מושגים ביהדות | אות ד

דְּבַר הָאָבֵד
מלאכה שאם לא יעשה אותה בחול המועד ייגרם לו הפסד, כגון השקאת שדה בחול המועד. במקרים אלו התירו חכמים לעשות מלאכות מסוימות בחול המועד כדי למנוע את ההפסד.

דָּבָר הַבָּא בְּגוּשִׁים
דבר יבש הבא בגושים, כגון תפוח אדמה שלם או נתח בשר, והוא חם כדי שיד סולדת בו. יש להחמיר בו כדין כלי ראשון גם לאחר שניתן בכלי שני או שלישי, כיוון שדבר הבא בגושים אוצר בתוכו חום רב.

דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ
אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן. כגון מצוות "לא תגנוב" הכתובה בעשרת הדברות, העוסקת בגונב נפשות ולא בגונב ממון. מנין לנו הדבר? דבר הלמד מעניינו – המצווה הקודמת "לא תרצח", ועונשו מוות, כך גם בגונב נפשות עונשו מוות ומדובר בגונב נפשות.

דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה
קטעים בתפילה שחייבים לאומרם רק במניין, כלומר בעשרה גברים בני מצווה, כגון קדיש, קדושה וברכות מסוימות.

דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה
כאשר המאכל רטוב ממשקים, צריך ליטול את הידיים לפני אכילתו. האוכל מאכל שהוא רטוב באחד משבעת המשקים – יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, טל, דם ומים – צריך ליטול את הידיים במים לפני אכילתו, מבלי לברך "על נטילת ידיים".

דִּבְרֵי סוֹפְרִים
תקנות וגזירות שתיקנו וגזרו חכמים, או דיני תורה שלא פורשו בתורה ונתבארו על ידי חכמי התורה שבעל פה. לגבי גזירות חכמים ותקנותיהם, כאשר יש ספק אומרים: "ספיקא דרבנן לקולא". אולם לגבי ספק בדיני תורה הכלל הוא: "ספיקא דאורייתא לחומרא".

דִּבְרֵי קַבָּלָה
דברים שנאמרו בנביאים ובכתובים ומהם למדים הלכות.

דּוֹפֶן עֲקוּמָּה
סוכה המכוסה בצידה עד רוחב ארבע אמות בסכך פסול, מחשיבים סכך זה כהמשך דופן הסוכה, כאילו היא התעקמה, ולכן הסוכה כשרה.

דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא
ההלכה מתחשבת בחוקים ובדינים הנהוגים על ידי השלטון, ונותנת להם תוקף הלכתי. "דין המלכות (הלא הלכתי) – דין"! כלל זה נאמר בעיקר בשטח ההלכה הממונית.

דִּירַת עֲרַאי
התורה מצווה בחג הסוכות לצאת מדירת קבע לדירת עראי. המושג עראי משמעותו זמני, ולכן בדירה זמנית אין חובת מזוזה.

דְּמַאי
כינוי לפירות ותבואות של עם הארץ, שיש ספק אם הן מעושרות או לאו. לפי שעמי הארץ חשודים על המעשרות, צריכים להפריש מהן תרומת מעשר כשקונים מהם. אבל לא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה לכהן, לפי שהיא במידה קטנה וגם עונשה במיתה. "דמאי" – זה מה הוא.

דְּמֵי שְׁבִיעִית
מי שמוכר פירות שביעית, הכסף שהתקבל תמורתם נתפס בקדושת שביעית וחלים עליו דיני פירות שביעית.

דַּצַ״ךְ עַדַ״שׁ בְּאַחַ״ב
ראשי תיבות לעשר המכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. בהגדה של פסח נאמר שסימן זה אמר רבי יהודה, שהיה נוהג לתת בהם סימנים.

דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה
חובת חקירת העדים המעידים בבית הדין כדי לבדוק את אמיתות עדותם. זוהי מצוות עשה, שנאמר: "ודרשת וחקרת היטב", וישנן שבע בדיקות וחקירות. החקירות עוסקות בשאלות טכניות, כגון יום ושעה, והדרישה עוסקת בחקירה על גוף המעשה.

דַּיָּן
אדם המוסמך לדון בדיני התורה ולפסוק בעניינים המובאים לפניו. הדיין נדרש לדון דין אמת, לשמוע את טענות בעלי הדין ולברר את העובדות והראיות על פי כללי ההלכה.

דַּיָּנֵי דִּינֵי מָמוֹנוֹת
דיינים הדנים בעניינים שבין אדם לחברו, כגון הלוואות, נזיקין, פיקדונות, שותפויות ומחלוקות כספיות. עליהם לברר את טענות הצדדים ולפסוק על פי דיני התורה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת
התחום ההלכתי העוסק בחיובים ובזכויות שבין אדם לחברו בענייני ממון, כגון הלוואות, קניינים, שומרים, נזיקין, שכירות, שותפות והשבת חובות.

דִּינֵי נְפָשׁוֹת
דינים העוסקים בעבירות שעונשן מיתה בבית דין ובעניינים הנוגעים לדיני נפשות. דינים אלו חמורים במיוחד, והתורה קבעה בהם דרישות מחמירות ביותר ביחס לעדים, חקירה ודרישה והתראה.

דִּינֵי גְּזֵלוֹת
הדינים העוסקים באיסור גזילת ממון חברו ובהחזרת הממון לבעליו. הם כוללים בין היתר את דיני הגזל, השבת הגזלה, שינוי, ייאוש, אחריות הגזלן ודינים הנוגעים לממון שנגזל.

דִּינֵי שׁוֹמְרִים
הדינים העוסקים באחריותו של אדם שקיבל חפץ לשמירה. התורה מחלקת בין שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל, ולכל אחד מהם רמת אחריות שונה במקרה של אובדן או נזק.

דִּין תּוֹרָה
הליך שבו שני בעלי דין באים לפני בית דין כדי לברר מחלוקת ביניהם ולפסוק בה על פי דיני התורה. בית הדין שומע את טענות הצדדים, בוחן את הראיות ופוסק את הדין.

דִּין מְצַדֵּק
דין המבוסס על בירור העובדות וההלכה ועל פסיקת האמת לפי כללי התורה, ולא על העדפה אישית של אחד מבעלי הדין.

דִּין מְרוּמֶה
מקרה שבו בית הדין חושש שאחד מבעלי הדין טוען טענות שאינן אמת או מנסה להוציא ממון שלא כדין. במקרים אלו יש לבית הדין כלים מיוחדים לבירור האמת.

דִּין שׁוֹגֵג
מצב שבו אדם עבר על איסור מחמת טעות או חוסר ידיעה, ולא מתוך כוונה לעבור על האיסור. בדינים מסוימים יש לעבירה בשוגג השלכות הלכתיות מיוחדות, כגון חיוב קרבן.

דִּין מֵזִיד
מצב שבו אדם עובר על איסור מתוך ידיעה שהוא אסור ובכוונה לעשותו. לעבירה במזיד עשויות להיות השלכות חמורות יותר מעבירה בשוגג, בהתאם לאיסור ולתנאים שנקבעו בתורה.

דִּין גְּרָמָא
חיוב או אחריות הנובעים מנזק שנגרם באופן עקיף ולא באמצעות פעולה ישירה. בדיני נזיקין יש חילוקים בין נזק ישיר לבין נזק הנחשב גרמא, ובמקרים שונים יש הבדל גם בין חיוב בדיני אדם לבין חיוב בדיני שמים.

דִּינֵי שָׁמַיִם
חיוב שאינו ניתן תמיד לגבייה בבית דין, אך מבחינה הלכתית מוטלת על האדם אחריות כלפי שמים לתקן את מעשיו ולשלם או לפצות כאשר הדין מחייבו בכך.

דִּין הֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר
סמכות שניתנה לבית הדין להפקיע בעלות ממונית במקרים מסוימים ולראות נכס כאילו אינו שייך לבעליו. סמכות זו משמשת במצבים שבהם יש צורך לתקן את החברה או למנוע עוול.

דִּינָא דִּגְרָמִי
דין הנוגע לנזק שנגרם בדרך עקיפה, כאשר האדם לא הזיק באופן ישיר אלא גרם למציאות שהביאה לנזק.

דִּקְדּוּק בְּמִצְווֹת
הקפדה על פרטי המצוות ועל אופן קיומן כראוי, מעבר לעצם קיום המצווה. בדקדוק במצוות נכללת הקפדה על כשרות המצווה, זמנה, שיעורה ואופן עשייתה.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ
הנהגה ראויה ומכובדת בעניינים שבין אדם לחברו ובאורחות החיים. חז"ל הדגישו את חשיבות דרך ארץ, והיא כוללת נימוס, כבוד הבריות, אחריות והתנהגות ראויה.

דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ
דרך ציבורית או דרך המשמשת את הרבים. בדינים שונים, ובפרט בדיני שבת ונזיקין, יש משמעות למעמדה של דרך המשמשת את הציבור.

דֶּרֶךְ עֲקַלְקַלָּה
דרך שאינה ישרה או דרך מפותלת. המונח משמש גם בהקשרים של תיאור דרך או הנהגה שאינה פשוטה וישירה.

דֶּרֶךְ מְלוּבֶּנֶת
דרך או צורת התנהלות הנעשית באופן המקובל והראוי על פי ההלכה והמנהג. במקרים מסוימים ההלכה קובעת את הדין לפי הדרך המקובלת שבה בני אדם נוהגים.

דֶּרֶךְ הֲנָאָה
אופן השימוש הרגיל בדבר לצורך ההנאה ממנו. בדיני איסורי הנאה יש משמעות לשאלה אם האדם השתמש בדבר בדרך הרגילה שבה נהנים ממנו.

דֶּרֶךְ עֲשִׂיָּה
האופן הרגיל שבו נעשית פעולה מסוימת. בהלכה יש משמעות לאופן עשיית המצווה או האיסור, ולעיתים שינוי בדרך העשייה משנה את הדין.

דְּרָשָׁה
דברי תורה הנאמרים לפני ציבור או בפני קהל, בדרך כלל כדי ללמד תורה, לעורר לעבודת ה' או להסביר עניין תורני. דרשות נאמרות בזמנים שונים, כגון שבתות, חגים, אירועים וסעודות מצווה.

דְּרַבָּנָן
ביטוי ארמי שפירושו "של חכמים". משמש לציון דין, איסור, תקנה או גזירה שמקורם בדברי חכמים ולא בציווי מפורש מן התורה.

דְּאוֹרָיְתָא
ביטוי ארמי שפירושו "מן התורה". משמש לציון דין שמקורו בתורה, בניגוד לדין דרבנן שמקורו בתקנת חכמים.

דְּאוֹרָיְתָא וּדְרַבָּנָן
חלוקה יסודית בהלכה בין דינים שמקורם מן התורה לבין דינים שנקבעו על ידי חכמים. להבדל זה יש השלכות רבות, ובין היתר בדיני ספק, בעונשים ובמצבי צורך.

דְּרָשָׁה וְקַבָּלָה
דרך לימוד שבה דברי התורה שבכתב מתפרשים באמצעות מסורות חז"ל, דרשות המקראות וקבלת התורה שבעל פה.

דִּבּוּר הַמַּתְחִיל
המילים הראשונות של קטע או פסוק המשמשות לזיהוי המקום שבו מתחיל פירוש או דיון. בספרי הראשונים והאחרונים מציינים פעמים רבות את "הדיבור המתחיל" כדי להראות לאיזה חלק מהמקור מתייחס הפירוש.

דִּבּוּר בְּטֵל
דיבור שאין בו צורך או תועלת, ולעיתים הוא נאמר בעניינים שאין ראוי לדבר בהם. חז"ל הפליגו במעלת הזהירות בדיבור ובשמירת הלשון.

דִּבּוּר הָרָעוּי
דיבור שאינו ראוי מבחינה מוסרית או הלכתית, כגון דיבור הפוגע באדם אחר או גורם לו צער שלא לצורך.

דִּבּוּר לָשׁוֹן הָרַע
דיבור בגנותו של אדם, אף כאשר הדברים הנאמרים אמת, כאשר אין בדיבור תועלת המצדיקה את אמירתם. איסור לשון הרע הוא חלק מרכזי מדיני שמירת הלשון.

דְּבַר מִצְוָה
מעשה או עניין הקשור לקיום מצווה. במצבים שונים בהלכה יש משמעות לכך שהמעשה נעשה לצורך מצווה, ולעיתים הדבר משפיע על הדין.

דְּבַר הֶפְקֵר
חפץ שאין לו בעלים או שבעליו הפקירו אותו כדין. אדם אחר יכול לזכות בו באמצעות מעשה קניין מתאים, בהתאם לדיני הפקר.

דְּבַר שֶׁבְּמִנְיָן
דבר שנאסר או נקבע על ידי חכמים במסגרת תקנה או גזירה, ויש לו מעמד מיוחד עד שבית דין אחר אינו יכול לבטל את דברי בית הדין הראשון אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין.

דְּבַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין
דבר שאסור כעת אך עתיד להיות מותר ללא שינוי בגוף הדבר, כגון דבר שעתיד להיות מותר לאחר שיעבור זמן. בדיני תערובות יש לדין זה השלכות מיוחדות, ובמקרים מסוימים אין הדבר בטל בתערובת כפי שדבר שאין לו מתירין בטל.

דְּבַר שֶׁבְּמִנְיָן אֵינוֹ בָּטֵל
עיקרון בדיני תערובות שלפיו דבר חשוב במיוחד, הנמנה ונמכר כיחידה בפני עצמו, אינו בטל בתערובת אפילו כאשר שיעורו קטן.

דָּבָר חָשׁוּב
דבר שיש לו חשיבות מיוחדת מבחינה הלכתית או ממונית, ולכן בדינים מסוימים אינו מתבטל בתערובת. בין הדוגמאות שנידונו בהלכה: בעלי חיים, חתיכה הראויה להתכבד ודברים הנמכרים במניין.

דָּבָר הָאָסוּר
חפץ או מעשה שאסרה התורה או שאסרו חכמים. בהלכה יש חילוקים בין סוגי איסורים שונים, כגון איסור תורה, איסור דרבנן, איסור הנאה ואיסור אכילה.

דָּבָר הַנֶּאֱסָר
דבר שנעשה אסור בעקבות פעולה, תערובת או מצב מסוים. לעיתים עצם הדבר היה מותר בתחילה, אך בעקבות מעשה מסוים חל עליו איסור.

דָּבָר הַמִּתְכַּוֵּן
פעולה שהאדם מתכוון במפורש לעשותה. בדיני שבת ואיסורים יש משמעות גדולה לכוונת האדם ולשאלה אם התוצאה האסורה הייתה מטרתו.

דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן
פעולה שהאדם עושה כאשר אינו מתכוון לתוצאה האסורה שעלולה להיגרם ממנה. בדיני שבת ובתחומים נוספים יש חילוקים הלכתיים בין מעשה שאינו מתכוון לתוצאה לבין מעשה שבו התוצאה האסורה ודאית.

דָּבָר הַמִּתְכַּוֵּן לְהַתִּיר
פעולה או מעשה שמטרתם ליצור מצב שבו דבר שהיה אסור נעשה מותר, כאשר הדבר אפשרי על פי כללי ההלכה.

דְּחִיָּה
מצב שבו דין, מצווה או איסור אחד נדחה מפני דין או מצווה אחרת. דיני דחייה מופיעים בתחומים רבים בהלכה, כגון שבת, טומאה, קרבנות ומצוות עשה.

דְּחִיַּת שַׁבָּת
מצב שבו מצווה או צורך הלכתי מסוים דוחים איסור מלאכה בשבת. הדוגמה המרכזית היא פיקוח נפש, הדוחה את השבת.

דְּחִיַּת לֹא תַעֲשֶׂה
מצב שבו מצוות עשה מאפשרת במקרים מסוימים לעבור על איסור לא תעשה, בהתאם לכללים שקבעה התורה ולתנאים ההלכתיים.

דִּמְיוֹן
השוואה בין שני דברים או שני מקרים על סמך תכונה משותפת. בלימוד התורה משתמשים בדמיון בין מקרים כדי לברר אם דין שנאמר במקרה אחד שייך גם במקרה אחר.

דִּמְיוֹן מִילְתָא לְמִילְתָא
השוואת עניין אחד לעניין אחר כדי לברר את דינו על פי הדמיון שביניהם. יש להבחין בין דמיון בלבד לבין מקור הלכתי שמאפשר ללמוד דין ממקרה אחד למשנהו.

דְּרָשׁ
ביאור או פירוש של פסוק בדרך של דרשת חז"ל, מעבר לפשט הכתוב. הדרש הוא אחד מדרכי לימוד התורה, ובאמצעותו נלמדים גם דינים, רעיונות ומסרים שונים.

דְּרַשְׁנִים
חכמים או תלמידי חכמים העוסקים באמירת דרשות ובביאור דברי תורה לציבור. הדרשן משלב בדבריו מקורות מן התורה, מדברי חז"ל ומספרי המפרשים, בהתאם לנושא הדרשה.

דֶּרֶךְ אֲכִילָה
האופן הרגיל שבו בני אדם אוכלים מאכל. בדיני איסורים יש משמעות לשאלה אם האדם אכל את הדבר בדרך אכילה רגילה, ולעיתים הדבר משפיע על חיובו.

דֶּרֶךְ בְּרָכָה
האופן הראוי לקיום מצווה או אמירת ברכה. בעניינים שונים יש חשיבות לכך שהברכה או המצווה ייעשו בדרך הראויה והמקובלת.

דֶּרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים
דרך המשמשת את העוברים ושבים. במקרים שונים בדיני שבת, נזיקין וקניינים יש משמעות למעמדה של דרך המשמשת את הציבור.

דֶּרֶךְ מִצְוָה
אופן עשיית מצווה בהתאם לדרך שקבעה התורה או חכמים. כאשר יש דרך מסוימת שבה ראוי לקיים את המצווה, יש חשיבות לקיימה בדרך זו.

דְּרָכֵי שָׁלוֹם
עיקרון הלכתי ומוסרי שלפיו יש לפעול בדרכים המביאות שלום בין בני אדם. חז"ל תיקנו תקנות שונות מפני דרכי שלום, ובמקרים מסוימים הן משפיעות על סדרי הקדימה וההתנהגות שבין בני אדם.

דְּרָכֵי נֹעַם
עיקרון של הנהגה נעימה וישרה. חז"ל והפוסקים משתמשים בעיקרון זה בהקשרים שונים כדי לבטא את הצורך שהנהגת התורה תהיה בדרך של יושר, שלום ונעימות.

דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר
ביטוי המבטא את הערך שבלימוד התורה ובדרישת דברי חכמה, גם כאשר אין הכרח להגיע למסקנה מעשית. הלימוד עצמו נחשב בעל ערך ושכר.

דַּעַת
הבנה והכרה של האדם במעשה שהוא עושה ובמשמעותו. בדינים שונים יש משמעות לדעתו של האדם, ובפרט בענייני קניינים, נדרים, הקדשות, שליחות ומצוות.

דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה
מצב שבו בעל הדבר מסכים ומקנה אותו לאדם אחר. בדיני קניינים נדרשת בדרך כלל דעת המקנה כדי שהקניין יחול.

דַּעַת בַּעֲלִים
הסכמת הבעלים או כוונתם ביחס לחפץ או לממון שבבעלותם. במקרים רבים בהלכה יש משמעות לשאלה אם הבעלים ידעו, הסכימו או התכוונו לפעולה שנעשתה בממונם.

דַּעַת מַקְנֶה
הכוונה והרצון של האדם להעביר את בעלותו על חפץ או נכס לאדם אחר. בדיני קניינים יש מקרים שבהם נדרשת דעת מקנה כדי שהקניין יהיה תקף.

דַּעַת קוֹנֶה
כוונתו ורצונו של אדם לקנות חפץ או נכס. במקרים שונים נדרשת דעתו של הקונה כדי שהקניין יחול.

דַּעַת שָׁלֵמָה
הבנה ורצון מלאים של האדם ביחס למעשה שהוא עושה. בדינים מסוימים יש צורך בכך שהאדם יהיה בעל דעת מספקת כדי שמעשיו יחולו מבחינה הלכתית.

דְּבֵקוּת בַּה׳
התקשרות פנימית עם הקב"ה, אהבתו והליכה בדרכיו. מצוות הדבקות בה' קשורה לחיים של תורה, מצוות, תפילה והליכה בדרכי ה'.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה
מאמר חז"ל המבטא את חשיבותם היסודית של מידות טובות, התנהגות ראויה ודרך ארץ, שצריכות להיות בסיס לחיי תורה ומצוות.