לחץ חברתי

מומר לתאבון הוא מי שנכנע דרך קבע לפיתוי של עבירה gל מצווה מסוימת. האיסור ללכת רכיל אכן חל על הדיבור אודותיו היות והוא אינו כופר בעיקר. מצבו שונה תכלית שינוי ממי שעובר מפעם לפעם על מצווה מסוימת אבל ביסודו של דבר הוא בדרך כלל מקיים אותה.

כפי שלמדנו, האיסור הראשון של לשון הרע הוא "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז). מי שמבייש את רעהו היהודי עובר על הלאו "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה, י"ז)

חז"ל מפרשים את הביטוי "עמיך" שבאיסור הראשון "העם שלך", להוציא מכלל זה רק מומר להכעיס שעקב זלזולו באיסור מסוים הוא מתרגל לעבור עליו בתמידות ובדרך קבע. אולם, הביטוי "עמיתו" שבאיסור השני מוציא מן הכלל אפילו את המומר לתאבון. לפיכך אסור לדבר לשון הרע על מומר לתאבון, אבל מותר להפעיל עליו לחץ חברתי כדי לשכנעו להיטיב את דרכיו.

מותר לפרסם ברבים שיהודי עובר דרך קבע על הלכה מסוימת אם ברור שהוא מודע לקיומה של אותה הלכה והוא בחר להתעלם ממנה, וסביר להניח שפרסום התנהגותו ישפיע עליו להיטיב את דרכיו. כך הדבר אפילו כשהוא עובר את העבירה בגלל פיתוי. אולם חייבים לוודא שמתקיימים כאן כל התנאים שיכוון לתועלת, כולל טוהר הכוונות והעדרה של כל דרך אחרת