מה זאת אומרת "תיקון־המידות"? מה המשמעות של הביטוי הזה?
כדי להבין מה היא "עבודת־המידות", צריך להבין ולהכיר תחילה מהן המידות שעליהן עובדים. נכון, לכאורה התשובה פשוטה. הכול יודעים שהכוונה במילה "מידות" היא לתכונות הנפש של האדם, ואם כך הדברים ברורים - עבודת המידות היא העבודה של האדם לשפר את תכונות הנפש שלו, להיות אדם טוב יותר, רגיש יותר, פחות גאוותן וכדומה.
אבל האמת שהדבר אינו פשוט כל־כך כפי שזה נראה במבט ראשון. ראשית, גם אם נסתפק במשמעות זו של "מידות" ושל "עבודת־המידות" - עדיין אנו צריכים להבין איך עושים זאת, כיצד מנהלים את תהליך השיפור העצמי הזה. שנית, וחשוב יותר: כיצד עבודה עצמית לשיפור תכונות הנפש היא היא עבודת־ה'? הרי ברור לנו, שאנו מדברים על "עבודת־המידות" כביטוי לעבודת־ה', כהכנה למתן־תורה (כפי שציינת בשאלתך). ואם כן, כיצד עבודה על שיפור הרגישות העצמית, לדוגמה, מגלמת את עבודת־ה', עד־כדי־כך שנקבע שזוהי ההכנה לקבלת־התורה!
אם כך, מה הן באמת "המידות"?
ובכן, יש קטע בתיקוני זוהר, קטע מאוד מפורסם, שמתחיל במילים "פתח אליהו" [יש הנוהגים לומר אותו כל יום לפני תפילת מנחה, ויש (כמנהג חב"ד למשל) שאומרים אותו בתפילת מנחה של ערב שבת]. בקטע זה יש יסודות גדולים בפנימיות התורה, והוא מתחיל במילים הללו: "פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן. אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל. אנת הוא דאפקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין" [=פתח אליהו ואמר, ריבון העולמים, אתה הוא אחד ואין לך חשבון. אתה הוא עליון על כל העליונים, סתום על כל סתומים, אין מחשבה תופסת בך כלל. אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים הנקראים עשר ספירות להנהיג בהם עולמות סתומים שאינם מתגלים ועולמות נגלים].
הקב"ה הוא הרי אינסופי. "אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא משנברא העולם". התואר "בורא עולם" מתייחס לקב"ה בתור בורא, אבל ה' בעצמו הוא למעלה מכל הבריאה, וכל הבריאה כולה היא כאין וכאפס ולא חשובה לגביו מאומה. ה' הוא למעלה מכל דיבור, מכל השגה, ומחשבה אנושית לא מסוגלת לתפוס אותו כלל.
פנימיות התורה (כמו שהובא לעיל מהזוהר) מגלה לנו שהדרך בה בחר הקב"ה לברוא את העולם ולהנהיג את העולם - היא באמצעות עשר הספירות. אלו הם עשרה 'ערוצים' שבאמצעותם הקב"ה בוחר להחיות את העולם ולהנהיג אותו.
מה הקשר בין הספירות לבין המידות?
אנחנו הרי רוצים לדעת מהן "המידות". כיצד אפוא הספירות, 'הערוצים' שדרכם הקב"ה מעניק חיות ומנהיג את הבריאה, קשורים ל"מידות"?
הם קשורים מאוד, כי ה"מידות" של האדם, הן למעשה חלק מן הספירות.
ביאור הדברים:
בתורת־הקבלה ניתנו שלושה הסברים מדוע "ערוצי חיות" אלוקית אלו נקראים בשם "ספירות": לפי הסבר אחד, ספירה היא מלשון אבן "ספיר" זוהרת; לפי הסבר שני, ספירה היא מלשון סיפור; ולפי הסבר שלישי הספירה היא מלשון מספר (סיפרה).
שלושת הפיענוחים הללו למילה "ספירות" מבטאים שלוש משמעויות, שלושה היבטים, של הספירות: כאשר מדברים על ה' עצמו, כפי שהוא נתפס אצל בני האדם - עשר הספירות הן בראש ובראשונה עשרה ערוצי גילוי של אלוקות (בהקשר זה הן גם מכונות "עשר הספירות של עולם האצילות"), גילוי אור אלוקי מבהיק כספיר.
בנוסף לכך, עשר הספירות הן האופן בו האלוקות מוקרנת לתוך חייו של האדם. מבנה האישיות של האדם למעשה מורכב מעשרה כוחות שהשתלשלו מעשר הספירות, ואלו הם הכוחות הפועלים בכל אחת מהנשמות. זהו סיפורה של נפש האדם, וכך מוסבר הפסוק "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - האדם נברא באופן כזה שמבנה הנפש שלו בנוי באותו מבנה של ערוצי הגילוי האלוקי המחיים ומהווים את העולם: עשר הספירות.
לבסוף, עשר הספירות רומזות למבנה המתמטי המופשט המונח בבסיס הבריאה, כי הספירות הן גם עשרה כוחות המעצבים את הטבע, הנטועים בבסיס התבניות השונות במציאות (שאותן ניתן לבטא בתבנית של מספרים).
אם כן, אפשר לדבר על עשר הספירות בשני כיוונים: "מלמעלה למטה" ו"מלמטה למעלה". עשר הספירות הן בראש ובראשונה הדרך של הקב"ה להעניק חיות לעולם. אך הן גם האופי והמהות הפנימית של הבריאה כולה בכלל, ושל האדם בפרט.
וכאן אנו מגיעים אל המידות...
אכן. התכונות והכוחות הפנימיים שמרכיבים את מבנה האישיות, הם שיקוף של עשר הספירות, והמידות הן חטיבה מרכזית ב"ספירות" ובאישיות האדם.
אם לדבר באופן כללי, עשר הספירות מחולקות לשלוש חטיבות: "מוחין", "מידות", ו"כוח המעשה". החטיבה של ה"מוחין" מורכבת משלוש הספירות: חכמה, בינה ודעת. החטיבה של ה"מידות" מורכבת משש המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. ו"כוח המעשה" - הוא בעצם ספירת המלכות.
בתורת־החסידות הדברים מבוארים בהרחבה עצומה, בפרטים ובפרטי פרטים, בהסברים ובמשלים שמבארים כל דבר לאורך ולרוחב. אינני נכנס כאן לסוגיה זו, אלא רק מציין את הנקודה ואת התמצית הפשטנית של הדברים, כהקדמה שמטרתה להבין מיהן המידות.
לכל אחת מן החטיבות הללו יש תפקיד שונה במארג האישיות של האדם:
ה"מוחין" - הם ה"מַקְלֶט" שדרכו קולט האדם מה שנמצא מחוץ לו. באמצעות ה"מוחין", האדם מזין את ההבנה שלו אל תוכו (ובזה עצמו יש תהליך של השתלשלות מ"הנקודה" של החכמה, דרך הפיתוח של הבינה ועד ההתקשרות וההפנמה של הדעת).
ה"מידות", לעומת זאת, מגלמות את התגובה של האדם לדברים שמחוץ לו. האדם "קלט" באמצעות ה"מוחין" כי פלוני נמצא במצוקה כלכלית גדולה וכי הוא זקוק לעזרה. הוא מבין זאת היטב והוא אפילו יכול להזדהות עם מה שעובר על פלוני. אולם רק כשהדברים מגיעים אל ה"מידות", הוא מתחיל להגיב לסיטואציה. מצד מידת החסד, הוא מיד נזעק לעזוב את הכול ולהתגייס למענו. אלא שאז באה מידת הגבורה ומצננת אותו: 'רגע, גם אתה זקוק למחייה. אם תעזוב הכול, כיצד אתה תאכיל את ילדיך?' ואז מידת הרחמים, התפארת, מאזנת בין שתי התנועות המנוגדות ומביאה לידי פשרה שכותרתה - התגייסות גדולה למען פלוני, אך בשעות מסוימות, בזמן מוגדר, בתוך מסגרת כוללת של עזרה לה יחברו אחרים וכו' וכו'.
"כוח המעשה" - זה כבר השלב בו הדברים מתבצעים בפועל. לאמיתו של דבר, בשלב זה האדם עצמו בפנימיותו כבר לא נמצא כאן... הוא אמנם זה שעושה את הדברים בפועל, אבל המעשה עצמו - של הבאת מזון לבית פלוני ושל נסיון לסייע לאלמוני להיקלט לעבודה וכו' (אם ננקוט את הדוגמה דלעיל) - זו כבר עבודה שנעשית מחוץ לאדם עצמו, בתוך עולם המעשה.
מה שחשוב לנו כרגע בעיקר מהמבואר עד כה, זו ההבנה של מהות ה"מידות". כעת אנו מבינים שהמידות הן בעצם התגובה הפנימית, הנפשית (המובילה בסופו של דבר לתגובה המעשית) של האדם למאורעות, לחוויות ולדברים הרוחשים מסביבו.
אם כך, שאנו מבינים מהן המידות - כעת ניתן לשאול: מהי "עבודת־המידות"?
ובכן, עבודת־המידות היא העבודה האישית של האדם עם עצמו לגרום לכך שהתגובה הנפשית שלו לסובב אותו, למאורעות חייו - תהיה התגובה שה' רוצה שהוא יגיב. כאשר אדם פועל באופן כזה, הוא "מתקן את המידות" במובן זה שהוא משלים את הכוונה העליונה, שהוא ממלא את השליחות המיוחדת של הנשמה שלו, למענה היא נשלחה אל העולם הזה.
בהקשר זה כדאי להזכיר את דברי הבעל שם טוב הידועים, לפיהם מכל מאורע שקורה לאדם ומכל מקום שאליו אדם מגיע יש ללמוד הוראה בעבודת־ה'. ההסבר הוא, כאמור, שהנשמה יורדת לעולם בשביל שליחות שהיא מיוחדת רק לה, וכל דבר בו האדם נפגש - הרי הוא חלק מהשליחות שלו: לפעול ולהגיב בהתאם לרצון ה'. כאשר אדם פועל כך, הוא מביא את אור ה' בכל הליכותיו, ויוצר לקב"ה מהעולם דירה לו יתברך ובכך מגשים את ייעודו.
זו אמירה מפתיעה מאוד. עבודת־המידות נתפסת באופן טבעי כעבודה של התמודדות עם מידות לא־טובות. למשל, אדם שסובל מתחושות של חשיבות עצמית וגאווה - צריך לעבוד על "שבירתה" של מידת הגאווה. וכך הלאה. ואילו כעת עולה שהעבודה על המידות היא מכיוון אחר לחלוטין: לעבוד על זה שהתגובה, שהמפגש הפנימי, העמוק, של האדם עם כל מה שמסביב - יהיה על פי רצון ה'.
נכון מאוד. עבודת־המידות לפי החסידות היא עבודת שורש. כמו בכל דבר, גם בענייני המידות אפשר לטפל בתופעות, בסימפטומים, ואז אכן מדובר על תיקון נקודתי - של מידה כזו ושל מידה אחרת. אבל כך לא פותרים את הבעיות באמת. כדי לעשות זאת, נדרש טיפול שיגיע לשורש הדברים, וכשמטפלים ביסוד הבעיה, או אז כל ההופעות שלה, הסימפטומים, נעלמים מאליהם.
כאשר מדברים על "עבודת־המידות" במובן של עבודת ה', ברור שיש יסוד אחד לכל בעיה בעניין זה, והוא: התרחקות מה' יתברך. כאשר אדם מתרחק מאמונת ומהרגשת ה' יתברך, אז מתחילות כל הבעיות. גאווה, כעס על הזולת, עניינים של חמדה וקנאה וכו' וכו' - כל אלו מתחזקים מיניה וביה ככל שתודעת ותחושת הקרבה אל ה' נחלשת. לעומת זאת, ככל שאדם מחזק את אמונת ה', את ידיעת ה' כא־ל משגיח ומעורב, הצופה ומביט - המבט שלו וההתנהגות שלו משתנים מאליהם: השאיפות שלו הן יותר בכיוון של לקיים את הייעוד לשמו נשלחה נשמתו לעולם הזה, ופחות "להצליח" במובן החברתי הפשטני (בית גדול, אוטו יקר, משכורת גבוהה... וכו', כל אחד לפי נטיית ליבו); הוא פחות גאה, כי הוא יודע ומרגיש באופן חזק יותר שמה' מצעדי גבר כוננו; הוא כועס פחות - כי הוא מודע יותר לכך שכל מאורע הוא בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת של ה' והיא לטובה ו"אין רע יורד מלמעלה".
