למה דווקא הערבה עומדת במרכז הושענא רבה?
23.9.2026דבר תורהזמן קריאה · 4 דקות4 צפיות1 הורדות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורההושענא רבה הוא אחד הימים המיוחדים ביותר בחג הסוכות. במשך כל החג אנו אומרים "הושענא" ומבקשים ישועה, וביום האחרון מקיפים שבע פעמים, מרבים בתפילה ולבסוף לוקחים את הערבה וחובטים בה. דווקא הערבה — הפשוטה ביותר מבין ארבעת המינים — נעשית לסמל של היום.
מדוע?
חז״ל מלמדים שמנהג הערבה הוא מנהג קדום מאוד, ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה לערבה עבודה מיוחדת בפני עצמה [1]. לדורות נשאר בידינו מנהג חיבוט הערבה, שקיבל משמעות גדולה במיוחד בהושענא רבה.
על פי ספרי הקבלה, הושענא רבה נחשב לשלב נוסף בגמר הדין של ימי תשרי [2]. ראש השנה הוא יום הדין, יום הכיפורים יום החתימה, ובהושענא רבה יש בחינה נוספת של גמר והשלמת התהליך. לכן היום כולו עטוף בתחושה מיוחדת של תפילה ובקשת רחמים.
אבל דווקא בנקודה הזאת אנו מחזיקים בידינו ערבה.
לא אתרוג מהודר.
לא לולב גבוה.
לא הדס בעל ריח טוב.
ערבה.
חז״ל ראו בארבעת המינים ארבעה סוגים בעם ישראל. האתרוג, שיש בו טעם וריח, מסמל מי שיש בו תורה ומעשים טובים; ואילו הערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, מסמלת את מי שחסר ממנו ומזה [3]. ואף על פי כן, במשך כל חג הסוכות אי אפשר לקיים את המצוה בלי הערבה.
בהושענא רבה המסר נעשה חזק עוד יותר: לאחר שמסיימים את מצות ארבעת המינים, לוקחים את הערבה לבדה.
אפשר לראות בכך אמירה גדולה מאוד: גם מי שמרגיש שאין בידו מספיק תורה, שאין לו מספיק זכויות ושאינו נמצא במקום הרוחני שבו היה רוצה להיות — אינו נשאר מחוץ למחנה.
גם לו יש מקום לעמוד לפני הקב״ה ולבקש: הושע נא.
אולי דווקא הערבה מתאימה כל כך ליום הזה מפני שהיא אינה באה לפני הקב״ה עם הישגים גדולים. אין לה טעם להציג ואין לה ריח להתפאר בו. היא עומדת כפי שהיא.
וזו אחת מצורות התפילה העמוקות ביותר.
יש רגעים שבהם האדם מגיע לפני הקב״ה ואומר: יש לי תורה, יש לי מצוות, עשיתי כך וכך. אבל יש רגעים עמוקים יותר שבהם הוא מבין שאינו יכול לבסס את כל בקשתו על הזכויות שלו.
הוא פשוט אומר: ריבונו של עולם, אני זקוק לרחמים.
הושענא רבה הוא יום כזה.
חיבוט הערבה מוסיף לרעיון ממד נוסף. בספרי הסוד נתפרש המנהג כפעולה הקשורה להמתקת הדינים ולסילוק הגבורות [4]. בלי להיכנס לפרטי הכוונות, אפשר ללמוד מכאן מסר פשוט: לפעמים הישועה מתחילה דווקא במקום שבו נשברת תחושת הכוח של האדם.
כל עוד אדם בטוח שהוא שולט בכל, קשה לו לבקש באמת.
כאשר הוא מגלה את המוגבלות שלו, נפתחת בו האפשרות לתפילה.
הערבה עצמה מבטאת את השפלות הזאת. היא גדלה ליד המים, אין בה הדר מיוחד, אין בה ריח שמושך תשומת לב, והיא נובלת במהירות. היא אינה מנסה להיות האתרוג.
ודווקא בה בחרו חז״ל לסיים את עבודת חג הסוכות.
יש כאן שיעור גדול מאוד. האדם אינו חייב להגיע לפני הקב״ה כשהוא מושלם. לפעמים דווקא ההכרה בחסרון שלו היא שפותחת את הדלת.
לא "מגיע לי".
אלא "אני צריך אותך".
הרעיון הזה מתאים גם למצבו של עם ישראל לאורך הדורות. פעמים רבות ישראל נראים בעיני העולם כמו הערבה — נמוכים, מוכים וחסרי כוח. גלות אחרי גלות, רדיפות והשפלות עלולות ליצור רושם שהכוח נמצא תמיד במקום אחר.
אבל הנביא מבטיח: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" [5].
המציאות החיצונית אינה קובעת את הסוף.
דווקא לאחר ירידה יכולה לבוא גאולה.
ודווקא לאחר שפלות יכולה לצמוח ישועה.
גם בנוסח התפילה אנו מבקשים שהקב״ה "מצמיח קרן ישועה". הביטוי "מצמיח" חשוב מאוד. גאולה אינה תמיד מגיעה בבת אחת. לפעמים היא מתחילה מתחת לפני הקרקע, במקום שבו עדיין לא רואים דבר, ורק לאחר זמן מתגלה שהצמיחה כבר התחילה.
כך גם אצל האדם הפרטי.
יש תקופות שבהן הוא מרגיש כמו ערבה חבוטה. הביטחון נשחק, ההצלחות אינן מגיעות, והוא אינו רואה בעצמו הרבה "טעם וריח". דווקא אז אסור לו להסיק שאין לו עוד מקום לפני הקב״ה.
הושענא רבה מלמד את ההפך.
קח את הערבה.
עמוד לפני ה׳.
ובקש.
לא מפני שאתה מושלם, אלא מפני שאתה שייך.
לא מפני שכבר הצלחת, אלא מפני שאתה רוצה להיוושע.
וזה אולי עומק המילים שאנו חוזרים עליהן כל כך הרבה פעמים בחג: הושע נא.
שתי מילים בלבד.
אבל בתוכן נמצאת כל עמדת האדם לפני בוראו: אני עושה את מה שביכולתי, אבל הישועה אינה כולה בידי.
בסיום חג הסוכות אנחנו נשארים עם הערבה ביד, לאחר ימים של סוכה, ארבעת המינים, הלל ושמחה. אולי משום שדווקא לפני שנפרדים מן החג צריך לזכור את היסוד הפשוט ביותר:
גם כשאין לנו הרבה במה להתפאר — יש לנו למי לפנות.
ודווקא משם מתחילה הישועה.
[1]. סוכה מ״ד ע״א, בעניין מצות ומנהג הערבה.
[2]. שער הכוונות, דרושי חג הסוכות והושענא רבה, בעניין גמר הדין ביום זה.
[3]. ויקרא רבה, אמור, פרשה ל׳, במדרש ארבעת המינים כנגד סוגים שונים בישראל.
[4]. שער הכוונות, שם, בכוונות חיבוט הערבה והמתקת הדינים.
[5]. ישעיהו נ״ד, י״ז.