טוען…
טוען תוכן…
סיום מסכתזמן העברה משוער: 6-5 דקות
זמן העברה משוער: 7-6 דקות
בדף לב ע"ב במסכת ביצה מופיע סיפור קצר, אבל קשה מאוד. שבתאי בר מרינוס הגיע לבבל וביקש מאנשים שיסייעו לו בעסק, ולא נענו לבקשתו. אחר כך ביקש מהם מזון, וגם אותו לא נתנו לו. בעקבות הדברים אמר רב נתן בר אבא בשם רב אמירה חריפה במיוחד: „כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.” לא מדובר כאן בבירור יוחסין הלכתי, אלא בהדגשת התכונה שאמורה לאפיין את מי שממשיך את דרכו הרוחנית של אברהם אבינו.
אם נחשוב על כך, יש כאן דבר מפתיע. במה היה אפשר לזהות את ממשיכי דרכו של אברהם אבינו? אפשר היה לומר באמונה, שהרי אברהם הוא זה שפרסם את האמונה בקב"ה בעולם. אפשר היה לומר במסירות נפש, בהכנסת אורחים או בדבקות במצוות. אבל הגמרא בוחרת להדגיש דווקא את מידת הרחמים. מדוע?
אולי מפני שרחמים הם המקום שבו האמונה יוצאת מן הלב אל החיים. אדם יכול לדבר רבות על ערכים, על תורה ועל עבודת ה', אבל בסופו של דבר יש שאלה אחת שאי אפשר לברוח ממנה: מה קורה כאשר אדם אחר עומד מולך וזקוק לעזרה?
נזכור כיצד התורה מתארת את אברהם אבינו. הוא יושב בפתח האוהל כחום היום, רואה שלושה אנשים, ומיד רץ לקראתם. הוא אינו ממתין שיבקשו ממנו מים ואוכל. הוא מזהה את הצורך עוד לפני שהאורחים מסבירים אותו. זו אינה רק הכנסת אורחים. זו היכולת לראות אדם אחר.
וזה הבדל עצום. יש אדם שאם יבקשו ממנו עזרה, הוא ייתן בשמחה. הוא אדם טוב, ואם מישהו יפנה אליו הוא ישתדל לסייע. אבל יש מדרגה גבוהה יותר. אדם שפוקח עיניים ומבחין בצורך עוד לפני שמבקשים ממנו.
לפעמים אנחנו עוברים ליד אדם שזקוק לעזרה, ואיננו מסרבים לעזור לו. אנחנו פשוט לא שמים לב אליו. הוא יושב לידנו בבית הכנסת, עובד איתנו במשך שנים או גר בבניין שלנו, אבל אנחנו איננו יודעים מה עובר עליו. לא מפני שאנחנו אנשים רעים, אלא מפני שאנחנו עסוקים כל כך במה שמתרחש בתוך העולם שלנו.
וזו אולי אחת המשמעויות העמוקות של רחמים. לפני שאדם יכול לעזור לאחר, הוא צריך לתת לו מקום בתודעה שלו. להבין שגם לאדם שמולו יש עולם שלם, צרכים, קשיים, חלומות ופחדים.
אפשר לראות זאת בבית. ילד חוזר מבית הספר ונראה שקט מן הרגיל. אביו יכול להמשיך בענייניו ולחשוב שאם יש בעיה, הילד כבר יספר לו. אבל אבא שמבחין, שמתעניין וששואל בעדינות מה קרה, נותן לילד מתנה גדולה הרבה יותר מן השאלה עצמה. הוא אומר לו בלי מילים: אני רואה אותך.
כך גם בין בני זוג. לפעמים אדם אינו זקוק לפתרון מיידי לכל בעיה. הוא זקוק לכך שמישהו יבחין שהוא מתמודד. משפט פשוט כמו „אני רואה שעבר עלייך יום קשה” יכול להיות חשוב יותר מעשרות עצות.
והדבר נכון גם בעולם הצדקה. יש מי שחסר לו כסף, ויש מי שחסר לו כבוד. אדם שמבקש עזרה לא תמיד זקוק רק לדבר שהוא ביקש. לפעמים הדרך שבה נותנים לו חשובה כמעט כמו הנתינה עצמה. אפשר לתת כסף ולגרום לאדם להרגיש קטן, ואפשר לתת את אותו סכום בדרך שמכבדת אותו ומחזירה לו מעט מן הביטחון.
זו הסיבה שמידת הרחמים היא יסוד כל כך עמוק. היא אינה רק היכולת לתת. היא היכולת להרגיש שהמצוקה של האדם האחר נוגעת גם לי.
אבל חשוב להדגיש עוד דבר. רחמים אינם מחייבים שאדם יענה לכל בקשה באופן בלתי מוגבל. לפעמים אדם צריך להציב גבולות, לפעמים צריך לברר את המצב, ולפעמים הדרך הנכונה לעזור שונה ממה שהתבקש. אבל גם כאשר לא ניתן להיענות לבקשה, אפשר לענות בכבוד, ברגישות ובאנושיות. אדם אינו חייב תמיד לתת את מה שמבקשים ממנו, אבל הוא יכול להשתדל שלא לפגוע במי שנזקק לעזרה.
וזו נקודה מיוחדת בסיפור שבמסכת. שבתאי בר מרינוס ביקש תחילה סיוע עסקי, ואחר כך מזון. הגמרא מתארת כיצד הוא לא מצא מענה גם לבקשתו הבסיסית יותר. מתוך כך באה האמירה החריפה על מידת הרחמים, ללמד עד כמה היא מרכזית בזהותו המוסרית של האדם.
הדברים מתאימים מאוד לסיום מסכת. במשך ארבעים דפים למדנו הלכות יום טוב, מוקצה, עירוב תבשילין, בישול ותחומין. הלימוד הזה חשוב ויקר. אבל בסיום כדאי לשאול גם מה התורה בונה באדם שלומד אותה.
האם בעקבות הלימוד נעשיתי רגיש יותר? האם אני מקשיב טוב יותר? האם קל יותר לפנות אליי בבקשת עזרה? האם אנשים סביבי מרגישים שאני מכבד אותם?
כי אפשר למדוד התקדמות בתורה בכמות הדפים שלמדנו, אבל יש לה גם מדד נוסף. איזה אדם אנחנו נעשים בעקבותיהם.
ואולי זו נקודה יפה מאוד לקחת לסיום מסכת ביצה. מתוך מסכת העוסקת רבות בצורכי האוכל והשמחה של יום טוב, הגמרא מזכירה לנו שגם האדם האחר צריך לקבל מקום בשולחן ובחיים שלנו.
יהי רצון שנזכה שהתורה שנלמד לא תישאר רק בידיעה ובהבנה, אלא תעצב גם את הלב. שנזכה להיות מן האנשים שאפשר לזהות בהם את דרכו של אברהם אבינו, אנשים שרואים את הבריות, מכבדים אותן ומרחמים עליהן, ושכל מי שיפגוש אותנו ירגיש מעט יותר שיש בעולם טוב וחסד.
הדרן עלך
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בֵּיצָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בֵּיצָה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת בֵּיצָה וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בֵּיצָה, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
קדיש לסיום מסכת – נאמר במניין
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיַּיָּא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרֵהּ וְזִיוֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.