הצחוק ככלי לעליה רוחנית

בעידן המודרני רבים מחפשים משמעות, רוגע ושמחה – אבל האוצר הזה טמון עמוק במסורת היהודית עצמה. ביהדות, הצחוק איננו רק בידור, הוא ביטוי של חיים, של אמונה, ושל חיבור לקדושה. הצחוק הוא גשר – בין האדם לעצמו, בין אדם לחברו, ובין אדם לאלוקיו.

צחוק ושמחה במקרא

שרה – הצחוק של הפלא: המופע הראשון של צחוק בתנ"ך מופיע אצל שרה, כאשר היא שומעת בשורה שהיא תלד בגיל מבוגר – "ותצחק שרה בקרבה" (בראשית י"ח). בהמשך היא אומרת: "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי" – כלומר, יש צחוק שקשור בנוכחות האל, בנפלא ובנשגב.

תהילים – שמחה כתפילה: דוד המלך מרבה לדבר על שמחה: "עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה" (תהילים ק'). השמחה היא חלק מעבודת ה', לא תוספת שולית.

קהלת – צחוק של הבל או של עומק?: שלמה המלך כותב: "לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה?" (קהלת ב') – אך דווקא השאלה הזאת מעידה על הכוח הרוחני שטמון בצחוק, ככוח שמאתגר את האדם לחפש את המשמעות גם באירוניה ובפרדוקס.

תנאים ואמוראים שצחקו

במסכת תענית מסופר על רבי ברוקא שפגש אנשים שמוגדרים "בני העולם הבא", וכששאל מה מעלותיהם, התברר שהם "משמחי אחרים" – ליצנים שמרוממים רוח של אחרים.

במסכת שבת מסופר על רבה ש "פתח במילתא דבדיחותא", פותח את שיעוריו בבדיחה, ורק אז היה עובר לדבר תורה.

• רבי נחמן אמר: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". אבל הוא לא הסתפק בזה – הוא ראה בשמחה את הדרך היחידה לגבור על העצבות, הדיכאון והייאוש. מבחינתו, הצחוק הוא כלי נשק רוחני: רבי נחמן עצמו סיפר מעשיות שלכאורה נשמעות כבדיחה או משל – אבל יש בהן עומקים עצומים. הוא האמין שכאשר אדם צוחק – הוא שוב פורץ את המחיצות של העולם הזה ופותח את הלב.

• החסידות, מייסודה של הבעל שם טוב, חינכה לשמחה כעבודת ה'. השמחה היא לא "תוצאה" אלא סיבה. אדם שמח – מחולל מציאות טובה.

• רבי זושא מאניפולי היה ידוע בכך שתמיד חייך ואמר שכל מה שה' עושה – לטובה.

• רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה נוהג לרקוד ולשיר מתוך שמחה עילאית, גם כשהמצב לא היה פשוט.

הצחוק משחרר מתחים, אבל הוא גם שובר את קירות הלב. כמו שרבי נחמן לימד – כאשר אדם שמח, הלב מתחיל להיפתח. כשאנשים צוחקים יחד – נבנית אחדות. כמו החכמים במסכת תענית – מי שמשמח אחרים הוא איש חסד. אם בעבר דמיינו עבודת ה' כהתכנסות ויראה, החסידות הביאה את התובנה שגם השמחה והצחוק הם עבודת ה'.

גם ביהדות וגם במדע המודרני יש הבנה שצחוק מרפא – "לב שמח ייטיב גהה" (משלי).

הצחוק איננו בריחה – הוא חזרה. חזרה לעצמך, חזרה לאור, חזרה לאלוקים.

במסורת היהודית הצחוק איננו מותרות – הוא הכרח.

וברוח רבי נחמן – ככל שהעולם נהיה כבד יותר, כך יש יותר מצווה לצחוק.