים לַחֻפָּה וְכַד'.
שאלו פעם את מו"ר הרב ז"ל – הכ"מ. האם ניתן לתרום מכספי המעשר לישיבה כאשר "מובטח" שתמורת התרומה יקבלו מתנה מהישיבה? האם יש להוציא מסכום המופרש את שווי החפץ שיקבל מתנה? הרב ז"ל ענה שאין צורך להוריד את סכום המתנה מסכום מעשר הכספים. כי מחפץ לא נותנים מעשר כספים.
וכן הדין אם עושים הגרלה לעודד את האנשים לתרום. כל התרומה שנותנים היא לא כמו קניית כרטיס פיס. ששם זה לא מעשר שהעיקר של הקונה הוא הזכיה בפיס והעובדה שמפעל הפיס בונה בתי ספר ומועדנים לא מעניינת בדרך כלל את הקונה. אמנם בהגרלה של ישיבות, העיקר היא התרומה. וכדי לשבר את היצר הרע אומרים לו שיש גם הגרלות ופרסים. לכן התרומה הזו היא נחשבת כמו מעשר כספים.
אִם אֵין לוֹ כֶּסֶף אַחֵר יָכוֹל לִקְנוֹת מִכַּסְפֵּי מַעֲשֵׂר, סְפָרִים כְּדֵי לִלְמוֹד בָּהֶם, וּבִתְנַאי שֶׁיַּשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים לִלְמוֹד בָּהֶם כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ. וְרַק כַּאֲשֶׁר גַּם הוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ סֵפֶר בְּאוֹתוֹ זְמַן – הוּא קוֹדֵם. צָרִיךְ לִכְתּוֹב עַל סְפָרִים שֶׁנִּקְנוּ "מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר", כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר שֶׁהֵם נוֹעֲדוּ לְהַשְׁאָלָה וְגַם כְּדֵי שֶׁבָּנָיו יֵדְעוּ לְהַשְׁאִילָם לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִידֵיהֶם הַסְּפָרִים. (ש"ך רמט, ג, ט"ז א).
מורה בעל משפחה, שהוצאותיו מרובות ומתקשה לתת מעשר כספים, יכול ללמד ילדים או מבוגרים תורה, ויחשב את הערך של העבודה שלו לפי ערך הכסף שרגילים לשלם על עבודה זו. ויקזז את החוב של המעשרות לפי מה שעבד עם הילדים של אחרים בלימוד תורה.
כמו כן יכול לעשות מלאכה במקום לתת מעשר. וגם שם יחשב לפי מה שמקובל לקחת שכר על כך ויקזז מחובו למעשר.
כתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ט"ז) "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב מן הדין במזונותיהם, כדי ללמד בניו תורה ולהנהיג בנותיו בדרך הישרה, הרי זה בכלל מצות צדקה, וצדקה גדולה היא, שהקרוב קרוב קודם". וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד רנ"א ג'). והגיל שחייב לזונם הוא גיל שש. (כתובות סה ע"ב. בית יוסף יו"ד רנ"א).
כתב הש"ך (רמ"ט ג) בשם המהר"מ מרוטנבורג סי' ע"ה שאפשר לתת מעשר לבנים שלא חייב על פי דין לזון אותם. ועל פי ההלכה חייב עד גיל שש. הט"ז (רמ"ט א) כתב שאף על פי שהזן בניו הקטנים הוי בכלל עושה צדקה בכל עת, בודאי שאינו רשאי לזונם ממעות מעשר, אלא צריך ליתן המעשר לעניים. והרב אור החיים הקדוש בספר ראשון לציון (רמ"ט) חלק על הט"ז.
החיד"א בברכי יוסף (רמ"ט ס"ק י"ח) כתב שאולי זאת הסיבה שאנשים מקילים במעשר כספים. מכל מקום לזון את בניו ובנותיו "הוא דבר מוכרח לעשותו, אי מצד אהבתו וכרחם אב, ואי מצד אם הבנים 'באשתו אמרו', דכרוכין אחריה והיא מעכבת לשלחם על פני חוץ, ואי מצד שיחת הבריות ולעזה עליו מדינה. ואם כן אין להוציא ממעות מעשר מזונות בניו וכיוצא" אלא אם כן אין לו מספיק לשלם גם מעשר וגם לילדיו.
התקנה של הרבנות הראשית היא לפרנס את הילדים גם יותר מגיל שש. לכן אי אפשר לחשב את כל התשלומים של האוכל של הילדים כמעשר כספים. אמנם תשלומים ללימוד תורה של הילדים יכולים להחשב כמעשר, גם שאר הצרכים המיוחדים הנובעים מהתלמוד תורה הזה. כמו ספרים שלהם וכד' יכול לקחת מכספי מעשר. (ע֚ אג"מ יו"ד ב, קיג)
הורים המשלמים עבור לימוד ילדיהם בפנמיה והתשלום הוא גם על הלימוד וגם על האוכל והלינה וכד. יכולים להחשיב רק את התשלום על הלימוד תורה. אבל לא על האוכל שהם היו משלמים עליו גם בבית. ואם מצבם דחוק, ניתן להחשיב את מה שהם משלמים עבור מזונם ולבושם ממעשר כספים. (שו"ע הרב הל֚ ת"ת א, ז).
זה בודאי לא חובה על ההורים לכלכל את ילדיהם ויכולים הם לחשב את העזרה לבנים והבנות הנשואים או הרווקים הגדולים כמעשר כספים. אמנם לא יאמרו להם כן. שלא יעליבום חלילה. כי הכלל במצוות צדקה הוא שכל שנותנים צדקה בדרך שמביישת יותר, כך הצדקה במדרגה נמוכה יותר (עיין שו"ע יו"ד רמט, ו-יג).
וכל זה רק אם הילדים הנשואים צריכים כן מבחינה כלכלית. אבל אם הם יציבים ורק רוצים להביא להם מתנה כמו כל סבא וסבתא – לא יכולים להחשיב המתנה כמעשר כספים.
הורים מסייעים ללימודים של הילדים שלהם לא במקצעות של תורה, רק שיקנו מקצוע – גם זה נחשב צדקה. וזו הצדקה המעולה ביותר שהאדם יוכל לכלכל את עצמו בלי תמיכה של אחרים. כמו שכתוב בשו"ע (יורה דעה – סימן רמט ו) "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: והחזקת בו (במדבר כה, לה):
כי עיקר הצדקה אינה לתת לאדם צדקה באופן קבע, אלא לסייע לו לעמוד על רגליו בכוחות עצמו שלא יצטרך צדקה, שנאמר (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". לכן אומר השו"ע שהעוזר לאדם ללמוד מקצוע או למצוא עבודה מסודרת – מקיים את מצוות הצדקה באופן המעולה ביותר.
שאל אותי מישהו שזכה בפייס האם הוא יכול לתת מכסף מעשר של הזכיה שלו להוריו? אמרו חכמים שאם ייתן את כספי הצדקה שלו להורים, תבוא לו מארה (קללה), שאין ראוי לתת להם צדקה אלא ראוי לחלוק עמם את כספו כמו שהם עשו לו כשהוא היה ילד. אבל אם בלי כספי מעשר כספים הוא לא יוכל לעזור להוריו, הוריו קודמים "מבשרך לא תתעלם" ויתן להם את כספי המעשר (שו"ע ורמ"א יו"ד רמ, ה).
רק שלא יאמר להם שזה "צדקה" או "מעשר" כי המילים הללו מעליבות. גם יקפיד לתת יותר מהמעשר. שלא ירא גם כלפי שמיא שהוא נותן להם רק מעשרות וצדקה. חלילה. אלא כמו שהם נהגו איתו כשגידלו איתו, בלי לחשב חשבונות כמה הוא אכל וכמה זה עולה. (יו"ד רמ סע' ה ורנ"א ג. ש"ך שם וברש"ש נ:).
והגמרא אומרת: "אֵיזֶהוּ כִּבּוּד? מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא, וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, שֶׁאִם מַאֲכִיל אֶת אָבִיו בְּכָל יוֹם תַּרְנְגוֹלוֹת פְּטוּמוֹת, וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים זוֹעֲפוֹת – נֶעֱנָשׁ עַל כָּךְ". וכתב על זה הבא"ח שופטים ח: "חַיָּב הַבֵּן לְפַרְנֵס אֶת אָבִיו מִכַּסְפּוֹ שֶׁל אָבִיו. וְאִם לָאָב אֵין כֶּסֶף וְלַבֵּן יֵשׁ מָזוֹן לִשְׁלֹשִׁים יוֹם – חַיָּב הַבֵּן לָזוּן אֶת אָבִיו מִדִּין צְדָקָה" אבל לא יאמר לו שהוא נותן לו צדקה שזה כמו לתת לו בפנים זעופות.
אם אדם חתם על הוראת קבע, הוא יכול לבטל אותה כי אין בזה חובה לתמיד. וכי כל ימיו יהיה חייב לשלם לאותו מקום? ובמיוחד שצריך תמיד לבדוק את הצדקות שלו. אולי המוסד נסגר, אולי הבעלים לא מנהלים את הכספים כראוי? וכך כתוב במסכת כלה "רבי אליעזר בן יעקב אומר אין תלמיד חכם רשאי ליתן מעותיו בארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון". וזה לא אומר שלא יתן צדקה עד שימצא צדיק כזה. אלא שתמיד יחפש לתת צדקה במקום שיש עליו בדיקה תמידית.
אמנם אם חתם על הוראת קבע, הוא צריך לפחות לתת פעם אחת שזה כמו נדר והתחייבות. כעין מה שאמרו "מִי שֶׁאָמַר כִּי יִתֵּן לְעָנִי מַתָּנָה מוּעֶטֶת אוֹ מַתָּנָה מְרֻבָּה – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה כְּמוֹ נֵדֶר. (עיין שו"ע חו"מ ריב סע' ח ושו"ע יו"ד סי' רנח).
אם אדם רואה שמזונותיו מועטים יפריש צדקה, וכמה שיפריש זה חשוב מאד. אם המצב הכלכלי של האדם קשה מאד, הרב ז"ל היה אומר תמיד כי אדם זה יכול לעשות קופת מעשר לעצמו. ישים בתוכה את כספי המעשר ויקח משם הלוואה לצורך קנית הדברים החשובים. עם הזמן יתחיל להחזיר לקופה את מה שלקח כהלוואה.
אמנם. לא ראוי לקחת את כל הכסף כהלוואה. רק חלקו. כי אם אדם יתרגל למצב שבו הוא לוקח הלוואה את כל כסף הצדקה הזה – הוא לעולם לא יגיע למצב שבו ירגיש שיש לו מספיק – כי מי שמתרגל להשתמש בכסף – אף פעם לא יודע לומר מספיק. (עיין בספר שו"ת בית דינו של שלמה בחלק יו"ד בתחילה).
מי שצריך להפריש כל חודש אלף ש"ח, ונתן בבת אחת עשרת אלפים לצדקה, יכול להחשיב את העשרת אלפים ש"ח כחוב של "המעשר כספים", ובמשך עשרת החודשים לא יפריש מעשר ממשכורתו. (ועיין בפת"ש הביא משם תשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ג שנשאל במי שנהג מעשר כספים כל ימיו והיה לו פנקס מיוחד לזה כתוב בו כל הכנסות שלו כמה מעשר מגיע וכמו כן רשום חלוקת הצדקות ממעות מעשר ולפעמים הוא מקדים ליתן לעניים ואח"כ כשהרויח מנכה מן המעשר. ואחר מותו נמצא החשבון שהמעשר חייב לו איזה סך אם יש ביד היורשים לנכות זה ממעשר שלהם. עיי"ש)
מו"ר הרב אליהו ז"ל היה מספר: היה דודי הרב יהודה צדקה ע"ה ראש ישיבת פורת יוסף מעודד אותנו להפיץ תורה בישראל. בסוף רחוב יפו היה בית זקנים וזקנות. פעם אחת עבר הרב צדקה וראה את הזקנים מתווכחים. שבע או עשר. שאל אותם על מה הריב? אמרו לו: שהם ספרו את המכוניות שעברו ברחוב והתווכחו אם עברו שבע או שמונה מכוניות. התפלא הרב ואמר להם כנסו פנימה במקום לעסוק בשטויות. במקום להטיף להם מוסר הוא התחיל ללמוד איתם תורה. כיודע שהלימוד מביא לימוד אחר ומביא תענוג גדול. מאותו יום הוא היה שולח אחד מהתלמידים ללמד את הזקנים. ואמר לנו כי אע"פ שיש בזה כאילו ביטול תורה. זו דרכו של אברהם אבינו להפיץ תורה. וכמו שאדם חיים במעשר כספים. כך הוא חייב במעשר זמן ללמד תורה לאחרים.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה. "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כֹּה אָמַר ה֚ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (ב"ב י, א). וכן הוא אומר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
