כוונה לתועלת

על פי הכלל שמוטב לו לאדם להינזק מבחינה חברתית או כספית ובלבד שלא ידבר לשון הרע, נראה לכאורה שאין כל הצדקה הלכתית לדיבור לשון הרע כשמכוונים לתועלת. אם כן, מדוע מתירה ההלכה דיבורים כאלו כשמכוונים לתועלת?

ראינו שכל אופני לשון הרע מסווגים לשני סוגים :

א. דברי גנאי.

ב. דברים העלולים להזיק לאדם.

אסור לדבר בגנות הזולת, באשר יש כאן התרכזות במגרעותיו של אדם או בהתנהגותו השלילית.

יש פעמים שבהן ברור שהדיבור על חסרונותיו של אדם עשוי להביא תועלת ורצוי לנקוט בו. דבר זה נכון במצבים הבאים: כשמנסים לעזור לאדם שעליו מדובר או כשמנסים להגן על אחרים מפני אותו אדם. במצבים כאלו, למרות שיש להזכיר חסרונות או התנהגות שלילית, אין הדיבור הזה נחשב כלשון הרע. דיבור מזיק הוא הגדר לשון הרע. דיבור לתועלת איננו לשון הרע.

כדי להבדיל בין דיבור אמיתי לתועלת לבין דברים שאינם אלא ניסיונות להצדיק דיבור לשון הרע, יש צורך ברגישות רבה, באובייקטיביות ובידיעת ההלכות. החפץ חיים מונה מספר תנאים הנדרשים להגדרת דיבור כדיבור לתועלת אשר לא יחשב כלשון הרע.

צריך ללמוד היטב את התנאים הללו – אשר נעסוק בהם ב"ה בהמשך – המתירים דיבור מסוים כדיבור לתועלת, בטרם מחליטים לאומרו, כדי שלא להסתכן בדיבור שאיננו אלא לשון הרע. כל החלטה שגויה בעניין עלולה להביא לנזק בלתי ניתן לתיקון, ועל כן ראוי מאוד להתייעץ תחילה עם רב מוסמך.