מזמור פ״א | הרנינו לאלהים עוזנו

מזמור פ״א | הרנינו לאלהים עוזנו | למעשה

תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם

נוסח המזמור

א. לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף. ב. הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ג. שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל. ד. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. ה. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ו. עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. ז. הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה. ח. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחׇנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה. ט. שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי. י. לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר. יא. אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. יב. וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי. יג. וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם. יד. לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. טו. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי. טז. מְשַׂנְאֵי יְיָ יְכַחֲשׁוּ לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם. יז. וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

יש מזמורים שהמסר שלהם גלוי כבר מן הפסוק הראשון, ויש מזמורים שמפתיעים את הקורא במעבר חד בין חלקיהם. מזמור פ״א מתחיל בשירה מרוממת: „הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ”, ממשיך בקולות התוף, הכינור והשופר, ולכאורה נראה כמזמור חגיגי המוקדש ליום מועד. אבל באמצעו משתנה הקול. במקום קריאה אל העם לשיר, נשמע קולו של הקב״ה עצמו: „שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ”. ואז באה תוכחה כואבת: „וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי”. כיצד הפכה שירת החג לחשבון נפש? מדוע דווקא בשעה שהעם נקרא להריע ולשמוח הוא מתבקש גם לשמוע, לזכור ולשוב?

החיבור בין שני חלקי המזמור הוא לב עניינו. השירה אינה רק ביטוי של התלהבות; היא הזמנה להיזכר מי נתן לישראל את חירותם, מי הציל אותם ממצרים ומי מבקש להנהיגם גם עכשיו. השופר מעורר את הזיכרון, זיכרון החסד מחייב הכרת הטוב, והכרת הטוב צריכה להוביל לשמיעה בקול ה׳. משום כך המנגינה והתרועה אינן עומדות לבדן. הן פותחות את הלב לקראת דבריו של הקב״ה, המזכיר לישראל את גאולתם ואת הניסיונות שעברו, ומגלה עד כמה גדולה הטובה שהייתה יכולה להיות להם אילו הלכו בדרכיו.

הרקע למזמור | שירת ראש השנה וזיכרון יציאת מצרים

כותרת המזמור מייחסת אותו לאסף, והוא פותח בקריאה לשירה ולתקיעת שופר ב„חֹדֶשׁ” וב„כֵּסֶה”. לפי רש״י, מצודת דוד ודרך מרכזית בדברי רד״ק, הפסוקים מתייחסים לראש השנה, החל בראש חודש תשרי. חז״ל דרשו: „איזהו חג שהחודש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה”. לפי פירוש אחר המובא באבן עזרא וברד״ק, „בכסה” פירושו בזמן קבוע או מועד, ולאו דווקא תיאור של כיסוי הלבנה. על כן נכון לציין שזיהוי ראש השנה הוא מסורת מרכזית ומבוססת, אך פירוש המילה עצמה שנוי בין המפרשים.

ראש השנה עומד כאן בצל זיכרון הגאולה. בגמרא נאמר שבראש השנה בטלה העבודה מאבותינו במצרים, וכן שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. רד״ק קורא את המזמור בעיקר כהודאה על ראשית ההשתחררות משעבוד מצרים: עוד לפני יציאת מצרים בחודש ניסן התחילה הישועה בהסרת עול העבודה. רש״י ומצודת דוד מקשרים את „עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ” ליוסף הצדיק וליום שבו השתחרר מן הכלא והועלה לגדולה. שני הזיכרונות מדגישים אותו יסוד: ההשגחה יכולה להפוך שעבוד לחירות, ובדידות לישועה, גם כאשר האדם אינו יודע עדיין כיצד תתרחש המפנה.

עם זאת, המזמור אינו מספר בפירוש באיזה אירוע היסטורי מסוים נאמר לראשונה. מלבי״ם מציע שהמזמור נאמר בראש השנה בשעת בצורת, כאשר העם התפלל על הגשמים ונענה, ולכן הוא מסביר באופן מיוחד את „בְּסֵתֶר רַעַם” ואת „מֵי מְרִיבָה”. זהו שחזור פרשני של הרקע האפשרי, ולא פרט שנכתב במפורש במזמור. בביאור נלך בעיקר בעקבות ההקשר של יציאת מצרים, ובמקומות המתאימים נביא את הפירוש המיוחד של מלבי״ם בנפרד.

למה השופר והשמחה מופיעים יחד?

בראש השנה נשמע קול השופר המעורר את האדם ליראה ולחשבון נפש, ובאותה שעה נאמרת גם שירה לה׳. כיצד יכולים שמחה וחרדת הדין להתקיים יחד? מלבי״ם מסביר שדווקא שילוב זה מאפיין את היום: קול השופר מעורר, אך הידיעה שה׳ הוא „עוּזֵּנוּ” מאפשרת לשמוח לפניו. השמחה אינה סתירה לאחריות, והיראה אינה מחייבת ייאוש. האדם עומד לפני מלכו, מכיר בגודל הדין, ובכל זאת יודע שהוא פונה אל אלוהיו, שגאל את אבותיו ומזמין אותו לשוב אליו.

גם מבנה המזמור מדגיש את המעבר מן החג אל משמעותו. בתחילה אנו מצווים „הַרְנִינוּ”, „הָרִיעוּ”, „שְׂאוּ זִמְרָה” ו„תִּקְעוּ”. אלו פעולות הנעשות בקול. לעומת זאת, בחלק השני נשמעת הבקשה „שְׁמַע עַמִּי”. כלומר, לא די שהאדם ישמיע קולו לפני ה׳; עליו גם להיות מסוגל להקשיב לדבר ה׳ ולשנות את דרכיו בעקבותיו. זהו מהלך מרגש: מן הקולות שאנחנו משמיעים אל הקול שאנחנו נקראים לשמוע.

מדוע מצוות השופר מחוברת ליציאת מצרים?

הפסוק „כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא” קובע שהתקיעה אינה מנהג של שמחה בלבד, אלא ציווי שניתן לישראל. מיד לאחר מכן נזכרות יציאת מצרים והסרת עול השעבוד. רד״ק מסביר שהתקיעה מזכירה את ראשית השחרור מן העבודה, שהחלה בראש השנה. אף על פי שיציאת מצרים עצמה הייתה בפסח, הזכרת התהליך המוקדם מעניקה לראש השנה משמעות של חירות ושל זיכרון ההשגחה. במובן רחב יותר, השופר מזכיר לישראל שה׳ אשר גאל אותם מבית עבדים הוא גם מי שזכאי לתבוע מהם נאמנות ולכוון את חייהם.

מכאן מובן מדוע שירת החג מתחלפת בתוכחה על עבודה זרה. מי שה׳ הוציאו ממצרים צריך לדעת שאין כוח אחר שבידו גאולה עצמאית. „לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר” הוא ההמשך הישיר של „אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. החירות אינה רק שחרור משליט אנושי; היא גם חירות מן התלות באלילים ובכוחות שהאדם מייחס להם שליטה עצמאית. התורה מבקשת שהעם יכיר במי שהושיע אותו ויתמיד ללכת בדרכיו.

„הרחב פיך ואמלאהו” – הבטחה גדולה בתנאי אחד

אחד הפסוקים הידועים במזמור הוא „הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ”. לפי הפשט, זו הבטחת ה׳ לישראל: בקשו ממני את צורכיכם, ואני יכול להעניק לכם טובה בשפע. אבל ההבטחה אינה עומדת כאן בחלל ריק. היא נאמרת בתוך קריאה מפורשת לשמוע בקול ה׳ ולהימנע מעבודה זרה. בהמשך באה האכזבה: „וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי”. כך מתגלה שהחסד האלוהי אינו מוצג כהבטחה לחיי נוחות בלי שום קשר למעשיו של האדם, אלא כחלק מן הברית שבין ה׳ לישראל.

חשוב גם להבחין בין פשט הפסוק לבין הדרשות שנקשרו אליו. ניתן להשתמש בו כהשראה לתפילה רחבה ולבקשת סייעתא דשמיא, אך אסור להוציא מן ההקשר את התנאי המרכזי: „יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי”. המזמור מלמד שהיכולת לקבל ברכה קשורה לשמיעה, לנאמנות ולתיקון הדרך. בהמשך מונחת מולנו האפשרות שלא התממשה: „לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי”, וכמעט מיד היו אויביו נכנעים והארץ מתברכת בשפע.

למה שיר של יום חמישי הוא דווקא מזמור זה?

במשנה במסכת תמיד נאמר שביום חמישי היו הלויים אומרים במקדש „הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ”. בגמרא במסכת ראש השנה מבואר שביום החמישי לבריאת העולם נבראו העופות והדגים, וראוי לשבח את ה׳ על נפלאות החיים שברא. לכן שירת היום פותחת ברינה ובהודאה. אולם המזמור מזכיר לנו שאי אפשר להסתפק בהכרת נפלאות הבריאה ובשירה של התפעלות. יש צורך גם להכיר בטובות ההיסטוריות שעשה ה׳ לישראל ולחיות מתוך נאמנות לרצונו. כך הופך שיר של יום חמישי להזדמנות יומית לחדש את הקשר שבין הודאה, אמונה ומעשה. (משנה תמיד ז, ד; ראש השנה לא ע״א)

המסר המרכזי של המזמור

מזמור פ״א מלמד שהשמחה לפני ה׳ צריכה להוליד הקשבה. אדם יכול לשיר, להודות ולהתרגש, אך עליו לשאול מה השתנה בחייו בעקבות אותה התרגשות. זיכרון החסדים שעשה עמנו ה׳ מחייב הכרת הטוב, והכרת הטוב מובילה לרצון לשמוע בקולו. המזמור אינו מסתיים בייאוש על מה שאירע בעבר, אלא בציור החיים שהיו יכולים להתגלות אילו ישראל הלכו בדרכי ה׳: ביטחון, הצלה וברכה. גם בתוך התוכחה נשמעת אהבתו של הקב״ה לעמו ורצונו להיטיב לו.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פתיחה – פסוק א: כותרת המזמור, המיוחס לאסף ונועד לשירה בכלי נגינה.

חלק ראשון – פסוקים ב–ה: קריאה לשמחה, לנגינה ולתקיעת שופר ביום החג; ההכרה שהחג הוא חוק מאת ה׳ ויום משפט.

חלק שני – פסוקים ו–ח: זיכרון יוסף, יציאת מצרים והסרת השעבוד; קולו של ה׳ המזכיר את הישועה ואת הניסיון במי מריבה.

חלק שלישי – פסוקים ט–יא: הקריאה לשמוע בקול ה׳, ההתרחקות מאלילים וההבטחה לשפע מאת מי שהעלה את ישראל ממצרים.

חלק רביעי – פסוקים יב–יג: הכאב על סירוב העם לשמוע וההנחה לאדם ללכת בעקבות שרירות לבו.

חלק חמישי – פסוקים יד–יז: ההזמנה לשוב, ההצלה האפשרית מאויבים והטובה שה׳ חפץ להעניק לישראל.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחת המזמור – כותרת השירה

המזמור נפתח בציון המשורר ואופן השירה, לקראת הקריאה הגדולה לישראל להריע לה׳.

פסוק א – כותרת המזמור – שירת אסף

לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית [1] לְאָסָף [2].

ביאור הפסוק

לַמְנַצֵּחַ – לממונה על השירה והנגינה, שהיה מכוון את המשוררים בעת ביצוע המזמור. עַל הַגִּתִּית – הוראה הקשורה לאופן הנגינה או לכלי נגינה שנקרא כך. רש״י פירש שזהו כלי שיר שבא מגת, ויש מן המפרשים שקשרו את שמו למקום או לצורת נגינה מסוימת; אין בידינו זיהוי ודאי של הכלי. לְאָסָף – המזמור מיוחס לאסף, מן המשוררים שנזכרו בשירת המקדש ובכותרות מזמורים נוספים.

בקצרה

כותרת המזמור מכניסה אותנו לעולם של שירה ציבורית. השירה נועדה לא רק לעורר רגש אלא גם למסור מסר לעם. בהמשך יתברר שהקולות והנגינה מכינים את הלב לשמוע את דבר ה׳ ולחדש את נאמנותנו אליו.

מקורות והרחבות

[1] על הגתית: רש״י פירש „כלי שיר הבא מגת”. אבן עזרא מציע אפשרויות ביחס למשמעות הכינוי, ואין ראיה המאפשרת לזהותו עם כלי נגינה מסוים המקובל בימינו. (רש״י, אבן עזרא)

[2] לאסף: הכותרת מייחסת את המזמור לאסף, מן האישים הנזכרים בתפקיד השירה במקדש. עצם הכותרת אינה מזהה מאורע היסטורי אחד שבגללו נאמר המזמור. (דברי הימים א ו, כד; טז, ה; רד״ק)

חלק ראשון – שירת החג ותקיעת השופר

אסף מזמין את כל ישראל להשתתף בשירת שמחה ובתקיעת שופר. אבל מיד הוא מגלה שאין זו שמחה שאין מאחוריה תוכן: החג והשופר הם ציווי מאת ה׳ וקשורים למשפטו ולהנהגתו.

פסוק ב – הרינה והתרועה לאלוהי יעקב

הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ [3] הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב [4].

ביאור הפסוק

הַרְנִינוּ – השמיעו קול שירה ושמחה לכבוד הקב״ה. לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ – לה׳ שהוא כוחנו ומעוזנו, זה שעליו אנו נשענים והוא הנותן לנו חוסן וישועה. הָרִיעוּ – השמיעו קול תרועה, ולפי הקשרו לחג המתואר בהמשך הכוונה גם לקול השופר. לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב – לאלוהי אבותינו, שגאל את צאצאי יעקב מן השעבוד והוכיח את כוחו ואת נאמנותו לברית.

בקצרה

השמחה שבתחילת המזמור אינה מבוססת רק על תחושת חג. ישראל נקראים לשמוח מפני שה׳ הוא מקור כוחם, ומפני שיש להם היסטוריה של הצלה והשגחה. כשהאדם מתבונן בחסדי ה׳ שכבר נעשו עמו, הוא מוצא סיבה לשיר גם בשעה שעליו לערוך חשבון נפש.

מקורות והרחבות

[3] הרנינו לאלהים עוזנו: מצודת דוד מפרש את הרינה כשירה בפה ואת התרועה כקול השופר. מלבי״ם מדגיש שהמזמור מחבר בין שירה שמחה ובין תרועת השופר המעוררת את הלב ביום הדין. (מצודת דוד, מלבי״ם)

[4] לאלהי יעקב: רד״ק מקשר את אזכור יעקב לעובדה שבני יעקב הם שהשתעבדו במצרים; ה׳ גאלם והוציאם מרשות אדוניהם. הכינוי מכוון את השירה אל הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. (רד״ק)

פסוק ג – שירת החג בכלי נגינה

שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף [5] כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל [6].

ביאור הפסוק

שְׂאוּ זִמְרָה – הרימו את קול השירה והשבח, והשמיעו אותה בעוז ובשמחה. וּתְנוּ תֹף – הוסיפו את קול התוף, כלי הקשה המלווה את הקצב ומגדיל את שמחת השירה. כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל – נגנו גם בכלי מיתר, שהצלילים שלהם משתלבים זה בזה לניגון ערב. אזכור הכלים יחד מלמד על חגיגיות השבח ועל רצון שכל האמצעים הראויים ישתתפו בו.

בקצרה

המשורר אינו מסתפק בהזמנה לומר דברי שבח, אלא מבקש שתהיה זו שירה חיה ומלאה. כלי הנגינה מבליטים את החגיגיות, אך אינם התכלית עצמה. כל המנגינה מיועדת לכוון את לב העם אל הבורא, ולאחריה תישמע הקריאה המחייבת לשמוע את דברו.

מקורות והרחבות

[5] שאו זמרה ותנו תף: „שאו” הוא לשון הרמה והשמעה של קול, ו„תנו” פירושו הוציאו קול מן התוף או הכו בו כדרך נגינה. רד״ק מבאר את הציווי כקריאה לשירה בכל כלי הזמר. (רד״ק, מצודת דוד)

[6] כנור נעים עם נבל: הכינור והנבל הם כלי שיר שנזכרו במקרא פעמים רבות. רש״י מביא מדרש המבחין ביניהם במספר המיתרים, ומפרשים אחרים מתמקדים בעצם השילוב בין הכלים. (רש״י, רד״ק)

פסוק ד – תקיעת השופר ביום החג

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה [7] לְיוֹם חַגֵּנוּ [8].

ביאור הפסוק

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר – תקעו בשופר ביום הראשון לחודש, שבו הלבנה מתחדשת. לפי הפירוש הרווח מדובר בראש חודש תשרי, הוא ראש השנה. בַּכֵּסֶה – לפי דרשת חז״ל, ביום שבו הלבנה מתכסה ואינה נראית בראשית החודש. לפי פירוש אחר, הכוונה בזמן הקבוע והמזומן לכך. לְיוֹם חַגֵּנוּ – לכבוד יום החג שקבע ה׳ לישראל, שבו מתגלה שילוב של קדושת החג, שמחה ועמידה לדין.

בקצרה

המזמור קושר את תקיעת השופר לזיכרון ולתשומת לב. קול השופר פורץ את שגרת החיים וקורא לאדם להקשיב. לפי ההקשר של ראש השנה, דווקא ביום שבו האדם עומד לפני מלכו הוא מצווה גם לשמוח ולבטוח בו; השמחה והיראה משלימות זו את זו.

מקורות והרחבות

[7] בחודש שופר בכסה: בגמרא נדרש „איזהו חג שהחודש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה” (ראש השנה ח ע״א–ע״ב). רש״י ומצודת דוד מפרשים בהתאם לכך. אבן עזרא ורד״ק מביאים גם פירוש של „בכסה” מלשון זמן קבוע, בדומה ל„ליום הכסא” (משלי ז, כ). (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד)

[8] ליום חגנו: מלבי״ם מדגיש שביום זה מצטרפים שלושה עניינים: ראש חודש, יום המוכן למשפט וחג לישראל. זו הסיבה להופעת השירה ותרועת השופר יחד בפסוקים. (מלבי״ם)

פסוק ה – מצוות השופר ויום המשפט

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא [9] מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב [10].

ביאור הפסוק

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא – תקיעת השופר ביום הזה אינה רק ביטוי טבעי של שמחה, אלא ציווי שנקבע לעם ישראל מאת ה׳. מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב – יום זה קשור למשפט האלוהי ולהנהגתו של ה׳ את עמו. לפי פירוש נוסף, יש הבדל בין „חוק” המצווה על ישראל גם כשאינם משיגים את כל טעמו, לבין „משפט” שעניינו ידוע לה׳ והוא תואם את חכמת הנהגתו.

בקצרה

קול השופר מקבל כאן משמעות מחייבת. אנו מקיימים את מצוות ה׳ לא רק כאשר אנו מבינים את כל טעמיה, אלא מתוך נאמנות אליו. ובה בעת, היום מזכיר שהחיים שלנו עומדים לפני משפטו של מי שמכיר את מעשינו ואת לבנו.

מקורות והרחבות

[9] כי חוק לישראל הוא: לפי מצודת דוד, התקיעה היא חוק מאת ה׳ והיא מעוררת לתשובה ביום הדין. רד״ק קושר את התקיעה לזיכרון ביטול השעבוד במצרים בראש השנה. אלו הדגשות שונות של משמעות מצוות השופר. (רד״ק, מצודת דוד)

[10] משפט לאלהי יעקב: מלבי״ם מבדיל בין חוק שאדם אינו מבין את טעמו לבין משפט שטעמו מושג מצד החכמה האלוהית, ומדגיש גם את העובדה שראש השנה הוא יום המשפט. אין להציג את שני הפירושים כאילו הם ניגוד הכרחי. (מלבי״ם)

חלק שני – זיכרון יציאת מצרים והישועה

תוך כדי החגיגה מזכיר המזמור את הדרך שבה הפך ה׳ שעבוד לחירות. פסוקי הזיכרון כוללים את יוסף, את ישראל במצרים ואת הניסיון שבא אחרי ההצלה.

פסוק ו – זיכרון יוסף והלשון הבלתי מוכרת

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ [11] בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע [12].

ביאור הפסוק

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ – ה׳ קבע את זיכרון היום הזה כעדות הקשורה ליוסף. לפי רש״י ומצודת דוד הכוונה ליוסף הצדיק, שיצא מבית האסורים בראש השנה והתמנה לשליט במצרים. לפי רד״ק, „יוסף” יכול לציין את ישראל כולם, הקרויים על שמו, והחוק מזכיר את יציאתם משעבוד מצרים. בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם – לפי דרך אחת, כאשר יוסף יצא ועלה לגדולה בארץ מצרים; לפי אחרת, כאשר ה׳ פעל במצרים להוציא ממנה את ישראל. שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע – לפי פירוש יוסף, הוא שמע והבין לשונות שלא ידע קודם לכן, כדברי חז״ל על המלאך שלימדו שבעים לשון. לפי דרך אחרת, זוהי לשון הזרות ששמעו ישראל במצרים, או פתיחת קול הדיבור האלוהי שיישמע בפסוק הבא.

בקצרה

הפסוק מחבר את חג השופר לזיכרון של שחרור. יוסף עובר מבית האסורים אל הנהגת מצרים, וישראל עתידים לעבור משעבוד לחירות. שני המצבים מלמדים שה׳ יכול לשנות מציאות שנראתה סגורה וחסרת מוצא. דווקא משום כך הזיכרון מחייב את העם להקשיב למי שהושיע אותו.

מקורות והרחבות

[11] עדות ביהוסף שמו: רש״י ומצודת דוד מתבססים על דברי חז״ל שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים (ראש השנה יא ע״א). רד״ק מציע ש„יוסף” הוא גם כינוי לכל ישראל, כדרך „נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף” (תהילים פ, ב). אלו שני כיוונים שונים לזיהוי נושא הפסוק. (רש״י, רד״ק, מצודת דוד)

[12] שפת לא ידעתי אשמע: על פי המדרש, גבריאל לימד את יוסף שבעים לשונות כדי שיוכל לעמוד לפני פרעה (סוטה לו ע״ב). אבן עזרא ורד״ק מציעים פירושים אחרים לקול או ללשון שאינם מוכרים, ובמלבי״ם מתפרש הדבר כקול אלוהי שעמד מאחורי השחרור המתואר בפסוק הבא. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מלבי״ם)

פסוק ז – הסרת עול העבודה במצרים

הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ [13] כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה [14].

ביאור הפסוק

הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ – כאן נשמע כביכול דבר ה׳: אני הוא שהסרתי מעל כתפו של ישראל את משא העבודה הקשה שהיה מוטל עליו במצרים. כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה – ידיו חדלו מן העבודות שעשה בכלי הבישול או במלאכות החומר והלבנים. „דּוּד” הוא כלי גדול המשמש לבישול, ולפי ההקשר הוא מייצג את עבודת העבדות הקשה. התיאור מעביר את הקורא מן השירה על יום החג לזיכרון החירות שה׳ העניק לעמו.

בקצרה

הקב״ה מזכיר לישראל שהוא עצמו הסיר מעליהם את עול השעבוד. גם לאחר שהמצב השתנה והעם יצא לחירות, אסור לשכוח כיצד הגיע השינוי. הזיכרון הזה יוצר מחויבות: מי שזכה לחירות בזכות ה׳ צריך להשתמש בה כדי לשמוע בקולו ולעשות את רצונו.

מקורות והרחבות

[13] הסירותי מסבל שכמו: לפי רד״ק ומצודת דוד, הפסוק מדבר בשם ה׳ על ביטול עבודת הפרך במצרים, ובמסכת ראש השנה נאמר „בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים” (ראש השנה יא ע״א). לכן השחרור קשור לזיכרון חג השופר. (רד״ק, מצודת דוד)

[14] כפיו מדוד תעברנה: „דוד” הוא כלי בישול, כעולה מן הכתוב „בַּכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד” (שמואל א ב, יד). רש״י ומצודת דוד פירשו את סיום העבודה כהסרת עבודות של בישול וקדֵרות. רד״ק מזכיר גם מלאכות לבנים וחומר. (רש״י, רד״ק, מצודת ציון)

פסוק ח – קריאה בצרה, מענה וניסיון

בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם [15] אֶבְחׇנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה [16].

ביאור הפסוק

בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ – כשהיית במצוקה של שעבוד מצרים וקראת אליי, הוצאתי אותך מן הצרה והבאתי לך ישועה. אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם – לפי רש״י, תפילתך עלתה מן הסתר, אך תשובתי התגלתה בפומבי בגבורות וברעם. אבן עזרא ומצודת דוד מדגישים שה׳ הסתיר מישראל את הרעה והאימה שפגעו במצרים. אֶבְחׇנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה – אף לאחר הישועה בחנתי את נאמנותך כאשר חסרו מים ופרץ ריב בעניין המים במדבר. סֶלָה – מילה החותמת ומדגישה את הדברים, ולה פירושים שונים בשירת תהילים.

בקצרה

הפסוק מציב זו לצד זו שתי תמונות: ה׳ נענה לישראל כשהם קראו אליו מתוך צרה, וישראל נדרשו לאחר מכן לגלות אמונה גם בשעת ניסיון. הישועה אינה מבטלת את האחריות להמשיך לבטוח בו. לכן זיכרון העבר הופך להקדמה לתוכחה שתבוא מיד אחר כך.

מקורות והרחבות

[15] אענך בסתר רעם: רש״י מפרש שהקריאה הייתה בסתר והמענה בגילוי כוח ה׳. אבן עזרא ומצודת דוד מדגישים את הסתרת הרעה מישראל בשעת המכות והמעבר בים. אין מדובר בפירוש אחד מוסכם. (רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד)

[16] אבחנך על מי מריבה: לפי רד״ק ואבן עזרא, מדובר בניסיון שנקשר למחסור במים במדבר, ובהקשר של מסה ומריבה (שמות יז). רש״י מדגיש שה׳ הציל את ישראל אף שכבר ידע שעתידים הם להמרות את פיו. מלבי״ם מציע רקע אחר: בצורת ומי גשמים שבאמצעותם נבחן העם בשעת אמירת המזמור, והדבר נשאר בגדר הצעה פרשנית. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מלבי״ם)

חלק שלישי – שמע עמי והיה נאמן לי

כאן משתנה הקול במזמור: במקום הזמנה להשמיע שירה נשמעת קריאה להקשיב. ה׳ דורש מישראל שלא יעבדו אלוהים אחרים, ומזכיר שהוא שהעלה אותם ממצרים והוא מקור הברכה.

פסוק ט – הקריאה לשמוע בקול ה׳

שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ [17] יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי [18].

ביאור הפסוק

שְׁמַע עַמִּי – לאחר כל החסדים שעשיתי עמך, הקשב לדבריי וקבל אותם על עצמך. וְאָעִידָה בָּךְ – אזהיר אותך ואעמיד בפניך עדות ברורה על מה שמוטל עליך לעשות ועל התוצאות של סטייה מן הדרך. יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי – הלוואי שתשמע בקולי ותנהג כרצוני; ולפי המשך המשפט, זהו גם התנאי לקבלת הטובה המובטחת בפסוקים הבאים.

בקצרה

כאן מתגלה מטרת השירה של תחילת המזמור. ה׳ אינו מבקש רק שהעם ישיר לו; הוא מבקש שישמע לו. זיכרון הגאולה, הנס והברכה נועד להוליד אחריות ונאמנות. אדם שאומר דברי שבח אך אינו מוכן לשנות את דרכיו מחמיץ את אחד הלקחים העיקריים של המזמור.

מקורות והרחבות

[17] שמע עמי ואעידה בך: „אעידה” פירושו אזהיר או אעמיד עדות. רש״י מפרש שראוי לישראל לשמוע בקול ה׳ לאחר כל הישועות שהעניק להם. מלבי״ם מקשר את ההתראה לנאמנות לה׳ ולהשפעתה על הברכה ועל הגשמים. (רש״י, מלבי״ם)

[18] ישראל אם תשמע לי: אפשר להבין את הביטוי כמשאלת ה׳ שישראל ישמעו בקולו, וכן כתנאי להבטחה הבאה אחריו. ההמשך „לא יהיה בך אל זר” מבהיר מהי הדרישה המעשית המרכזית. (רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם)

פסוק י – איסור עבודה זרה בלב ובמעשה

לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר [19] וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר [20].

ביאור הפסוק

לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר – אל תיתן מקום בתוך עמך, ואף בתוך לבך, לאמונה באלוהות אחרת מלבד ה׳. וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר – אל תבצע מעשה של עבודת אלילים ואל תפנה לעבוד כוח זר כאילו הוא אדון העולם. לפי מלבי״ם, יש בפסוק הבחנה בין קבלת אל זר בלב ובמחשבה לבין השתחוויה בפועל. הדרישה יסודית מפני שישראל הוצאו ממצרים על ידי ה׳ ואין להם לייחס את גאולתם או את גורלם לכוח אחר.

בקצרה

הדרישה הראשונה אחרי „שמע עמי” היא נאמנות לה׳. התורה אינה מבקשת שהאדם רק יכיר בכך שיש בורא, אלא גם שלא יעביר את ביטחונו היסודי אל כוחות אחרים. מי שזוכר שה׳ גאל אותו מבית עבדים אינו אמור להשתעבד מחדש לאמונות ולעבודות זרות.

מקורות והרחבות

[19] אל זר ואל נכר: מפרשים מבארים שהכתוב מזהיר מפני עבודה זרה. מלבי״ם מבחין בין קבלת אל זר בלב לבין השתחוויה לאל נכר במעשה, בדומה לשילוב שבין „לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” לבין איסור ההשתחוויה בעשרת הדיברות. (רד״ק, מלבי״ם)

[20] החיבור ליציאת מצרים: הפסוק הבא פותח בנוסח המזכיר את „אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” (שמות כ, ב). זהו רצף מכוון: מכיוון שה׳ גאל את ישראל, הוא לבדו ראוי לעבודתם. (אבן עזרא, רד״ק, מלבי״ם)

פסוק יא – אני ה׳ שהעליתי אותך – הרחב פיך ואמלאהו

אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם [21] הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ [22].

ביאור הפסוק

אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ – אני ה׳, אלוהיך ומנהיגך, ולא אל אחר. הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – אני הוא שהוצאתי אותך מן השעבוד והעליתי אותך לדרך של חירות ועבודת ה׳. הַרְחֶב פִּיךָ – בקש ממני את צורכיך בביטחון, כפי שפותח האדם את פיו לקבל מזון; אל תצמצם את תקוותך לכוחם של אלילים. וַאֲמַלְאֵהוּ – בכוחי לתת לך שפע ולמלא את מחסורך. בהקשר הפסוקים זוהי הבטחת טובה הקשורה לשמיעה בקול ה׳ ולאזהרה מפני עבודה זרה.

בקצרה

זהו מן הפסוקים המחזקים במזמור. ה׳ מזכיר לישראל את הישועה שכבר עשה עמם ומזמין אותם לבקש ממנו את צורכיהם. אך כדי להבין את ההבטחה נכון צריך לקרוא אותה בהקשרה: ה׳ אינו מבטיח שכל משאלה אישית תתמלא בכל מצב, אלא מלמד שהברכה והישועה באות מאיתו, ומזמין את עמו ללכת בדרכיו ולבטוח בו.

מקורות והרחבות

[21] המעלך מארץ מצרים: הביטוי מזכיר את פתיחת עשרת הדיברות, ובהזכרת יציאת מצרים נכללת ההוכחה שה׳ יכול לגאול ולפרנס את עמו. לכן אין להסתמך על אלוהים אחרים או להטיל ספק בכוחו. (שמות כ, ב; רד״ק, מצודת דוד)

[22] הרחב פיך ואמלאהו: רש״י מפרש שבקש ממני כל משאלות לבך ואמלא; רד״ק מפרש שה׳ מבטיח שובע וברכה לישראל אם ישמעו בקולו. בפסוקים ט–י״א ניכר שמדובר בהבטחה הקשורה לנאמנות לה׳ ולהימנעות מעבודה זרה. (רש״י, רד״ק, מלבי״ם)

חלק רביעי – הסירוב לשמוע וסכנת שרירות הלב

לאחר הזכרת החסדים וההבטחה לשפע באה התוכחה. היא מתארת לא רק אי־קיום מצוות, אלא סירוב לשמוע וההתעקשות ללכת בעקבות עצות הלב.

פסוק יב – הכאב על כך שישראל לא שמעו

וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי [23] וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי [24].

ביאור הפסוק

וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי – למרות הטובות שהענקתי לישראל ולמרות האזהרות שנתתי להם, הם לא קיבלו את דבריי ולא הלכו בדרכיי. וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי – הם לא רק נכשלו בשמיעה, אלא גם לא רצו לקבל על עצמם את רצוני. המילה „אָבָה” מדגישה את יסוד הרצון וההסכמה, ולכן הפסוק מצייר כישלון עמוק יותר מאי־ידיעה בלבד.

בקצרה

המילים האלה הופכות את חגיגיות פתיחת המזמור לקריאה לחשבון נפש. יש הבדל בין אדם שאינו יודע כיצד לנהוג לבין אדם שכבר שמע ובחר שלא להקשיב. הקב״ה מתאר את צערו, כביכול, על כך שישראל לא השתמשו בחירות שניתנה להם כדי ללכת בדרכיו.

מקורות והרחבות

[23] ולא שמע עמי לקולי: רד״ק מסביר שהפסוק מתייחס למרידות שונות של ישראל, החל מן המדבר ובהמשך בתקופת השופטים והמלכים, עד הגלות. אין הכרח לפרש אותו על אירוע יחיד. (רד״ק)

[24] וישראל לא אבה לי: „לא אבה” מדגיש את העדר הרצון. מלבי״ם מבדיל בין „עמי”, המבטא את מחויבות העם למלכו, לבין „ישראל”, המבטא את מעלתם הראויה להביאם לבחור בדרכי ה׳ מרצונם. (מצודת ציון, מלבי״ם)

פסוק יג – הסכנה שבשרירות הלב

וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם [25] יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם [26].

ביאור הפסוק

וָאֲשַׁלְּחֵהוּ – כאשר לא רצו לשמוע, הנחתי להם ללכת בעקבות בחירותיהם ולא כפיתי עליהם את הדרך הישרה. לפי רד״ק, הכוונה גם להסרת השמירה וההשגחה המיוחדת מעליהם. בִּשְׁרִירוּת לִבָּם – על פי עקשנות לבם ורצונותיהם הבלתי מתוקנים. יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם – הם ינהגו לפי העצות שהם עצמם בוחרים, גם כאשר אותן עצות מרחיקות אותם מן הדרך הטובה ומביאות עליהם קושי.

בקצרה

זהו אחד המשפטים הכואבים במזמור: לא תמיד העונש מתבטא בהופעת צרה חדשה, אלא בכך שהאדם נותר לבדו עם הדרך השגויה שבה בחר. אם הוא מסרב לקבל הדרכה, הוא עלול לשקוע עוד יותר במחשבותיו ובהרגליו. הפסוק מעורר אותנו לקבל ביקורת ולבקש תיקון לפני שההרגל הרע נעשה לדרך קבועה.

מקורות והרחבות

[25] ואשלחהו בשרירות לבם: רד״ק מבאר שה׳ מסיר את שמירתו ונותן לאדם להמשיך בדרכו כאשר הוא מסרב לשוב. מלבי״ם קושר זאת להסרת ההשגחה המיוחדת ולמניעת ברכת הגשמים בהקשר פירושו. (רד״ק, מלבי״ם)

[26] ילכו במועצותיהם: „מועצותיהם” הן העצות וההחלטות שהאדם בוחר לעצמו. הפסוק אינו מלמד שכל עצה אנושית פסולה, אלא מזהיר מפני ההתעקשות ללכת אחרי רצון הלב בניגוד למה שנודע לאדם כרצון ה׳. (רד״ק, מצודת דוד)

חלק חמישי – התקווה לשמיעה ולברכה מחודשת

המזמור אינו מסתיים באכזבה. ה׳ מגלה את רצונו שישראל ישמעו בקולו, ומתאר את הישועה ואת השפע שיכלו לקבל. זהו סיום של געגוע, תקווה והזמנה לתיקון.

פסוק יד – הלוואי שעמי היה שומע לי

לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי [27] יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ [28].

ביאור הפסוק

לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי – הלוואי שישראל היו מקבלים את דבריי ונענים לקריאתי. יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ – הלוואי שיחיו על פי התורה, ינהגו בצדק וביושר ויכוונו את דרכיהם לרצוני. גם לאחר תיאור המרי, הכתוב מצייר את הדרך שנותרה פתוחה לפני העם: לשוב לשמוע בקול ה׳.

בקצרה

המילה „לוּ” מבטאת משאלה עמוקה. הקב״ה אינו מציג את חטאי העבר כגזירה שאין ממנה מוצא, אלא מגלה את רצונו שישראל יבחרו אחרת. זוהי נקודת התקווה שבתוך התוכחה: שינוי הדרך אפשרי, והטובה הייתה מוכנה אילו בחרו לשמוע.

מקורות והרחבות

[27] לו עמי שומע לי: רש״י מפרש שגם לאחר הכישלון עדיין עומדת האפשרות לשוב ולשמוע בקול ה׳. מלבי״ם מדגיש ש„לו” מבטא משאלה נמשכת: הלוואי שיתחילו לשמוע מעתה. (רש״י, מלבי״ם)

[28] ישראל בדרכי יהלכו: הנאמנות אינה מסתכמת בשמיעה חיצונית של מילים. היא דורשת הליכה בפועל בדרכי ה׳. זהו היפוכו של „ילכו במועצותיהם” מן הפסוק הקודם. (רד״ק, מלבי״ם)

פסוק טו – ישועה מהירה מאויבים

כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ [29] וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי [30].

ביאור הפסוק

כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ – אילו היו שומעים בקולי, הייתי יכול להכניע את אויביהם במהירות ובזמן קצר; מלבי״ם מדגיש אפילו שמספיקה התחלה של שמיעה כדי שיתחיל שינוי במצבם. וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי – הייתי מפנה את כוח משפטי נגד מי שמצרים להם, מסלק מעל ישראל את פגיעתם ומעניש את העושקים אותם.

בקצרה

הפסוק מתאר את הטובה שהייתה יכולה לבוא בעקבות נאמנות לה׳. אין כאן הבטחה שכל קושי של אדם פרטי ייעלם מיד לאחר מעשה טוב, אלא תיאור של ברכת הברית וההשגחה על ישראל. המסר הוא שהדרך הרוחנית של העם קשורה גם לחוסנו וליכולתו להתמודד עם אויביו.

מקורות והרחבות

[29] כמעט אויביהם אכניע: רש״י מפרש „בשעה מועטת”. רד״ק מסביר שגם הוא מדבר על זמן קצר שבו היה ה׳ מכניע את אויבי ישראל. מלבי״ם מדגיש את „כמעט” כתחילת שמיעתם בקולו, שממנה תבוא הישועה. (רש״י, רד״ק, מלבי״ם)

[30] ועל צריהם אשיב ידי: הביטוי מתאר הפניית עונש ה׳ נגד אויבי ישראל. מלבי״ם מבחין בין „אויבים”, המבקשים רעה, לבין „צרים”, הגורמים את הצרה בפועל, ולכן נשמע כאן גם היבט של הכנעה וגם של סילוק הפגיעה. (רש״י, רד״ק, מלבי״ם)

פסוק טז – כניעת שונאי ה׳ והזמן המתמשך

מְשַׂנְאֵי יְיָ יְכַחֲשׁוּ לוֹ [31] וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם [32].

ביאור הפסוק

מְשַׂנְאֵי יְיָ יְכַחֲשׁוּ לוֹ – לפי רד״ק ומצודת דוד, שונאי ה׳ ושונאי ישראל ייכנעו מחמת הפחד ויכחישו את איבתם, כאילו לא ביקשו לפגוע בישראל. לפי מלבי״ם, מדובר גם במכחישי ה׳ ובהשגחתו שייענשו. וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם – לפי רד״ק ומצודת דוד, תקופת הטובה של ישראל הייתה יכולה להימשך בלא הפסק. לפי רש״י, אבן עזרא ומלבי״ם, הכוונה לעת הפורענות של הרשעים, שהייתה נשארת עליהם עד קצם.

בקצרה

לפסוק יש שתי דרכי פירוש שונות, ואין לבלבל ביניהן. בדרך אחת מתוארת כניעת האויבים וברכת ישראל המתמשכת; בדרך האחרת מתוארת מפלת הרשעים ופורענותם. בשתיהן הרעיון הרחב הוא שעם ישראל יכול היה לזכות להנהגה של ביטחון וברכה אילו דבק בה׳.

מקורות והרחבות

[31] משנאי ה׳ יכחשו לו: רד״ק מפרש שהאויבים יעמידו פנים כאילו לא פגעו בישראל מפחדם. מלבי״ם מפרש שהדברים נוגעים גם למכחישי מציאות ה׳ והשגחתו, ובהקשרו מדובר בפורענות שתבוא עליהם. (רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם)

[32] ויהי עתם לעולם: כאן מחלוקת פרשנית ממשית: רד״ק ומצודת דוד רואים את „עתם” כעת הטובה של ישראל, שהייתה נמשכת; רש״י, אבן עזרא ומלבי״ם רואים בו זמן פורענותם של הרשעים. לכן אין לקבוע פירוש יחיד בלי להזכיר את האפשרות האחרת. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם)

פסוק יז – ברכת חיטה משובחת ודבש מן הצור

וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה [33] וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ [34].

ביאור הפסוק

וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה – ה׳ היה מאכיל את ישראל מן החלק המובחר והשמן של החיטה, משל למזון משובח, פרנסה טובה ושפע. לפי פירוש נוסף, הזכרת הטובה כוללת גם את המזון המופלא שה׳ העניק לישראל במדבר. וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ – אפילו מן הסלע הקשה, מקום שבו אין האדם מצפה למצוא מתיקות, הייתי מעניק לך דבש ושובע. זו לשון שפע מופלא המזכירה את „וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע” (דברים לב, יג). המעבר מלשון נסתר „ויאכילהו” ללשון נוכח „אשביעך” מקרב את ההבטחה אל השומע כאילו ה׳ פונה אליו ישירות.

בקצרה

המזמור מסתיים לא בתוכחה אלא בתיאור מתיקות הברכה שה׳ רוצה לתת לעמו. החיטה והדבש אינם רק ציור של מזון טעים; הם מבטאים שובע, ביטחון ושפע הבא ממי שגם מן הצור הקשה יכול להוציא טובה. אחרי שהוזכרה ההזדמנות שהוחמצה, הסיום מזמין את השומע לחשוב כיצד אפשר לפתוח מחדש את הלב ולשוב לדרכי ה׳.

מקורות והרחבות

[33] מחלב חטה: „חלב” הוא משל לחלק המובחר והשמן, כמו „חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה” (דברים לב, יד). לפי רד״ק, זוהי ברכת שובע ומזון משובח שישראל היו יכולים לקבל. (רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם)

[34] ומצור דבש אשביעך: רש״י קושר את הפסוק לשפע שניתן לישראל כשהלכו בדרכי ה׳, על פי „וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע” (דברים לב, יג). רד״ק מפרש גם באופן מושאל על מעדני הארץ ושלל מקומות חזקים, ואילו מלבי״ם מדגיש את שפע הברכה עד שגם מקום יבש כצור נושא כביכול מתיקות. (רש״י, רד״ק, מלבי״ם)

העיקר שצריך לזכור

מזמור פ״א פותח בשירה נלהבת ומסתיים בגעגוע לטובה שהייתה יכולה להתגלות אילו ישראל שמעו בקול ה׳. באמצע נזכרים מעשי החסד הגדולים של הבורא: העלאת יוסף מבית האסורים, ביטול שעבוד מצרים וההצלה מן הצרות. כל אלה אינם רק סיפורים מן העבר. הם יסוד למחויבות שלנו בהווה, מפני שמי שזוכר את ישועת ה׳ נדרש גם להכיר ברצונו וללכת בדרכיו.

המזמור מלמד שהשופר, השירה וההודאה אינם מטרה בפני עצמם. תכליתם לעורר את האדם לשמוע. „הַרְנִינוּ” של תחילת המזמור צריך להוביל ל„שְׁמַע עַמִּי” שבמרכזו. השאלה החשובה איננה רק כמה התרגשנו בשעת התפילה, אלא האם ההתעוררות הזאת גרמה לנו לנהוג ביושר, להתרחק מן החטא ולשפר את הקשר שלנו עם ה׳.

הפסוק „הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ” מגלה את רצונו של ה׳ להיטיב לישראל, אך ההבטחה נשמעת בהקשר של נאמנות לברית. מנגד, „וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם” מזהיר מן הסכנה שבאדם הננעל על רצונו ואינו מוכן לשמוע. עם זאת, „לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי” מבטא תקווה מחודשת: הדרך הטובה אינה סגורה, וגם לאחר הכישלון אפשר לשוב ולהקשיב.

זהו המסר המרכזי: השירה צריכה להוביל לשמיעה, ההודאה צריכה להוביל לנאמנות, וזיכרון הישועה צריך לעורר באדם רצון לחיות בדרך שראויה לחסד שקיבל.

סיכום מעשי למתפלל

כשאומרים מזמור זה בשיר של יום חמישי, כדאי לפתוח במילים „הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ” מתוך הכרת הטוב על הכוחות, הפרנסה, המשפחה והחסדים שמלווים אותנו. אפשר להיזכר בטובה אחת שקיבלנו ושכמעט שכחנו להודות עליה.

במילים „תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר” כדאי לחשוב על קול השופר המעורר את הלב. גם ביום חול רגיל אפשר לשאול איזה דבר נכון לשנות בחיינו ואיזו החלטה קטנה יכולה לקרב אותנו לעבודת ה׳.

כשמגיעים ל„שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ”, כדאי לכוון שאנו מבקשים לא רק להשמיע את תפילתנו אלא גם לשמוע את דבר ה׳. אפשר לחשוב על הלכה, מידה או הנהגה טובה שאנו כבר יודעים שחשוב לקיים, ולבחור צעד מעשי אחד לחיזוק בה.

במילים „הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ” אפשר לבקש מה׳ על הצרכים החשובים לנו, אך לזכור שהבקשה כרוכה ברצון ללכת בדרכיו. ולבסוף, במילים „לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי”, כדאי לשמוע את התקווה שבתוך התוכחה: גם היום אנו יכולים לחזור ולבחור טוב. כך שירת יום חמישי אינה נשארת רק שיר, אלא הופכת להתחזקות באמונה, בהכרת הטוב ובמעשה

מזמור פ״א | הרנינו לאלהים עוזנו

תוכן קשור

מזמור צ״ב | מזמור שיר ליום השבת

מזמור צ״ג – ה׳ מלך גאות לבש

מזמור צד | אל נקמות ה׳, אל נקמות הופיע

מזמור פב | אלהים נצב בעדת אל