הפלאפון בבית הכנסת | כשהמכשיר נכנס איתנו לתפילה

בדור שלנו נוסף לבית הכנסת ניסיון שלא היה קיים בדורות קודמים: הטלפון הנייד.

הבעיה אינה עצם הימצאותו של מכשיר בכיס. הבעיה מתחילה כאשר האדם ממשיך להתעסק בו בזמן שהוא נמצא בבית הכנסת – בודק הודעות, קורא חדשות, עונה להודעות, גולש או עסוק במסך במקום בתפילה.

ההלכה אמנם אינה מדברת בלשון של "טלפון נייד", אך העיקרון ברור מאוד: בית הכנסת הוא מקום שבו אין לנהוג קלות ראש, ואין לדבר בו שיחה בטלה. השולחן ערוך פוסק שבבתי כנסיות ובתי מדרשות "אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה", והמשנה ברורה מדגיש שיש להיזהר מאוד שלא להפוך את המקום למקום של ענייני חול.

ממילא, כאשר אדם יושב בבית הכנסת ובמקום לעסוק בתפילה הוא שקוע במסך הטלפון, הרי שהבעיה אינה רק שהמכשיר עלול להפריע לאחרים. הוא גם הופך את בית הכנסת, מבחינתו, למקום שבו הוא ממשיך לעסוק בענייני החול שמחוץ לו.

ובשעת התפילה הדברים חמורים עוד יותר.

ילקוט יוסף פוסק במפורש שמי שיש לו טלפון נייד צריך לכבותו קודם שייכנס לבית הכנסת, כדי שלא יצלצל באמצע התפילה ויגרום לביטול כוונת המתפללים. הוא מוסיף שגם מצב רטט אינו פתרון ראוי, משום שהרטט עצמו עלול להפריע לאדם ולפגוע בכוונתו בתפילה.

גם הרב יוסף ש. גינזבורג נשאל בעניין טלפון נייד בבית הכנסת, והשיב שהאדם חייב להיזהר שלא להפריע לאחרים בתפילתם, ועל אחת כמה וכמה במקום קדוש ובשעת התפילה.

אבל יש כאן נקודה עמוקה יותר.

פעם, כדי להסיח את הדעת בבית הכנסת, היה אדם צריך להתחיל לדבר עם חברו.

היום הוא אפילו אינו צריך לדבר.

הוא יכול לשבת בשקט מוחלט – ובכל זאת להיות רחוק לגמרי מהתפילה.

מסך קטן יכול לקחת את האדם בתוך שניות לעולם אחר: הודעה, תמונה, סרטון, חדשות, עסקים או שיחה אישית. הגוף נמצא בבית הכנסת, אבל המחשבה נמצאת במקום אחר.

וזה בדיוק ההפך מהמטרה שלשמה האדם נכנס לבית הכנסת.

הרי כאשר אדם עומד בתפילה, הוא אמור לעמוד לפני מלך מלכי המלכים. במקום שבו אנו מצווים לנהוג באימה וביראה, ראוי שהאדם יניח בצד את הדברים שמושכים אותו לענייני החול וייתן את דעתו לתפילה.

לכן, ראוי מאוד לאמץ לעצמנו הנהגה פשוטה:

נכנסים לבית הכנסת – הטלפון עובר למצב שקט או כבוי, ועדיף שלא מוציאים אותו כלל.

לא בודקים הודעות.

לא "רק מציצים".

לא קוראים משהו "בשתי דקות".

ולא מחפשים תירוצים מדוע דווקא עכשיו חייבים לבדוק.

אם יש צורך אמיתי להיות זמינים – אפשר לדאוג לכך שהמכשיר יהיה במצב שלא יפריע לתפילה ולא יסיח את הדעת.

אבל כאשר אין צורך – אולי המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לעצמנו בזמן התפילה היא פשוט להניח את הטלפון בצד.

כי במשך כל היום אנחנו זמינים לכולם.

לפחות בזמן שאנחנו עומדים לפני הקב"ה – נהיה זמינים רק אליו.

ומה עם עצם השימוש בטלפון בבית הכנסת?

גם שימוש שאינו מפריע בקול אינו הופך אוטומטית לדבר ראוי. עצם העיסוק בענייני חול בתוך בית הכנסת צריך להיבחן לאור דיני קדושת בית הכנסת. יש מקורות הלכתיים בני זמננו שדנים בשימושים שונים בטלפון בבית הכנסת, ובפרט כאשר השימוש יוצר אווירה של חול וקלות ראש. למשל, הרבנות הצבאית דנה אפילו בהטענת טלפון סלולרי בבית הכנסת וקובעת שהדבר נחשב שימוש חולין שאינו ראוי בבית הכנסת, אף שבמקרים של צורך מצווה או צורך צבאי יש מקום להקל.

מכאן ניתן להבין שהשאלה אינה רק:

"האם הטלפון מצלצל?"

אלא גם:

"לשם מה אני משתמש בו עכשיו, והאם השימוש הזה מתאים למקום שבו אני נמצא?"

בית הכנסת אינו המקום שבו אנחנו צריכים לברוח לרגע מהתפילה אל העולם שבטלפון.

להפך.

בית הכנסת הוא המקום שבו אנחנו אמורים לברוח לרגע מהעולם – ולהתקרב אל ה'.

מקורות: שולחן ערוך, אורח חיים סימן קנא סעיף א, משנה ברורה שם ס"ק א–ב, ילקוט יוסף, הלכות קריאת ספר תורה ובית הכנסת, סימן קנא, סעיף כט, שו"ת בנושאי טלפון נייד בבית הכנסת, הרבנות הצבאית, תורת המחנה, פרק ו – הטענת טלפון סלולרי בבית הכנסת.