פרשת נצבים מלמדת יסוד גדול בעבודת ה': הדרך לשוב אל הקב"ה אינה רחוקה ואינה שמורה ליחידי סגולה. גם כאשר אדם נכשל, התרחק או עבר עליו משבר, אין הוא צריך לחפש את התיקון במקום אחר. התשובה מתחילה דווקא במקום שבו הוא נמצא כעת.
התורה אומרת:
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא-יד).
פסוקים אלו מבטאים את קרבתה של דרך התשובה. האדם אינו נדרש לעלות לשמים, לעבור ימים או להמתין לשינוי חיצוני גדול. הדרך אל הקב"ה נמצאת בקרבתו, בפיו, בלבו ובמעשיו.
מטרת העונש – תיקון ולא נקמה
כאשר התורה מדברת על עונש שמיימי, אין הכוונה לעונש במובן האנושי בלבד. מערכת משפט אנושית מענישה בדרך כלל כדי לשמור על הסדר הציבורי, להרתיע אחרים ולתת לאדם גמול על מעשיו.
אצל הקב"ה, מטרת הייסורים והעונש שונה במהותה. העונש אינו נקמה, אלא חלק מתהליך של תיקון. מטרתו לעורר את האדם, להביאו להכרה בטעותו ולסייע לו לשנות את דרכו.
לכן פעמים שדווקא קושי מסוים מסוגל להעמיד את האדם מול עצמו ולגרום לו לשאול שאלות שלא היה שואל בימי שגרה: לאן אני הולך? מה דורש תיקון בחיי? האם התרחקתי מן הדרך הראויה?
כאשר האדם מפיק מן הקושי את המסר הנכון, הקושי עצמו יכול להפוך לפתח של צמיחה.
לכל אדם דרך תיקון משלו
אין שני בני אדם שעבודתם הרוחנית זהה. גם כאשר שני אנשים נכשלו בדבר דומה, אין הכרח שדרך התיקון שלהם תהיה שווה.
יש אדם שהתעוררותו מגיעה בעקבות פגיעה בממונו, אחר בעקבות קושי גופני, ואחר בעקבות התמודדות משפחתית או נפשית. רק הקב"ה, היודע את פנימיותו של כל אדם, יודע איזו דרך תעורר אותו ואיזו התמודדות תוכל להביאו לשינוי אמיתי.
ממילא אין מקום להשוות בין אדם לאדם ולשאול מדוע פלוני עבר ניסיון כזה ואילו אלמוני לא. החשבון האלוקי הוא אישי ומדויק, וכל אדם עומד בפני מסלול התיקון המיוחד לו.
גם כאשר מדובר בכלל ישראל, העונשים והקשיים שבאים על האומה אינם חסרי משמעות. הם יכולים לשמש אמצעי לעורר, לרומם ולהחזיר את העם למדרגה הראויה לו.
לראות את האיתותים
לעיתים לפני שמגיע משבר גדול מופיעים איתותים קטנים.
האדם עלול להתעלם מהם ולומר: זו רק תקלה, מקרה, חוסר מזל. אולם אדם שחי מתוך אמונה משתדל שלא לעבור על אירועים בחייו בלי מחשבה.
אין פירוש הדבר שאנו יודעים לפרש כל אירוע ולהחליט בוודאות מדוע אירע. אין בידינו חשבונות שמים. אולם כל קושי יכול להיות הזדמנות לחשבון נפש.
במקום להסתפק בשאלה "למה זה קרה לי?", אפשר לשאול גם: "מה אני יכול ללמוד מכאן?"
אולי יש דבר שעלי לתקן. אולי עלי להתחזק בתחום מסוים. אולי האירוע בא להזכיר לי דבר שנדחק הצידה.
כך גם אירוע קטן, שאחרת היה חולף ללא משמעות, יכול להפוך למנוף של התקדמות.
כשהאזהרה אינה נשמעת
רעיון זה מופיע כבר בדברי התורה על גלות ישראל.
התורה הזהירה את העם שאם יתרחק מן הקב"ה וילך אחר עבודה זרה, הדבר יביא לגלות:
"והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל... העידותי בכם היום... כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה... והפיץ ה' אתכם בעמים" (דברים ד, כה-כז).
מטרת ההתראה היתה למנוע את החטא. אך כאשר העם לא שמע לאזהרה, באה הגלות.
אלא שגם הגלות עצמה עלולה להביא את האדם לשני כיוונים הפוכים. היא יכולה לעורר אותו לתשובה, אך היא יכולה גם להביא להתדרדרות נוספת.
וכך מתארת התורה:
"ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן, אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון" (דברים ד, כח).
זהו מצב קשה במיוחד. החטא הביא לגלות, ובמקום שהגלות תביא לתיקון, היא גורמת להעמקת החטא.
כאשר אדם נמצא בתוך מעגל כזה, נדמה לכאורה שאין ממנו מוצא. אם כל נפילה גורמת לנפילה נוספת, כיצד אפשר לעצור?
"ובקשתם משם"
התורה משיבה על כך מיד:
"ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" (דברים ד, כט).
המילה "משם" היא אולי אחת המילים המעודדות ביותר בפרשה.
התורה אינה אומרת: תחילה צא מן המקום שבו אתה נמצא, השתנה לחלוטין, התרומם למדרגה גבוהה, ואז תוכל לבקש את ה'.
היא אומרת בדיוק להפך: משם.
מאותו מקום שבו נפלת, מאותה מציאות שבה אתה נמצא, משם אפשר להתחיל לחפש את הקב"ה.
אין מצב רוחני שבו ננעלת בפני האדם דרך התשובה. גם מי שהתרחק מאוד אינו צריך להמתין עד שיהיה "ראוי" להתקרב. עצם הרצון לחפש הוא כבר תחילתה של הדרך.
ובלבד שהחיפוש יהיה אמיתי, כדברי המשך הפסוק:
"כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).
לא בשמים היא
מכאן אנו חוזרים לדבריה של התורה בפרשת נצבים:
"לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
האדם עלול לחשוב שעבודת ה' דורשת ממנו להגיע למקום שאינו שייך אליו. הוא מסתכל על אנשים גדולים ממנו, על מדרגות רוחניות רחוקות, וחושב: אילו הייתי כמוהם, הייתי יכול להתחיל.
אומרת התורה: אל תחפש בשמים.
אל תאמר שהתיקון נמצא בעולם אחר, אצל אנשים אחרים או בתנאים אחרים.
הקב"ה מבקש ממך לעבוד מתוך החיים שלך, עם הכוחות שלך, בתוך המציאות שבה הציב אותך.
לא בשמים היא, כי עבודת ה' אינה אמורה להיות בלתי מושגת.
"קרוב אליך הדבר מאוד".
אפשר לחפש רחוק ולא למצוא
הנביא עמוס מתאר מצב מפתיע:
"הנה ימים באים נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח, יא).
זהו רעב רוחני. בני אדם חשים שמשהו חסר להם. יש להם צרכים גשמיים, הישגים ולעיתים גם הצלחה, אך בפנים נותר חלל והם מבקשים תוכן ומשמעות.
אלא שהנביא ממשיך:
"ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח, יב).
לכאורה הדבר תמוה. אם הם באמת צמאים לדבר ה' ומוכנים לנדוד למרחקים כדי למצוא אותו, מדוע לא ימצאו?
מפני שאפשר לחפש דבר נכון במקום הלא נכון.
האדם יכול לנדוד, לחפש חוויות, מקומות חדשים ושיטות שונות, ובכל זאת להישאר עם אותו חסר פנימי.
כי את הדבר העמוק ביותר אין תמיד צורך לחפש רחוק.
לעיתים הוא נמצא קרוב מאוד.
המקום שבו אתה נמצא הוא נקודת ההתחלה
זהו המסר הגדול של "לא בשמים היא".
האדם אינו צריך להמתין לרגע שבו חייו יהיו מסודרים לחלוטין כדי להתחיל להתקרב לקב"ה. הוא גם אינו צריך להמתין עד שייעלמו כל הקשיים, הספקות והניסיונות.
הקב"ה פוגש את האדם בתוך המציאות שבה הוא נמצא.
אם אירע קושי, אפשר להשתמש בו להתעוררות. אם האדם נכשל, הוא יכול להפוך את הכישלון לתחילת תשובה. ואם הוא חש צימאון רוחני, אין צורך לחפש את המענה בקצווי ארץ.
התורה אומרת לו:
"ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת".
משם, מהמקום שבו אתה עומד עכשיו.
ושמא יאמר האדם: הדרך ארוכה מדי, התיקון קשה מדי, אני רחוק מדי?
על כך משיבה התורה:
"כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
התשובה אינה בשמים, היא מתחילה בלבו של האדם, בהחלטה אחת אמיתית להתקרב.
דבר תורה
פרשת ניצבים
"ולימדתם אותם את בניכם" | הדרך שבה ההורה חי היא החינוך הגדול ביותר
