למה צריך את החורף כדי להגיע לאביב? הסוד של שתי תקופות השנה

ישנה תופעה מעניינת בחיי האדם. לפעמים הוא מרגיש שהתקופה שבה הוא לומד, פועל ומתחדש היא התקופה החשובה ביותר בחייו, ואילו התקופות שבהן הוא עוצר, מתבונן ומסכם את מה שכבר עשה נראות בעיניו כזמן של חוסר התקדמות. הוא רוצה תמיד להמשיך הלאה, ללמוד נושאים חדשים, לקבל על עצמו החלטות נוספות ולהגיע למדרגות גבוהות יותר. אולם כאשר מתבוננים בסדרי הבריאה מתגלה יסוד גדול: לא כל התקדמות מתבטאת בתנועה גלויה, ולא כל עצירה היא נסיגה. יש זמן שבו האדם צריך לקבל השפעה חדשה, ויש זמן שבו עליו להפנים את מה שכבר קיבל. רק החיבור בין שני השלבים מאפשר צמיחה אמיתית.

היסוד הזה מתגלה במעבר שבין חודשי החורף לחודשי הקיץ, ובמיוחד בחודש אדר העומד בסיומו של מחזור השנה המתחיל בניסן. במגילת אסתר מסופר שכאשר הגיע תורה של נערה להיכנס אל המלך אחשורוש, הייתה עוברת תקופה של שנים עשר חודשי הכנה: „ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים” [1]. לכאורה, זהו פרט היסטורי המתאר את מנהגי בית המלכות בפרס. אולם בדרך רמז מתגלה כאן חלוקה עמוקה לשני שלבים שונים של הכנה: שישה חודשים שנועדו להסיר ולנקות את מה שאינו ראוי, ושישה חודשים שנועדו להוסיף יופי וריח טוב.

חז"ל מבארים ששמן המור שימש להסרת השיער ולעידון הגוף [2]. בדרך רעיונית אפשר לראות בכך סמל לעבודת החורף, שבה האדם מתכנס לתוך עצמו ומבקש להסיר את הדברים המפריעים לו להתקדם. לעומת זאת, הבשמים מבטאים את עבודת הקיץ, שבה האדם מקבל השפעות חדשות, מוסיף לעצמו מעלות ומרבה אור וחיות. שתי העבודות אינן סותרות זו את זו, אלא משלימות זו את זו. אי אפשר להסתפק רק בהסרת החסרונות, מפני שמטרת האדם אינה להישאר ריק מן הרע, אלא להתמלא בטוב. ומצד אחר, אין די בתוספת של מעלות חדשות אם האדם אינו מפנה מקום בתוכו כדי לקלוט אותן ולהפוך אותן לקניין פנימי.

החלוקה הזאת מתגלה גם במציאות הטבעית של עונות השנה. בתקופת האביב והקיץ אנו רואים פריחה, צמיחה, התחדשות ושפע של אור. הצמחים מוציאים עלים ופרחים, הפירות מבשילים והטבע מתמלא בתנועה גלויה. לעומת זאת, בחורף חלקים רבים מן הבריאה מתכנסים פנימה. הימים קצרים יותר, הפעילות הגלויה מצטמצמת, ונראה כאילו הטבע נמצא במצב של מנוחה. אולם אין פירוש הדבר שהצמיחה נפסקה לחלוטין. מתחת לפני הקרקע מתרחשים תהליכים שאינם נראים לעין, השורשים ממשיכים לקלוט מים וחומרי מזון, והבריאה מכינה את עצמה לקראת ההתחדשות הבאה.

כך גם בעבודת ה'. יש תקופות שבהן האדם זוכה להתעוררות גדולה, לומד דברים חדשים ומקבל כוחות שלא היו לו קודם לכן. ויש תקופות שבהן עליו לעצור ולבדוק מה נשאר מכל ההשפעות שקיבל. האם הדברים שלמד הפכו לחלק מצורת החשיבה שלו? האם ההחלטות שקיבל שינו את התנהגותו? האם ההתעוררות שחווה בתפילה או בלימוד תורה הצליחה להשאיר רושם קבוע באישיותו?

נחשוב על תלמיד הלומד סוגיה חדשה. בתחילה הוא שומע את דברי הגמרא, לומד את פירושי הראשונים ומכיר שיטות שונות. בכל יום הוא מקבל עוד ידיעות ועוד הסברים. אולם אם ימשיך רק לצבור מידע בלי לעצור ולסדר אותו במחשבתו, הוא עלול לגלות לאחר זמן שהוא מכיר פרטים רבים אך אינו מסוגל להסביר את מהלך הסוגיה בשלמות. כדי שהלימוד יהפוך לקניין אמיתי עליו להקדיש זמן לחזרה, לסיכום ולהתבוננות. דווקא בשעה שבה אינו לומד דבר חדש, אלא חוזר על מה שכבר למד, מתרחשת ההפנמה העמוקה ההופכת את הידיעות לחלק מהבנתו.

הדבר דומה גם לתהליך האכילה. האדם מכניס מזון לגופו, אך עצם הכנסת המזון אינה מספיקה כדי להעניק לו כוח. עליו לעכל את המזון, לפרק אותו ולהעביר את מרכיביו אל המקומות שבהם הגוף זקוק להם. אילו היה האדם רק אוכל שוב ושוב בלי שמערכת העיכול תוכל לעבד את המזון, לא היה הדבר מועיל לו כראוי. כך גם ביחס להשפעות רוחניות. אין די בכך שאנו מקבלים רעיונות, ידיעות והתעוררויות. עלינו לעכל אותם, להבין כיצד הם קשורים לחיינו ולמצוא את הדרך שבה יהפכו לחלק מאישיותנו.

המחזור הזה מופיע גם בסדר השבוע. במשך ששת ימי המעשה האדם עוסק במלאכתו, פועל בעולם ומנסה לקדם את ענייניו. אולם בשבת הוא שובת ממלאכתו ומפסיק את התנועה הרגילה של ימי החול. לכאורה, מבחינת ההישגים החיצוניים אפשר היה לחשוב שהשביתה מעכבת את התקדמותו. אולם דווקא השבת מאפשרת לו להתבונן במשמעות מעשיו, להתרומם מעל העיסוק המתמיד בצורכי החומר ולהתחבר אל התכלית שלשמה הוא פועל במשך השבוע. המנוחה אינה ביטול העבודה, אלא חלק מן המבנה השלם שלה.

מכאן נוכל להבין גם את החלוקה הרעיונית שבין חודשי הקיץ לחודשי החורף. חודשי ניסן עד אלול קשורים למחצית השנה שבה מופיעים המועדים המרכזיים של התורה, החל מפסח ושבועות ועד ימי תשרי. זוהי תקופה שבה האדם מקבל השפעות רוחניות רבות, וכל מועד מעניק לו אור מיוחד. לעומת זאת, חודשי תשרי עד אדר מבטאים במחזור הרעיוני הזה את תקופת הספיגה וההפנמה. בתקופה זו מוטל על האדם לקחת את ההארות שקיבל ולהפוך אותן לחלק מחייו. מועדי חנוכה ופורים, שנתקנו על ידי חכמים, משתלבים בתוך התקופה הזאת ומלמדים כיצד עבודתם של ישראל יכולה לעורר גילויים חדשים מתוך המציאות עצמה.

אולם כאן מתגלה נקודה עמוקה נוספת. המעבר שבין תקופה של קבלת השפעה לבין תקופה של הפנמה אינו רק שינוי בסדר היום, אלא שינוי בתפקידו של האדם. בשלב הראשון הוא בעיקר מקבל. הוא מקשיב, לומד, מתבונן וסופג. בשלב השני הוא נדרש להפוך את מה שקיבל לכוח הפועל מתוכו. עליו להשתמש בידיעות שרכש כדי להבין דברים חדשים בכוחות עצמו, להפעיל את המידות שבנה גם כאשר אין מי שמזכיר לו כיצד ראוי להתנהג, ולהמשיך בדרכו גם כאשר ההתעוררות החיצונית כבר נחלשה.

אפשר לראות זאת גם במעבר מילדות לבגרות. ילד צעיר מקבל מהוריו את רוב צורכי חייו, את ההכוונה ואת הכללים שעל פיהם עליו להתנהג. עם השנים הוא גדל ונדרש להפנים את מה שלמד, עד שיוכל לקבל החלטות ולשאת באחריות בכוחות עצמו. כאשר הוא מקים בית, עליו להמשיך לכבד את הוריו ולהוקיר את מה שקיבל מהם, אך במקביל לבנות את חייו מתוך אחריות חדשה. התורה אומרת: „על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” [3]. אין הכוונה שעליו לנתק את הקשר עם הוריו, חלילה, אלא שהוא נדרש לעבור ממעמד של מי שתלוי בעיקר בקבלת השפעה למעמד של מי שמסוגל גם להעניק, לבנות ולהשפיע על ביתו.

זהו בדיוק המעבר שאנו נדרשים לעשות בעבודת השנה. במשך תקופה אחת אנו מקבלים הארות, ובמשך תקופה אחרת אנו סופגים אותן עד שהן נעשות חלק מאיתנו. רק כאשר ההשפעה הקודמת הופנמה, אנו יכולים לגשת אל ההשפעה הבאה ממקום יציב ובשל יותר.

מעתה נוכל להבין מדוע חודש אדר הוא זמן כה חשוב. הוא עומד בנקודת המעבר שבין סיום תקופת ההפנמה לבין תחילתו של מחזור חדש בחודש ניסן. רגע לפני שהקב"ה מאיר לנו אור חדש של גאולה והתחדשות, עלינו לבדוק מה עשינו עם האור שקיבלנו בשנה הקודמת. לא כדי לשקוע בחסרונות, אלא כדי להכיר בקניינים שכבר רכשנו ולהביא את תהליך ההפנמה להשלמתו.

החורף אינו רק הזמן שבו אנו ממתינים לאביב. הוא הזמן שבו מה שקיבלנו קודם לכן נעשה חלק מאיתנו, כדי שכאשר יגיע האביב נהיה מוכנים לצמוח למדרגה חדשה.

וזהו מסר גדול לחיינו. אדם המבקש להתקדם אינו צריך למדוד את הצלחתו רק לפי כמות הידיעות החדשות שצבר או מספר ההחלטות שקיבל. עליו לשאול גם כמה מן הדברים הללו הפכו לקניין פנימי. האם הוא מסוגל להתנהג אחרת מכפי שהתנהג בעבר? האם הבין לעומק את הדברים שלמד? האם הוא מרגיש שהמעלות שרכש כבר נעשו חלק מדרכו הקבועה?

כאשר האדם לומד להעריך גם את שלב הספיגה וההפנמה, הוא מפסיק לראות בכל עצירה בזבוז זמן. הוא מבין שהחזרה, ההתבוננות והסיכום אינם מעכבים את העלייה, אלא מאפשרים אותה. וכך, כאשר מגיע חודש ניסן, הוא אינו מתחיל מחדש מאותה נקודה שבה עמד בשנה שעברה, אלא מתוך מדרגה שכבר נקנתה בנפשו.

זוהי עבודת המעבר שבין החורף לקיץ: לסיים את מהלך ההפנמה של השנה הקודמת, לשמוח במה שכבר הפך לחלק מאיתנו ולהכין את עצמנו לקבל אור חדש. לא לרוץ תמיד אל המדרגה הבאה לפני שהשלמנו את הקודמת, אלא לבנות את העלייה בצורה יציבה, כך שכל קומה חדשה תעמוד על יסודותיה של הקומה שכבר נבנתה.