בפרק זה החותם את ספר תהלים, קורא דוד להלל את ה' במיני כלי נגינה רבים, שופר, נבל, כנור, תוף, מינים, עוגב ומצלתים. במקומות רבים מוזכרים שבח והלל לה' בפה, ללא ליווי כלי היכן מצאנו עוד בכתובים שבח המלווה בכלים [1]?
א. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (שמות טו כ - כא).
ב. "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים, ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים" (שמואל ב' ו ה).
ג. "והלוים המשוררים לכולם, לאסף להימן לידותון ולבניהם ולאחיהם מלובשים בוץ, במצלתים ובנבלים וכנורות עומדים מזרח למזבח, ועמהם כהנים למאה ועשרים, מחצררים בחצוצרות. ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים, להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה', וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר, ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו, והבית מלא ענן בית ה'" (דברי הימים ב' ה יג).
ד. "ויסדו הבונים את היכל ה', ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות, והלוים בני אסף במצלתים, להלל את ה' על ידי דוד מלך ישראל" (עזרא ג י).
ה. "ובחנוכת חומת ירושלים בקשו את הלוים מכל מקומותם להביאם לירושלם, לעשת חנוכה ושמחה ובתודות, ובשיר מצלתים נבלים ובכנורות (נחמיה יב כז).
ו. "וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה' בתרועה ובקול שופר, ובחצוצרות ובמצלתים משמיעים בנבלים וכנורות" (דברי הימים א' טו כח).
ז. בספר תהילים עצמו מופיעה רבות הנגינה ככלי ביטוי להלל והודאה לה'. כגון "הודו לה' בכינור, בנבל עשור זמרו לו" (לג ב)."גם אני אודך בכלי נבל, אמיתך אלוקי אזמרה לך, בכנור קדוש ישראל" (עא כב). "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (פא ג). "זמרו לה' בכנור, בכנור וקול זמרה. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (צח ה-ו). ועוד רבות כהנה [2].
בכל המקומות הללו מוזכרת הנגינה בכלי שיר כדרך לביטוי ההלל והשבח לה'. אך במקומות נוספים מוזכרת הנגינה כאמצעי להתעוררות שמחת הלב, שמחה המביאה לידי השראת הנבואה, שכן אין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה (שבת ל ב). אך נראה שגם שם היתה הנגינה ביטוי לשבחי ה', ולא נגינה לשם חוייה מוסיקלית, שהרי רק שמחה של מצוה מביאה לידי השראת השכינה.
ח. מקור דברי הגמרא הנ"ל הוא מדברי אלישע (מלכים ב' ג טו), שלפני שהתנבא לפני מלך ישראל ביקש, "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".
ט. שמואל ציוה את שאול לאחר שמשח אותו למלך (שמואל א' י ה-ו), "אחר כן תבוא גבעת האלוקים אשר שם נציבי הפלישתים, ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור, והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם, ונהפכת לאיש אחר".
י. כאשר נפלה רוחו של שאול אמרו לו עבדיו (שם טז טז), "יבקשו איש יודע מנגן בכנור, והיה בהיות עליך רוח אלהים רעה, וניגן בידו וטוב לך". ואכן כך עשה, "והיה בהיות רוח אלוקים אל שאול, ולקח דוד את הכנור וניגן בידו, ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה" (שם פסוק כג).
יא. מצאנו נגינה בכלי שיר גם לכבוד המלך. "ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי, ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך, בתופים בשמחה ובשלישים" (שם יח ו).
[1] כגון בשירת הים ששר ומשה ובני ישראל לאחר קריעת ים סוף (שמות פרק טו), שירת דבורה לאחר מפלת סיסרא (שופטים פרק ה), שירת חנה לאחר לידת שמואל (שמואל א' ב א- יא), שירת דוד לאחר שהצילו ה' מיד אויביו ומיד שאול (שמואל ב' פרק כב), ועוד מקומות רבים. בבית המקדש היתה שירת הלויים מלווה בכלי נגינה, אך נחלקו תנאים במהותה. יש הסוברים שעיקר שירה היא בפה והנגינה טפילה לה, ויש הסוברים שעיקר שירה היא בכלי (סוכה נא א).
[2] דוד המלך פותח רבים ממזמוריו באיזכור שמות שונים של מיני מנגינה, המותאמים לכלים שונים, כדברי הרד"ק (תהלים ד א): ועם הכלים היו נאמרים השירים והניגונים והתהלות, כל אחד לפי ניגונו הידוע אצלם. כי חכמה גדולה היתה, והיא תעורר הנפש החכמה, והיא נחלקת ונספרת בכלל החכמות החיצונות. והכלים שהיו בבית המקדש להלל הם נבלים וכנורות ומצלתיים וחצוצרות ושופר. והיו הכלים נחלקים על נגינות ידועות אצלם. יש מהנגינות הנקרא 'עלמות', וכתוב (שם מו א) 'על עלמות שיר'. ויש שנקרא 'נגינות', ובו היה נאמר זה המזמור. ויש מהם נקרא 'משכיל'. ויש מהם נקרא 'מכתם'. ויש 'שגיון'. ויש מהם 'נחילות'. ויש 'שגיונות'. ויש 'גתית'. ויש נקרא מן הכלים 'עשור' ויש 'עוגב', ויש 'מינים'. וכל אחד חלוק בנגינתו, כמו שהוא ידוע אצל בעלי החכמה.
