מזמור פ״ג | שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מדוע המשורר פותח בקריאה שה׳ לא ישתוק?

מזמור פ״ג הוא תפילה של עם הנתון בסכנה גדולה. עמים רבים מתלכדים סביב מטרה אחת, לפגוע בישראל ולמחות את שמו מן העולם. המשורר אינו מתאר רק מלחמה רגילה על גבולות או על רכוש, אלא מזימה שמטרתה לבטל את עצם קיומו של עם ישראל. מול האיום הזה הוא פונה אל ה׳ בקריאה נרגשת: „אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל”.

השאלה הראשונה המתעוררת היא מדוע המשורר מבקש מה׳ שלא ישתוק. האם ייתכן שהבורא אינו יודע מה מתכננים אויבי ישראל? האם הוא צריך שהמשורר יספר לו על המזימה כדי לפעול נגדה? ודאי שלא. המשורר משתמש בלשון אנושית המבטאת את תחושת המצוקה של מי שרואה סכנה מתקרבת ועדיין אינו רואה את הישועה.

המלבי״ם מבחין בין שלושת הביטויים שבפסוק: „אל דמי לך”, „אל תחרש” ו„אל תשקוט”. לדבריו, השתיקה יכולה לתאר הימנעות ממענה, ואילו השקט עשוי לתאר הימנעות מפעולה. לכן המשורר מבקש שה׳ לא יימנע מלגלות את הנהגתו, שישיב על דברי האויבים ויפעל להצלת עמו.

יש כאן יסוד חשוב בהבנת התפילה. האדם אינו מתפלל מפני שה׳ אינו יודע את צרכיו, אלא מפני שהתפילה היא הדרך שבה הוא פונה אל בוראו ומבקש את רחמיו. כאשר נדמה שהישועה מתעכבת, הוא רשאי להביא לפני ה׳ גם את כאבו ואת שאלותיו. הקריאה „אל תחרש” אינה כפירה בהשגחה, אלא דווקא ביטוי לאמונה שהבורא יכול לשנות את המצב.

על איזו מלחמה נאמר המזמור?

המזמור אינו מציין במפורש מתי נאמר. בכותרתו מופיע „שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף”, ובהמשך נזכרים עמים רבים המבקשים להילחם בישראל. רד״ק והמלבי״ם מקשרים את הדברים למלחמה שאירעה בימי יהושפט מלך יהודה, המתוארת בספר דברי הימים ב׳, פרק כ׳.

באותה תקופה באו בני עמון, מואב ואנשים מהר שעיר להילחם ביהודה. יהושפט חשש מפני ההמון הגדול, הכריז על צום וכינס את העם לתפילה. בתפילתו אמר: „כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ” (דברי הימים ב׳ כ׳, י״ב).

בהמשך מסופר שרוח ה׳ הייתה על יחזיאל, שהיה מצאצאי אסף, והוא הודיע לעם שאין להם לירא מפני האויבים, מפני שהמלחמה לה׳. בעקבות הדברים יצאו יהושפט ואנשיו כשהם משבחים את ה׳, ובסופו של דבר נפלה מהומה בין מחנות האויבים, עד שהכו זה את זה.

רד״ק רואה במזמור תיאור של אותה מלחמה. לדעתו, העמים הנוספים המוזכרים במזמור היו חלק מן ההתלכדות נגד יהודה, אף שלא נזכרו כולם במפורש בספר דברי הימים. המלבי״ם קושר גם הוא את המזמור לאותו אירוע, ומדגיש את הקשר בין אסף הנזכר בכותרת לבין יחזיאל מבני אסף, שבאמצעותו נמסרה הבטחת הישועה.

עם זאת, מאחר שהמזמור עצמו אינו נוקב בשם יהושפט או בתאריך מסוים, נכון להציג את הזיהוי הזה כפירושם של המפרשים, ולא כמידע המפורש במזמור. התפילה מתאימה גם למצבים אחרים שבהם ישראל ניצבים מול אויבים המאיימים על קיומם.

מדוע אויבי ישראל נקראים „אויביך” ו„משנאיך”?

בפסוק השלישי אומר המשורר „כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ”. לכאורה, היה מתאים יותר לומר „אויבינו” ו„משנאינו”, שהרי ישראל הם הנמצאים בסכנה. מדוע המשורר מייחס את האיבה דווקא כלפי ה׳?

התשובה נמצאת בהמשך המזמור. האויבים מבקשים להשמיד את ישראל ולמחות את שמו, ובפסוק השישי נאמר שהם כורתים ברית „עָלֶיךָ”. כלומר, המשורר רואה בפגיעה בישראל גם פגיעה בעם הנושא את שמו של ה׳ ואת אמונתו.

רד״ק מבאר שהאויבים מתקבצים להשמיד את ישראל, והמשורר קורא להם אויבי ה׳ מפני שהם מבקשים לפגוע בעמו. המלבי״ם מוסיף שהמזימה מכוונת גם נגד האמונה בהשגחת ה׳ על ישראל. לדבריו, האויבים מבקשים לבטל את הקשר המיוחד שבין ה׳ לעמו ואת פרסום שמו בעולם באמצעות ישראל.

אין הכוונה שכל אדם החולק על ישראל או על יהודי מסוים הוא בהכרח אויב ה׳. המזמור עוסק בקואליציה מסוימת המתוארת כמי שמבקשת במפורש את מחיית ישראל. בהקשר זה המשורר רואה במזימתם גם התנגדות למה שישראל מייצגים מבחינה רוחנית.

המסר העמוק הוא שהקשר שבין ישראל לה׳ מעניק לקיומו של העם משמעות החורגת מן השאלה אם הוא חזק או חלש מבחינה מדינית. המשורר אינו מבקש רק שישראל יוכלו להמשיך להתקיים, אלא שגם הקשר שלהם עם ה׳ לא ייפגע וששמו לא יישכח מן העולם.

מה משמעות המילים „על צפוניך”?

בפסוק הרביעי נאמר „עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד, וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ”. המילה „צפוניך” אינה מן המילים השכיחות במקרא, והיא מעוררת שאלה: מי הם הצפונים שהאויבים מתייעצים נגדם?

רד״ק ומצודת דוד מבארים שהכוונה לישראל, הנתונים בחסותו ובהגנתו של ה׳. כשם שאדם שומר דבר יקר במקום נסתר ומוגן, כך ישראל מתוארים כמי שצפונים אצל הבורא. אין זו הבטחה שכל יחיד בישראל יהיה מוגן תמיד מכל פגיעה, אלא תיאור של הקשר המיוחד שבין ה׳ לעמו ושל השגחתו עליו.

המלבי״ם מוסיף פירוש עמוק יותר. לדבריו, לצד הפגיעה בישראל עצמם, האויבים מבקשים לפגוע גם בעניינים הרוחניים הצפונים והמיוחדים להם: אמונת הייחוד, התורה, המצוות והקשר שבין ה׳ לישראל. לפי פירושו, המזימה אינה מכוונת רק לגוף האומה, אלא גם לעולם הרוחני שעליו היא מושתתת.

כך מתגלה במזמור הבחנה בין שני סוגי פגיעה. יש פגיעה בכוחו ובקיומו של העם, ויש פגיעה בנשמתו ובזהותו. המשורר מבקש הגנה על שניהם, מפני שקיומו של עם אינו נמדד רק במספר אנשיו או בגבולות ארצו, אלא גם בדרך שבה הוא שומר על אמונתו, ערכיו ומורשתו.

כיצד עמים שונים מצליחים להתאחד דווקא נגד ישראל?

בפסוקים השישי עד התשיעי מתואר חיבור בין עמים שונים. יש בהם קרובים ורחוקים, שכנים ועמים שמלכתחילה לא היה ביניהם בהכרח קשר של ידידות. ובכל זאת, הם כורתים ברית אחת.

רד״ק מדגיש שחלק מן העמים הללו היו רגילים להילחם זה בזה, אך כעת מצאו מטרה משותפת: המלחמה בישראל. לכן נאמר „כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו”. לא מדובר רק בשיתוף פעולה זמני בין צבאות, אלא באחדות של מטרה.

המלבי״ם מוסיף הבחנה בין עמים השוכנים בקרבת ארץ ישראל לבין עמים רחוקים יותר. לשכנים עשויים להיות מניעים הקשורים לגבולות הארץ או לחשש מפני ישראל, ואילו לעמים הרחוקים מניעים אחרים. ואף על פי כן, כולם מתלכדים סביב אותה מזימה. מכאן מסיק המלבי״ם שהמאבק המתואר במזמור חורג מסכסוך רגיל על קרקע.

הרעיון הזה מלמד שאחדות אינה בהכרח דבר חיובי מצד עצמה. כאשר אנשים מתאחדים למען חסד, אמת וצדק, האחדות מעניקה להם כוח לעשות טוב. אולם כאשר הם מתאחדים כדי לפגוע באחרים, אותה יכולת של שיתוף פעולה הופכת לכלי מסוכן.

מכאן אפשר ללמוד גם על האחריות המוטלת על האדם בבחירת שותפיו ובמטרות שלשמן הוא מצטרף לאחרים. העובדה שרבים פועלים יחד אינה הופכת את מעשיהם לנכונים. צריך לבחון לא רק את עוצמת הקבוצה, אלא גם את התכלית שהיא מבקשת להשיג.

מדוע המשורר מזכיר דווקא את מדין, סיסרא ויבין?

לאחר תיאור האויבים פונה המשורר אל ה׳ ואומר „עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן, כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן”. הוא אינו מסתפק בבקשה כללית לישועה, אלא מזכיר ניצחונות מפורסמים מן העבר.

האזכור הראשון מתייחס למלחמת גדעון במדיינים, המתוארת בספר שופטים, פרקים ו׳–ח׳. המדיינים ובני בריתם עלו על ישראל במספרים גדולים, וישראל היו נתונים במצוקה קשה. גדעון נבחר להושיע את ישראל, ולבסוף יצא למלחמה בכוח מצומצם של שלוש מאות אנשים. כאשר תקעו בשופרות והרעישו סביב מחנה האויב, נפלה מהומה במחנה מדין והאויבים החלו לפגוע זה בזה.

האזכור השני מתייחס למלחמת דבורה וברק בסיסרא, שר הצבא של יבין מלך כנען, המתוארת בספר שופטים, פרקים ד׳–ה׳. סיסרא החזיק בכוח צבאי גדול ובמרכבות ברזל, אולם ה׳ הביא למפלת צבאו. בשירת דבורה נזכר נחל קישון, שבו נסחפו אויבי ישראל.

מה משותף לשני המאורעות? בשניהם ניצבו ישראל מול כוח שנראה גדול ומאיים מהם, ובשניהם התברר שהעוצמה הצבאית של האויב אינה מבטיחה את ניצחונו.

המלבי״ם מדגיש בשני הסיפורים את המהומה שה׳ הביא במחנות האויבים. הדבר מתאים במיוחד לפירושו שהמזמור נאמר על מלחמת יהושפט, שגם בה מסופר שהאויבים פגעו זה בזה מתוך מהומה.

כך הופכת הזכרת העבר למקור תקווה. המשורר אינו מבקש נס מפני שהוא מתעלם מעוצמת האויבים, אלא מפני שהוא זוכר תקופות שבהן עוצמה דומה לא הספיקה להם כדי לנצח.

מה פירוש הבקשה „שיתמו כגלגל וכקש לפני רוח”?

לאחר הזכרת המלחמות מן העבר משתמש המשורר בדימויים מן הטבע: גלגל המתגלגל ברוח, קש המתפזר, אש הבוערת ביער, להבה המתפשטת בהרים וסערה המטלטלת את כל הנקרה בדרכה.

רש״י מסביר שהמילה „גלגל” מתייחסת לצמח יבש וקוצני שראשיו מתנתקים ומתגלגלים ברוח. רד״ק מבאר שהכוונה לקש המתגלגל ממקום למקום. הדימוי המרכזי הוא לדבר קל וחסר יציבות, שאינו מסוגל לעמוד בפני כוח הרוח.

בהמשך מופיעה האש. רד״ק מסביר שכאשר אש נאחזת בעץ אחד בתוך יער, היא עלולה לעבור מעץ לעץ עד שהיער כולו נשרף. המלבי״ם מקשר זאת למלחמה שבה האויבים פוגעים זה בזה, כשם שהאש מתפשטת ומכלה את העצים הסמוכים לה.

לבסוף באה הסערה. הרוח הרגילה יכולה להזיז קש ולגלגל אותו, אולם סערה גדולה מסוגלת לעקור ולפזר גם דברים שנראו יציבים וחזקים.

הדימויים הללו מצטרפים לתמונה אחת: כוח שנראה מאורגן, מוצק ובלתי מנוצח עלול להתפורר במהירות כאשר משתנים התנאים. האויבים שתכננו את מזימתם יחד והרגישו בטוחים בעוצמתם נעשים, בתפילתו של המשורר, כקש הנישא ברוח.

מבחינת המסר הרוחני, הדברים מזכירים שאין כוח אנושי שאפשר לסמוך עליו ללא גבול. אדם יכול לתכנן תוכניות, לבנות בריתות ולצבור עוצמה, אך אינו יכול לשלוט בכל מה שיתרחש בעקבות מעשיו.

האם המשורר מבקש שהאויבים ייכנעו או שיכירו בה׳?

אחת השאלות החשובות ביותר במזמור מופיעה לקראת סופו. לאחר תיאור בקשות קשות למפלת האויבים, אומר המשורר „מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן, וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה׳”. לכאורה, מדוע לאחר כל הבקשות להכנעת האויבים מופיעה לפתע בקשה שיבקשו את שם ה׳?

רד״ק מבאר שהמשורר מבקש שהאויבים יתביישו בכישלונם, ומתוך כך יכירו שאין כוח עצמאי היכול לעמוד נגד רצון ה׳. הם יבינו שגבורתם אינה מספיקה כדי להוציא לפועל את מזימתם, ויבקשו את שמו של הבורא.

מצודת דוד מפרש שבעקבות הבושה והמפלה יתחרטו האויבים על מעשיהם ויבקשו את ה׳. בפירוש זה מתגלה אפשרות מעניינת: הכנעת הגאווה יכולה להביא את האדם לבחינה מחודשת של דרכו.

אולם הפסוק הבא אומר „יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד, וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ”. כיצד הדברים מתיישבים?

המלבי״ם מפרש שבקשתם של אותם אויבים לא תועיל להם לבטל את עונשם, מפני שהכרה מאוחרת אינה מוחקת בהכרח את תוצאות מעשיהם. לפי פירושו, גם כאשר האויבים מכירים בכוח ה׳, עדיין מתוארת מפלתם.

נמצא שהמזמור מחזיק יחד שתי מטרות: הצלת ישראל והכרה במלכות ה׳. ההכרה הזאת אינה מבטלת את האחריות למעשי הרשע, ואינה מבטיחה שכל מי שהתנגד לישראל יינצל מעונש. עם זאת, הפסוק „ויבקשו שמך” מראה שהמשורר מבקש שכתוצאה מן הישועה תתגלה גם האמת האלוהית.

מדוע המזמור מסתיים בהכרזה שה׳ עליון על כל הארץ?

הפסוק האחרון הוא „וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה׳ לְבַדֶּךָ, עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ”. לאחר כל תיאורי המלחמה והאויבים, זהו סיומו של המזמור: הכרה בייחוד ה׳ ובמלכותו על העולם כולו.

לכאורה, אפשר היה לסיים בהודיה על הצלת ישראל, או בתיאור מפלתם של האויבים. אולם המשורר מסיים דווקא בכך שכל העולם יכיר שה׳ הוא הבורא והמנהיג העליון.

רד״ק מבאר שהפסוק שולל את קיומם של אלוהים אחרים בעלי כוח עצמאי, ומדגיש שכל הארץ נתונה תחת ממשלתו של ה׳. המלבי״ם מוסיף שה׳ אינו רק כוח עליון ביחס לכוחות מסוימים, אלא מקור כל הכוחות והסיבות שבבריאה.

בכך נסגר מעגל רעיוני שהחל בתחילת המזמור. בתחילה ביקשו האויבים שלא ייזכר עוד שם ישראל, ובסיום מבקש המשורר שיתגלה דווקא שם ה׳ לעיני כל הארץ. הם רצו למחוק שם, ואילו הוא מבקש לפרסם שם. הם ביקשו לבטל את קיומו של העם הנושא את אמונת ה׳, ואילו הוא מבקש שהאמונה הזאת תהיה מוכרת בעולם כולו.

זהו אחד המסרים המרכזיים של המזמור: הישועה אינה רק סילוק הסכנה, אלא גם גילוי האמת שהכוח האנושי מוגבל ושמלכות ה׳ עומדת מעליו.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוקים א׳–ג׳ – כותרת המזמור, הקריאה שה׳ לא ישתוק מול הסכנה והתיאור של אויבי ישראל המתקוממים נגד עמו.

פסוקים ד׳–ו׳ – חשיפת המזימה החשאית נגד ישראל, הרצון למחות את שמו והברית שכורתים האויבים כדי לפגוע בו.

פסוקים ז׳–ט׳ – פירוט העמים והכוחות שהתלכדו נגד ישראל, והדגשת שיתוף הפעולה בין עמים קרובים ורחוקים.

פסוקים י׳–י״ג – בקשה שה׳ יושיע את ישראל כפי שעשה במלחמות מדין וסיסרא, והזכרת כוונת האויבים להשתלט על נחלת ה׳.

פסוקים י״ד–ט״ז – בקשה להכנעת האויבים באמצעות דימויים של קש, רוח, אש וסערה הממחישים את התמוטטות כוחם.

פסוקים י״ז–י״ט – הבושה שתבוא על האויבים, האפשרות שיכירו בשם ה׳, וחתימת המזמור בהכרזה על מלכותו העליונה בכל הארץ.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחת המזמור והקריאה לישועת ה׳

שלושת הפסוקים הראשונים מציגים את הסכנה ואת תגובתו של המשורר. הוא פונה אל ה׳ בבקשה שלא יעמוד מנגד, ומדגיש שהאויבים המבקשים לפגוע בישראל מתקוממים גם נגד עמו של הבורא.

פסוק א – שירו של אסף

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף[1].

ביאור הפסוק

שִׁיר מִזְמוֹר – שיר של שבח ותפילה שנועד להיאמר בנעימה. המילה „שיר” מדגישה את אופיו הפיוטי של המזמור, ואילו „מזמור” קשורה לשירה המלווה בנגינה. אף שתוכנו עוסק באויבים, בסכנה ובבקשת הצלה, הוא נכלל בין שירי הקודש, מפני שגם זעקה לעזרת ה׳ יכולה להיאמר בדרך של מזמור. לְאָסָף – המזמור מיוחס לאסף, שהיה מן המשוררים והממונים על השירה בימי דוד, או למסורת השירה של צאצאיו. רד״ק והמלבי״ם מפרשים שהמזמור מתייחס למלחמה בימי יהושפט מלך יהודה, שבה באו עמים רבים להילחם בישראל. באותה מלחמה נזכר יחזיאל מבני אסף, שרוח ה׳ הייתה עליו והוא הודיע לעם על הישועה העתידה. הזיהוי הזה הוא פירוש לרקע המזמור, ואינו מפורש בכותרתו. המשורר פותח אפוא שיר שנועד לבטא את תפילת ישראל בעת סכנה ואת תקוותם לעזרת ה׳.

בקצרה

המזמור מיוחס לאסף ולמסורת משוררי המקדש. הוא מלמד שגם תפילה הנאמרת בשעת סכנה ומצוקה יכולה להיות שיר של אמונה, תקווה ופנייה אל הבורא.

מקורות והרחבות

[1] רד״ק והמלבי״ם מפרשים שהמזמור נאמר על המלחמה בימי יהושפט, שבה התקבצו בני עמון, מואב ואנשי שעיר להילחם ביהודה. בסיפור המלחמה נזכר יחזיאל מבני אסף, שעליו הייתה רוח ה׳ והוא הודיע לעם על הישועה. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים פ״ג, א׳, דברי הימים ב׳ כ׳, א׳–כ״ב)

פסוק ב – אל תשתוק מול הסכנה

אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ[2] אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל[3].

ביאור הפסוק

אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ – אלוהינו, אל תעמוד בדומייה כאשר אויבינו מבקשים לפגוע בנו. המשורר מבקש שה׳ יגלה את השגחתו ויפעל להצלת עמו. אין הכוונה שה׳ אינו יודע מה מתרחש, אלא שהישועה עדיין אינה נראית לעיני המתפלל, והוא מבקש שתתגלה. אַל תֶּחֱרַשׁ – אל תישאר כמי שאינו משיב לדברים הנאמרים נגד עמו. וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל – אל תימנע מפעולה להצלת ישראל. המלבי״ם מבחין בין חרישה, שהיא הימנעות ממענה, לבין שקט, שהוא הימנעות מפעולה. לפי פירושו, המשורר מבקש שה׳ גם ישיב על דברי האויבים וגם יפעל לסיכול מזימתם. שלוש הבקשות שבפסוק מבטאות את עוצמת המצוקה ואת דחיפות הבקשה לישועה. המשורר אינו מסתפק בידיעה שה׳ יכול להציל, אלא מבקש שרחמיו יתגלו בפועל.

בקצרה

בשעת סכנה המשורר מבקש שה׳ יגלה את השגחתו ולא יניח לאויבים להוציא את מזימתם לפועל. התפילה מבטאת אמונה ביכולתו של הבורא לפעול גם כאשר הישועה עדיין אינה נראית.

מקורות והרחבות

[2] רד״ק מפרש ש„אל דמי לך” היא בקשה שה׳ לא ידום בעת הצרה. רש״י ומצודת דוד מבארים שהמשורר מבקש שלא תימשך השתיקה לנוכח הרעה שעושים הגויים לישראל. (רד״ק, רש״י ומצודת דוד, תהילים פ״ג, ב׳)

[3] המלבי״ם מבחין בין „דמי”, „תחרש” ו„תשקוט”. הדממה מבטאת הימנעות כללית ממענה ומפעולה, החרישה היא הימנעות מתשובה, והשקט הוא הימנעות ממעשה. (מלבי״ם, תהילים פ״ג, ב׳)

פסוק ג – אויבי ישראל מרימים ראש

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן[4] וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ[5].

ביאור הפסוק

כִּי הִנֵּה – מפני שהמצב המסוכן כבר מתרחש ואינו רק חשש רחוק. אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן – האויבים מתרגשים, רועשים ומתקבצים למלחמה. המילה „יהמיון” מתארת המולה גדולה, כקולו של המון רב המתכונן לפעולה. המשורר מכנה אותם „אויביך” מפני שהם מבקשים לפגוע בישראל, עמו של ה׳. וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ – האנשים המתנגדים לה׳ ולעמו מתרוממים בגאווה ומרגישים שבידם כוח לפגוע בישראל. נשיאת הראש היא ביטוי להתגברות, להתנשאות ולביטחון בכוח העצמי. המלבי״ם מבחין בין האויבים ההומים ומתכננים את מזימתם לבין השונאים המרימים ראש ופועלים בגלוי. לדבריו, שני הדברים מחייבים מענה: יש לסכל את התוכנית המתהווה וגם למנוע את הפעולה שכבר החלה. המשורר מצייר מצב שבו אויבים רבים מתלכדים מתוך תחושת כוח, ומבקש שה׳ יבלום את התקדמותם.

בקצרה

המשורר מתאר אויבים המתלכדים מתוך המולה וגאווה, ובטוחים שיוכלו לפגוע בישראל. הוא מבקש שה׳ יגן על עמו מפני הכוח המאיים עליו.

מקורות והרחבות

[4] מצודת ציון מבאר ש„יהמיון” הוא מלשון המיה והמולה. רד״ק מפרש שהאויבים התקבצו בהמון גדול כדי להשמיד את ישראל. (מצודת ציון ורד״ק, תהילים פ״ג, ג׳)

[5] מצודת דוד מפרש ש„נשאו ראש” מבטא התרוממות והתגברות. המלבי״ם מבחין בין האויבים המהמים ומתכננים לבין השונאים המרימים ראש לפעול נגד ישראל. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ג׳)

המזימה נגד ישראל והברית בין האויבים

בשלושת הפסוקים הבאים נחשפת מטרתם של האויבים. הם אינם מבקשים רק ניצחון צבאי, אלא מתכננים לפגוע בעצם קיומו של עם ישראל. המשורר מדגיש שהברית שכרתו מכוונת גם נגד הקשר שבין ה׳ לעמו.

פסוק ד – המזימה נגד העם הצפון בחסות ה׳

עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד[6] וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ[7].

ביאור הפסוק

עַל עַמְּךָ – נגד עם ישראל, שהוא עמו של ה׳. המשורר מדגיש שהאויבים אינם פועלים נגד קבוצה שאין לה קשר אל הבורא, אלא נגד העם שנבחר לשאת את תורתו. יַעֲרִימוּ סוֹד – הם מתכננים בסתר מזימה מחוכמת כדי לפגוע בישראל. „יערימו” מלשון ערמה ותחבולה, ו„סוד” הוא כאן התייעצות חשאית שנועדה להסתיר את התוכנית מן הנפגעים. וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ – הם מתייעצים כיצד לפגוע בישראל הנתונים בחסותך. רד״ק ומצודת דוד מפרשים ש„צפוניך” הם ישראל הצפונים והמוגנים בצל ה׳. המלבי״ם מוסיף שהמזימה מכוונת גם נגד הדברים הרוחניים המיוחדים לישראל, ובהם אמונת הייחוד, התורה והמצוות. לפי פירושו, אין זו רק מלחמה נגד גוף האומה אלא גם ניסיון לפגוע במה שמייחד אותה מבחינה רוחנית. המשורר מבקש שה׳ ישמור הן על קיומו של העם והן על זהותו ועל דרכו.

בקצרה

האויבים מתכננים בסתר לפגוע בישראל, המתוארים כמי שנתונים בחסות ה׳. לפי המלבי״ם, הם מבקשים לפגוע גם באמונה ובתורה המעניקות לישראל את זהותם הרוחנית.

מקורות והרחבות

[6] רד״ק מבאר שהאויבים מתייעצים זה עם זה בערמה כיצד לבוא על ישראל. מצודת דוד מדגיש שהם מבקשים להסתיר את עצתם כדי שלא תתגלה. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים פ״ג, ד׳)

[7] רד״ק מפרש ש„צפוניך” הם ישראל הנתונים בסתרו ובהגנתו של ה׳. המלבי״ם מוסיף שהאויבים מבקשים לפגוע גם בענייני האמונה והתורה הקשורים לקשר שבין ה׳ לישראל. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ד׳)

פסוק ה – המזימה למחות את שם ישראל

אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי[8] וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד[9].

ביאור הפסוק

אָמְרוּ לְכוּ – האויבים קוראים זה לזה להתלכד ולפעול יחד. וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי – נשמיד את ישראל או נחליש ונפזר אותם עד שלא יוכלו להתקיים עוד כעם. רד״ק מבאר שהאויבים מבקשים שיישארו מישראל מעטים ומפוזרים, באופן שלא יוכלו להמשיך להתקיים כאומה. המילה „נכחידם” מבטאת כריתה וביטול של דבר עד שלא יישאר לו קיום ניכר. וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד – מטרתם היא שלא יישאר זכר לשם ישראל כעם בעל זהות עצמאית. אין מדובר רק ברצון לנצח במלחמה או להשתלט על שטח, אלא במזימה למחוק את עצם קיומו של העם ואת זכרו. המלבי״ם מדגיש שהשם „ישראל” קשור גם לייעודו הרוחני של העם ולהשגחת ה׳ עליו, ולכן מחיית השם מכוונת, לפי פירושו, גם נגד פרסום האמונה בעולם. כך מתבררת חומרת המזימה: האויבים אינם מבקשים רק להחליש את ישראל, אלא להביא לביטולו כעם.

בקצרה

מטרת האויבים אינה רק ניצחון צבאי, אלא מחיית קיומו ושמו של עם ישראל. המזמור מעמיד מול המזימה הזאת את התקווה לשמירת ישראל ולהמשך קיומו.

מקורות והרחבות

[8] רד״ק מפרש שהאויבים מבקשים לפזר ולמעט את ישראל עד שלא יישארו עם בעל קיום עצמאי. מצודת דוד מבאר שהמטרה היא לכרות את ישראל מהיות עוד גוי. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים פ״ג, ה׳)

[9] המלבי״ם מבאר שהשם „ישראל” מבטא גם את ההשגחה האלוהית המיוחדת על העם, ולכן הרצון למחוק את שמו קשור בניסיון לבטל את פרסום אמונת ה׳ בעולם. (מלבי״ם, תהילים פ״ג, ה׳)

פסוק ו – ברית אחת למזימה משותפת

כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו[10] עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ[11].

ביאור הפסוק

כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו – האויבים התייעצו והגיעו להסכמה משותפת לפעול נגד ישראל. „לב יחדיו” מלמד שהם מכוונים את רצונותיהם ואת תוכניותיהם למטרה אחת. רד״ק מבאר שחלק מן העמים הללו היו רגילים להילחם זה בזה, אך כעת מצאו מטרה משותפת במלחמה נגד ישראל. עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ – הם כורתים ביניהם ברית המכוונת נגד ה׳ ונגד עמו. הביטוי „עליך” אינו מתייחס למאבק פיזי נגד הבורא, אלא לכך שהאויבים מבקשים לפגוע בעם הנושא את שמו. רש״י מפרש שמטרתם היא לבטל את הזכרת שם ה׳ באמצעות מחיית ישראל, ואילו המלבי״ם מדגיש שהברית מכוונת נגד האמונה בהנהגת ה׳ והשגחתו. כך מתאר הפסוק חיבור בין כוחות שונים, שהמשותף להם אינו בהכרח ידידות או דרך חיים אחת, אלא הרצון לפגוע בישראל.

בקצרה

העמים המתוארים במזמור מתאחדים סביב מטרה של פגיעה בישראל. הפסוק מלמד שאחדות אינה ערך חיובי כאשר היא משמשת למזימה של רשע, ושחשוב לבחון את מטרת החיבור ולא רק את כוחו.

מקורות והרחבות

[10] רד״ק מבאר שהעמים התלכדו בלב אחד אף שהיו רגילים להילחם ביניהם. המלבי״ם מדגיש שהאחדות בין עמים בעלי אינטרסים שונים מגלה את עומק מטרתם המשותפת. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ו׳)

[11] רש״י מפרש ש„עליך ברית יכרותו” מבטא את רצונם להשכיח את שם ה׳ באמצעות מחיית ישראל. המלבי״ם מוסיף שהמזימה מכוונת נגד פרסום אמונת ה׳ בעולם. (רש״י ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ו׳)

העמים שהתלכדו נגד ישראל

בשלושת הפסוקים הבאים מונה המשורר את העמים שהצטרפו לברית. הוא מדגיש את רוחב ההתלכדות, ואת העובדה שגם עמים רחוקים משתתפים במזימה נגד ישראל.

פסוק ז – אדום, ישמעאל, מואב והגרים

אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים[12] מוֹאָב וְהַגְרִים[13].

ביאור הפסוק

אָהֳלֵי אֱדוֹם – מחנותיהם של בני אדום, הנמנים עם העמים שהתלכדו נגד ישראל. המילה „אהלי” מדגישה את מחנותיהם, ויש בה גם רמז לכוחות שבאו עם אוהליהם כשהם מוכנים לשהות בשטח זמן ממושך. רד״ק מקשר את בני אדום לאנשי שעיר הנזכרים בסיפור מלחמת יהושפט. וְיִשְׁמְעֵאלִים – קבוצות מקרב בני ישמעאל או העמים שנקראו בשם זה, המצטרפים אף הם לברית. מוֹאָב – העם שישב ממזרח לים המלח, אחד העמים הנזכרים במפורש במלחמה בימי יהושפט. וְהַגְרִים – קבוצה המכונה בשם זה במקרא. יש שפירשו שהם בני הגר או שבטים הקשורים לשמה, אולם זיהוים המדויק אינו מוסכם. המשורר מונה את העמים כדי להמחיש את היקף ההתלכדות נגד ישראל. רד״ק מפרש שהיו בהם עמים קרובים ושכנים שנאספו יחד למלחמה, והמלבי״ם מדגיש שהצטרפו אליהם גם קבוצות שמקומן היה רחוק יותר מן הארץ.

בקצרה

המשורר מתחיל למנות את העמים שהצטרפו למזימה נגד ישראל. הרשימה מדגישה שהאיום אינו מגיע מכיוון אחד בלבד, אלא מקבוצות שונות שמצאו מטרה משותפת.

מקורות והרחבות

[12] רד״ק מפרש ש„אהלי אדום” מתייחס לבני אדום שבאו עם מחנותיהם, ומקשר אותם לבני שעיר הנזכרים במלחמת יהושפט. הוא מוסיף שהאוהלים מלמדים על הכנה למלחמה ממושכת. (רד״ק, תהילים פ״ג, ז׳, דברי הימים ב׳ כ׳, י׳)

[13] מצודת דוד מפרש שה„הגרים” הם בני הגר שאינם מבני אברהם. רד״ק מביא אפשרויות שונות לזהותם. המלבי״ם מבחין בין עמים שכנים לבין קבוצות רחוקות יותר שהצטרפו למלחמה. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ז׳)

פסוק ח – עמים נוספים מצטרפים לברית

גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק[14] פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר[15].

ביאור הפסוק

גְּבָל – אנשי גבל, עם או אזור הנזכר במקרא. אין המזמור מפרט את גבולותיו או את זהותו המדויקת. וְעַמּוֹן – בני עמון, ששכנו ממזרח לארץ ישראל ונזכרים גם בסיפור מלחמת יהושפט. וַעֲמָלֵק – עמלק, מן העמים שנלחמו בישראל בתקופות שונות, החל מיציאת מצרים. פְּלֶשֶׁת – הפלשתים שישבו באזורי החוף של ארץ ישראל ונלחמו פעמים רבות בישראל בתקופת השופטים והמלכים. עִם יֹשְׁבֵי צוֹר – גם תושבי צור, עיר החוף החשובה שמצפון לארץ ישראל, נמנים עם המשתתפים בברית. המשורר ממשיך לצרף שמות של עמים שונים כדי להמחיש שהסכנה מתרחבת ושכוחות רבים משתתפים במזימה. המלבי״ם מבאר שהעמים הללו נמנים ברובם עם השוכנים בקרבת ארץ ישראל, אך אין הכרח שכל אחד מהם השתתף בכל מלחמה המתוארת במקרא. במזמור הם מוצגים כחלק מן ההתלכדות נגד ישראל.

בקצרה

רשימת העמים מתרחבת ומדגישה את גודל האיום. המזמור מתאר מצב שבו כוחות שונים מתלכדים, ולכן המשורר מבקש את עזרת ה׳ מול סכנה החורגת מכוחו של עם אחד.

מקורות והרחבות

[14] רד״ק מפרש ש„גבל” הם אנשי גבל. המלבי״ם מונה את גבל, עמון ועמלק בין העמים הקרובים לארץ ישראל שהצטרפו למלחמה המתוארת במזמור. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ח׳)

[15] פלשת וצור נזכרות במקרא במקומות שונים. בפסוקנו הן מופיעות כחלק מרשימת העמים המשתתפים במזימה נגד ישראל, ואין ללמוד מכך שכל תושביהן בכל תקופה פעלו באותה דרך. (תהילים פ״ג, ח׳, רד״ק ומלבי״ם שם)

פסוק ט – אשור מצטרפת ומסייעת לבני לוט

גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם[16] הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה[17].

ביאור הפסוק

גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם – גם אשור הצטרפה אל העמים המתלכדים נגד ישראל. המילה „גם” מדגישה שהצטרפותה מרחיבה את האיום. אשור הייתה ממלכה חשובה ובעלת כוח, ומקומה היה רחוק יותר מארץ ישראל ממקומם של חלק מן העמים שנזכרו קודם לכן. רד״ק והמלבי״ם מדגישים את מרחקה היחסי, המעצים את משמעות הצטרפותה. הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט – העמים הללו שימשו כוח מסייע לבני לוט, שהם עמון ומואב. המילה „זרוע” מבטאת כוח ועזרה, כשם שזרועו של אדם מאפשרת לו לפעול. לפי המלבי״ם, עמון ומואב היו מן הכוחות המרכזיים בהתלכדות, והעמים האחרים סייעו להם. סֶלָה – מילה המשמשת בספר תהילים להדגשה או לציון הפסקה בשירה, ומשמעותה המדויקת אינה מוסכמת. המשורר מסיים כאן את רשימת העמים ומכין את המעבר לתפילה על מפלתם. לאחר שהציג את גודל הסכנה, הוא פונה אל ה׳ ומבקש שיציל את עמו כפי שעשה בדורות הקודמים.

בקצרה

גם אשור מצטרפת לברית, והעמים נעשים כוח מסייע לעמון ולמואב. המשורר מדגיש את רוחב ההתלכדות ואת עוצמת האיום לפני שהוא פונה לבקש את ישועת ה׳.

מקורות והרחבות

[16] רד״ק מבאר שאשור נזכרת בנפרד מפני שמקומה רחוק יותר מארץ ישראל. הוא מביא גם פירוש אחר המקשר את אשור לתקופה שלאחר מפלת מחנה סנחריב, ומכאן שאין הסכמה מלאה על הרקע ההיסטורי המדויק של המזמור. (רד״ק, תהילים פ״ג, ט׳)

[17] רש״י, רד״ק והמלבי״ם מבארים ש„בני לוט” הם עמון ומואב. המילה „זרוע” מציינת כוח מסייע, והמלבי״ם מפרש שהם היו מן העמים המרכזיים בברית. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ט׳, בראשית י״ט, ל״ו–ל״ח)

הישועות מן העבר והבקשה להכרעת האויבים

לאחר תיאור העמים שהתלכדו נגד ישראל, המשורר מזכיר את הניצחונות שה׳ עשה בדורות הקודמים. הוא מבקש שה׳ יושיע את ישראל כפי שהושיעם במלחמות גדעון ודבורה וברק.

פסוק י – זיכרון מלחמות מדין וסיסרא

עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן[18] כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן[19].

ביאור הפסוק

עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן – ה׳, הכנע את אויבינו כפי שהכנעת את מדין בימי גדעון. המדיינים עלו על ישראל בהמון גדול ופגעו בפרנסתם ובביטחונם, עד שה׳ שלח את גדעון להושיע את עמו. במלחמה נפלה מהומה במחנה מדין, והאויבים החלו לפגוע זה בזה. כְּסִיסְרָא כְיָבִין – כשם שהכנעת את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען, בימי דבורה וברק. סיסרא עמד בראש כוח צבאי גדול ובעל מרכבות ברזל, אולם ה׳ הביא למפלתו. בְּנַחַל קִישׁוֹן – באזור נחל קישון, הנזכר בשירת דבורה כמקום שבו הובסו כוחות האויב. המשורר מזכיר שתי ישועות שבהן כוח גדול ומאיים הוכרע למרות חולשתם היחסית של ישראל. המלבי״ם מדגיש שבשני המקרים נגרמה מהומה במחנה האויב, והוא רואה בכך קשר למלחמה בימי יהושפט. המשורר מבקש שכשם שה׳ הציל את ישראל בעבר, כך יוסיף להושיעם גם מן הברית שהתלכדה נגדם.

בקצרה

המשורר מזכיר שתי מלחמות שבהן ניצלו ישראל מאויבים חזקים. זיכרון הישועות הקודמות נעשה מקור לתפילה ולתקווה, ומזכיר שכוח צבאי גדול אינו מבטיח ניצחון.

מקורות והרחבות

[18] מלחמת גדעון במדיינים מתוארת בספר שופטים. בשעת המלחמה נפלה מהומה במחנה מדין, והאויבים הפנו את חרבותיהם איש נגד רעהו. המלבי״ם מדגיש את הקשר שבין המהומה הזאת למלחמה בימי יהושפט. (שופטים ז׳, י״ט–כ״ב, מלבי״ם, תהילים פ״ג, י׳)

[19] מלחמת דבורה וברק בסיסרא, שר צבאו של יבין, מתוארת בשופטים ד׳–ה׳. נחל קישון נזכר בשירת דבורה בהקשר של מפלת האויב. (שופטים ד׳, י״ג–ט״ז, ה׳, י״ט–כ״א, רש״י ורד״ק, תהילים פ״ג, י׳)

פסוק יא – מפלת האויבים בעין דור

נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר[20] הָיוּ דֹמֶן לָאֲדָמָה[21].

ביאור הפסוק

נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר – האויבים שנלחמו בישראל הוכרעו באזור הנקרא עין דור. המקום נזכר במקרא באזור עמק יזרעאל, אולם אין בתיאור המלחמות שבספר שופטים פירוט מפורש הקובע איזו מן המלחמות נסתיימה דווקא שם. רש״י מציין שאינו יודע אם הכוונה למלחמת גדעון או למלחמת ברק, ורד״ק מביא אפשרויות שונות. לכן אין לקבוע בוודאות לאיזה מאורע מסוים מתייחס המקום בפסוק. הָיוּ דֹמֶן לָאֲדָמָה – גופות האויבים נותרו על פני האדמה כדומן, כלומר כפסולת וכזבל הנמצאים בשדה. זהו תיאור קשה של מפלת האויבים ושל אובדן כוחם וכבודם. המשורר מזכיר את הדברים לא כדי להלל את הסבל מצד עצמו, אלא כדי להזכיר את עומק המהפך: מי שהיו חזקים ובטוחים בעוצמתם הוכרעו ולא הצליחו לפגוע בישראל. כך נמשכת הבקשה שה׳ יסכל את מזימת האויבים כפי שעשה בדורות קודמים.

בקצרה

הפסוק מזכיר את מפלת אויבי ישראל ומשתמש בתיאור חריף כדי להמחיש את התמוטטות כוחם. הזיהוי המדויק של המלחמה הקשורה לעין דור אינו מוסכם בין המפרשים.

מקורות והרחבות

[20] רש״י מציין שאינו יודע אם המלחמה בעין דור הייתה מלחמת גדעון או מלחמת ברק. רד״ק מביא פירושים שונים, והמלבי״ם מקשר את עין דור למלחמת סיסרא ולמקומות הנזכרים בתיאור מלחמות כנען. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים פ״ג, י״א)

[21] מצודת ציון מפרש ש„דומן” הוא זבל ואשפה, ורד״ק ומצודת דוד מבארים שהאויבים נעשו כדומן שעל פני האדמה. (רד״ק, מצודת דוד ומצודת ציון, תהילים פ״ג, י״א)

פסוק יב – מנהיגי מדין כמשל למפלת שליטי האויבים

שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב[22] וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵימוֹ[23].

ביאור הפסוק

שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ – עשה את מנהיגיהם ושריהם של האויבים כאותם מנהיגים שהוכרעו בעבר. „נדיבים” כאן הם אנשים נכבדים ובעלי שררה, ולאו דווקא אנשים הנוהגים בנדיבות כלפי אחרים. כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב – כפי שהוכרעו עורב וזאב, שני שרי מדין שנלכדו ונהרגו במלחמת גדעון. שמותיהם נזכרים בספר שופטים, והם מייצגים את מפלתם של מנהיגי הכוח המדייני. וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע – כפי שהוכרעו זבח וצלמונע, שני מלכי מדין שנלחמו בישראל והובסו בידי גדעון. כָּל נְסִיכֵימוֹ – כך יוכרעו כל השרים והשליטים של העמים המבקשים לפגוע בישראל. המילה „נסיכים” מתייחסת לבעלי שררה ושלטון. המשורר מדגיש שאין די בכך שהחיילים הפשוטים יפוזרו בעוד המנהיגים המובילים את המזימה ימשיכו לפעול. הוא מבקש שהכוח המנהיג את המלחמה יוכרע, כדי שהאיום על ישראל יוסר משורשו. הפסוק ממשיך אפוא את זיכרון הישועה מימי גדעון ומחיל אותו על מנהיגי האויבים של הזמן המתואר במזמור.

בקצרה

המשורר מבקש שגם מנהיגי האויבים יוכרעו, כפי שהוכרעו שרי ומלכי מדין בימי גדעון. בכך הוא מבקש שהסכנה לא תיעלם רק לזמן קצר, אלא שהכוח המוביל אותה יאבד את יכולתו לפגוע בישראל.

מקורות והרחבות

[22] עורב וזאב היו שני שרי מדין, והם נלכדו ונהרגו בידי אנשי אפרים במהלך מלחמת גדעון. רד״ק ומצודת דוד מפרשים ש„נדיבמו” הם השרים הנכבדים של האויבים. (שופטים ז׳, כ״ד–כ״ה, רד״ק ומצודת דוד, תהילים פ״ג, י״ב)

[23] זבח וצלמונע היו שני מלכי מדין שהוכרעו בידי גדעון. המלבי״ם מדגיש את ההבחנה בין השרים עורב וזאב לבין המלכים זבח וצלמונע. (שופטים ח׳, ד׳–כ״א, מלבי״ם, תהילים פ״ג, י״ב)

פסוק יג – הרצון להשתלט על נחלת ה׳

אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ[24] אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים[25].

ביאור הפסוק

אֲשֶׁר אָמְרוּ – אותם אויבים שביקשו להשתלט על ישראל אמרו ביניהם את הדברים האלה. הפסוק ממשיך את תיאור מזימתם ומגלה גם את מטרתם להשתלט על הארץ. נִירְשָׁה לָּנוּ – נירש לעצמנו וניקח לרשותנו את הארץ. המילה „נירשה” מתארת רצון לרשת ולתפוס את המקום שהיה נתון בידי אחרים. אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים – את המקומות הנחשבים לנחלת ה׳ ולמקום שבו שוכן עמו. „נאות” היא לשון נווה, מקום מגורים או מרעה. רד״ק מבאר שהכוונה לארץ ישראל, ואילו רש״י ומצודת דוד מדגישים במיוחד את מקום המקדש, שהוא נווה בית ה׳. המלבי״ם מקשר את הפסוק לדברי יהושפט בתפילתו, שבה אמר שהאויבים באים לגרש את ישראל מן הירושה שה׳ הוריש להם. לפי פירושים אלה, מטרת המלחמה אינה רק לפגוע באנשי ישראל, אלא גם ליטול מהם את נחלתם. המשורר מבקש שה׳ יגן על העם ועל המקום שבו ניתנה לו האפשרות לחיות ולעבוד את בוראו.

בקצרה

האויבים מבקשים להשתלט על הארץ שה׳ נתן לישראל. המפרשים מבארים ש„נאות אלהים” מתייחס לארץ ישראל, ובייחוד למקום המקדש, שהוא מרכז הקדושה והעבודה.

מקורות והרחבות

[24] המלבי״ם מקשר את הפסוק לתפילת יהושפט, שבה נאמר שהאויבים באים לגרש את ישראל מירושת ה׳ שהוריש להם. (מלבי״ם, תהילים פ״ג, י״ג, דברי הימים ב׳ כ׳, י״א)

[25] רד״ק מפרש ש„נאות אלהים” היא ארץ ישראל. רש״י ומצודת דוד מפרשים שהביטוי מתייחס במיוחד למקום המקדש ולנווה בית ה׳. (רש״י, רד״ק ומצודת דוד, תהילים פ״ג, י״ג)

דימויי הטבע והבקשה להכנעת האויבים

לאחר הזכרת הישועות הקדומות ומטרת האויבים, המשורר מתפלל שה׳ יבטל את כוחם. הוא משתמש בדימויים של קש, רוח, אש וסערה כדי להמחיש את התמוטטותם של כוחות שנראו חזקים ומאורגנים.

פסוק יד – האויבים כקש המתפזר ברוח

אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל[26] כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ[27].

ביאור הפסוק

אֱלֹהַי – המשורר פונה אל ה׳ בלשון אישית ומבקש את עזרתו. שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל – עשה את האויבים לדבר קל המתגלגל ונע ממקום למקום ללא יכולת לעמוד במקומו. רש״י מפרש שה„גלגל” הוא חלק יבש של צמח קוצני המתנתק ומתגלגל ברוח, ואילו רד״ק מבאר שהכוונה לקש המתגלגל. בשני הפירושים מדובר בדבר שאין בו יציבות וכוח עמידה. כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ – כמו קש קל ויבש הנישא ומתפזר מפני הרוח. המשורר מבקש שהכוח הגדול של האויבים יתפורר ושלא יוכלו עוד להתלכד ולפעול נגד ישראל. המלבי״ם מקשר את הדימוי למלחמה שבה האויבים נבהלו, נסו והתפזרו. יש כאן ניגוד מכוון: בתחילת המזמור האויבים מאוחדים בלב אחד ובטוחים בכוחם, וכעת המשורר מבקש שייעשו כחומר קל שאינו מסוגל לעמוד אפילו בפני משב רוח. הדימוי מדגיש עד כמה העוצמה האנושית עלולה להיות שברירית.

בקצרה

המשורר מבקש שהאויבים יאבדו את כוחם ואת יכולתם לפגוע בישראל. הקש המתפזר ברוח מלמד שגם כוח שנראה יציב עשוי להתפורר כאשר אין לו עוד בסיס להישען עליו.

מקורות והרחבות

[26] רש״י מפרש ש„גלגל” הוא חלקו היבש של צמח קוצני המתנתק ומתגלגל ברוח. רד״ק מבאר שהכוונה לקש המתגלגל ממקום למקום. (רש״י ורד״ק, תהילים פ״ג, י״ד)

[27] המלבי״ם מבאר שהדימוי מתייחס להתפוררות מחנה האויבים, שחלק מאנשיו פגעו זה בזה ואחרים נסו מפני הכוח הרודף אחריהם. (מלבי״ם, תהילים פ״ג, י״ד)

פסוק טו – האש המתפשטת ביער ובהרים

כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר[28] וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים[29].

ביאור הפסוק

כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר – כשם שאש האוחזת בעצים ביער עלולה להתפשט מעץ לעץ במהירות, כך מבקש המשורר שהכוח המאוחד של האויבים יתפורר מתוך עצמו. רד״ק מבאר שכאשר עצים רבים נמצאים סמוכים זה לזה, אש הנאחזת באחד מהם עוברת לאחרים עד שהיער כולו עלול להישרף. וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים – וכשם שלהבה יכולה להתפשט במדרונות הרים ולשרוף את העצים והעשבים הגדלים בהם, כך תתפשט המהומה במחנות האויבים ותמנע מהם להשלים את מזימתם. המלבי״ם מפרש שהאש המתפשטת מעץ לעץ משמשת משל לאויבים ההורגים זה את זה מתוך מהומה, כפי שאירע במלחמת יהושפט. הדימוי מדגיש שכוח מרוכז עלול להפוך לסכנה גם לעצמו כאשר הוא מאבד את הסדר ואת השליטה. המשורר מבקש שהברית שנוצרה כדי לפגוע בישראל לא תצליח לשמור על לכידותה, ושהאויבים לא יוכלו להמשיך במעשיהם.

בקצרה

האש המתפשטת ביער היא משל לכוח המאבד שליטה ומתפורר מבפנים. המשורר מבקש שהמזימה המשותפת של האויבים תיכשל ושהם לא יוכלו להוציא אותה לפועל.

מקורות והרחבות

[28] רד״ק מבאר שהאש ביער עוברת מעץ לעץ עד שהיא עלולה לכלות את היער כולו. הוא רואה בכך משל למהומה שתתפשט בין האויבים. (רד״ק, תהילים פ״ג, ט״ו)

[29] המלבי״ם מפרש שהאש המתפשטת היא משל לאויבים הפוגעים זה בזה, בדומה למלחמה בימי יהושפט. שם נאמר שה׳ נתן מארבים והמחנות החלו להילחם זה בזה. (מלבי״ם, תהילים פ״ג, ט״ו, דברי הימים ב׳ כ׳, כ״ב–כ״ג)

פסוק טז – הסערה המבהילה ומפזרת את האויבים

כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ[30] וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם[31].

ביאור הפסוק

כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ – כפי שהרוח והאש מסוגלות לטלטל ולפזר דברים הניצבים בדרכן, כך מבקש המשורר שה׳ יכניע את אויביו וימנע מהם להמשיך במזימתם. „סער” היא רוח חזקה המטלטלת את הנמצא בדרכה. וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם – ובסופה חזקה הבאה מאתך תעורר בהם פחד ובהלה. המלבי״ם מבחין בין סערה הדוחפת בכיוון מסוים לבין סופה חזקה המטלטלת את הנמצא בתוכה ומערערת את כיוונו. לפי פירושו, המשורר מבקש שהאויבים יאבדו את סדרם ואת ביטחונם ויתפזרו. הפסוק ממשיך את הדימויים הקודמים, אך מוסיף להם את תחושת הפחד. האויבים שבתחילת המזמור נשאו ראש בביטחון וגאווה יהפכו למבוהלים ואובדי דרך. כך מבקש המשורר שהסכנה לישראל תוסר באמצעות התמוטטות הכוח המאיים עליהם.

בקצרה

המשורר מבקש שהאויבים ייבהלו ויתפזרו כפי שדברים קלים מתפזרים בסערה. הדימוי מלמד שהביטחון בכוח בלבד עלול להתערער במהירות.

מקורות והרחבות

[30] מצודת ציון מפרש ש„סער” ו„סופה” הם ביטויים לרוחות חזקות. המלבי״ם מבחין בין סערה הנושבת בכיוון מסוים לבין סופה גדולה המטלטלת מכל עבר. (מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים פ״ג, ט״ז)

[31] המלבי״ם מפרש שהסופה תגרום לאויבים בהלה ואובדן דרך. בכך הוא ממשיך את פירושו על המהומה שתבוא במחנות האויבים. (מלבי״ם, תהילים פ״ג, ט״ז)

הכרת האויבים במלכות ה׳ וחתימת המזמור

שלושת הפסוקים האחרונים מגלים את התכלית הרחבה של הישועה. לצד הכנעת האויבים מבקש המשורר שתתגלה מלכות ה׳ לעיני הכול, עד שיכירו שאין כוח אחר השווה לו.

פסוק יז – הבושה המובילה לבקשת שם ה׳

מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן[32] וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְיָ[33].

ביאור הפסוק

מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן – הבא על האויבים בושה וביזיון בעקבות כישלון מזימתם. הם ביקשו להשפיל את ישראל ולהתכבד במפלתו, וכעת המשורר מבקש שהבושה תחזור אליהם. „קלון” הוא ביזיון והעדר כבוד, והפנים נזכרות מפני שהבושה ניכרת בהבעת פניו של האדם. וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְיָ – ומתוך המפלה והבושה יכירו בכוחך ויבקשו את שמך. רד״ק מבאר שהאויבים יבינו שאין כוח או גבורה עצמאיים המסוגלים לפעול נגד רצון ה׳, ולכן יפנו אליו ויכירו במלכותו. מצודת דוד מפרש שיתחרטו על מעשיהם ויבקשו את ה׳. עם זאת, אין הפסוק מבטיח בהכרח שהפנייתם המאוחרת תבטל את עונשם, כפי שמתברר בפסוק הבא. המשורר מבקש שהכישלון לא יהיה רק שינוי במצב הצבאי, אלא יביא גם להכרת האמת. מי שייחסו את הצלחתם לכוחם העצמי ייאלצו להכיר בגבולות כוחם ובהנהגת הבורא.

בקצרה

המשורר מבקש שהמפלה תביא את האויבים להכיר בגדולת ה׳. הבושה אינה מוצגת רק כעונש, אלא גם כגורם העשוי לעורר הכרה בטעות ובחוסר האונים של הכוח האנושי.

מקורות והרחבות

[32] רד״ק מבאר שהאויבים ביקשו להתכבד בקלון ישראל, ולכן המשורר מבקש שהם עצמם יתמלאו קלון. מצודת ציון מפרש ש„קלון” הוא ביזיון ובושה. (רד״ק ומצודת ציון, תהילים פ״ג, י״ז)

[33] רד״ק מבאר שהאויבים יבקשו את שם ה׳ מפני שיכירו שאין כוח עצמאי זולתו. מצודת דוד מפרש שיתחרטו על מעשיהם, ואילו המלבי״ם מדגיש שגם בקשה מאוחרת אינה בהכרח מבטלת את העונש המתואר בהמשך. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים פ״ג, י״ז–י״ח)

פסוק יח – הבושה והמפלה של האויבים

יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד[34] וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ[35].

ביאור הפסוק

יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ – האויבים יתמלאו בושה ופחד כאשר יתברר שלא הצליחו להוציא לפועל את מזימתם. הבושה נובעת מהתבדות תקוותם ומהתגלות חולשתם, והבהלה מן ההכרה שהכוח שעליו סמכו אינו יכול להושיעם. עֲדֵי עַד – הבושה והמפלה המתוארות יהיו בעלות משמעות נמשכת, ולא רק כישלון חולף שיישכח מיד. וְיַחְפְּרוּ – יתביישו בושה עמוקה עד שירצו כביכול להסתיר את פניהם. מצודת ציון מבאר שהמילה „יחפרו” היא לשון בושה, והמלבי״ם מדגיש שזו בושה עמוקה יותר מן הבושה הרגילה. וְיֹאבֵדוּ – יאבדו את כוחם ואת קיומם כאויבים המאיימים על ישראל. לפי הפשט הקשה של הפסוק, מתוארת כאן גם מפלתם ואובדנם. המלבי״ם מבאר שהפנייתם של האויבים אל ה׳ בפסוק הקודם לא תבטל את תוצאות מעשיהם. המשורר מבקש אפוא שהסכנה לא תשוב במהירות לאחר מפלה זמנית, אלא שהכוח שהתלכד להשמדת ישראל יוכרע באופן שלא יוכל להמשיך לפגוע בו.

בקצרה

הפסוק מתאר את מפלת האויבים ואת הבושה שתבוא עליהם בעקבות כישלון מזימתם. המשורר מבקש שהאיום על ישראל יוסר ולא יישאר כוח שימשיך לפעול להחרבתו.

מקורות והרחבות

[34] מצודת דוד מפרש שבקשתם המאוחרת של האויבים לא תועיל להם לבטל את הבושה והבהלה שיבואו עליהם. המלבי״ם מדגיש שאף אם יבקשו את שם ה׳, הדבר לא ימנע בהכרח את העונש. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים פ״ג, י״ח)

[35] רד״ק מבאר ש„יחפרו” היא לשון בושה. מצודת ציון מביא לכך את לשון הנביא „וְחָפְרָה הַלְּבָנָה”, והמלבי״ם מבחין בין בושה רגילה לבין חפירה, שהיא בושה עמוקה יותר. (רד״ק, מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים פ״ג, י״ח, ישעיהו כ״ד, כ״ג)

פסוק יט – כל העולם יכיר במלכות ה׳

וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ[36] עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ[37].

ביאור הפסוק

וְיֵדְעוּ – בעקבות הישועה ומפלת האויבים יכירו בני האדם באמת שלא הייתה גלויה להם קודם לכן. הידיעה אינה רק הכרה בעוצמה צבאית או בשינוי יחסי הכוחות, אלא הכרה בהנהגת ה׳. כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ לְבַדֶּךָ – שאתה לבדו הוא ה׳, ואין אלוהות אחרת בעלת כוח עצמאי העומדת מולך. רד״ק מבאר שהפסוק שולל את האמונה בכוחות אחרים כאלוהים עצמאיים. אין הכוונה שרק שם מסוים מתגלה, אלא שהבורא הנקרא בשם ה׳ הוא האלוהים היחיד. עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ – אתה נעלה ומושל על הארץ כולה, על כל העמים ועל כל בעלי הכוח. מלכותך אינה מוגבלת לישראל בלבד, אלא מקיפה את העולם כולו. המלבי״ם מדגיש שה׳ הוא מקור כל הסיבות והכוחות, ולכן אין כוח העומד מעליו. בכך מסתיים המזמור בתכלית הרחבה של הישועה. בתחילתו ביקשו האויבים שלא ייזכר עוד שם ישראל, ואילו בסופו מבקש המשורר שיכירו הכול בשם ה׳ ובמלכותו. האויבים ביקשו למחוק זהות ואמונה, והמשורר מסיים בתקווה שהאמת האלוהית תהיה מוכרת בעולם כולו. כך הופכת תפילה על הצלה בעת סכנה להכרזה על מלכות ה׳ ועל הנהגתו את כל הבריאה.

בקצרה

המזמור מסתיים בהכרה שה׳ לבדו הוא הבורא והמנהיג העליון של העולם כולו. הישועה המבוקשת אינה רק הצלת ישראל, אלא גם גילוי האמת שאין כוח עצמאי העומד מול מלכות ה׳.

מקורות והרחבות

[36] רד״ק מפרש שהפסוק מדגיש כי ה׳ לבדו הוא האלוהים ואין כוח אחר בעל ממשלה עצמאית. מצודת דוד מבאר שהשם המיוחד של ה׳ מלמד שהממשלה האמיתית בידו. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים פ״ג, י״ט)

[37] המלבי״ם מבאר שה׳ אינו רק עליון ביחס לכוחות מסוימים, אלא מקור כל הכוחות והסיבות שבבריאה, ולכן הוא עליון על כל הארץ. בכך נחתם המזמור בהכרזה כללית על מלכות הבורא. (מלבי״ם, תהילים פ״ג, י״ט)

העיקר שצריך לזכור

מזמור פ״ג הוא תפילה של עם ישראל בשעה שעמים רבים מתלכדים נגדו ומבקשים לפגוע בעצם קיומו. המשורר מתאר אויבים הכורתים ברית אחת ומבקשים שלא ייזכר עוד שם ישראל. מול האיום הזה הוא פונה אל ה׳ ומבקש שלא יעמוד מנגד, אלא יגלה את השגחתו ויושיע את עמו. כבר בתחילת המזמור מתברר שהתפילה אינה רק בקשה לניצחון, אלא גם ביטוי לקשר העמוק שבין ישראל לבוראו.

אחד הרעיונות המרכזיים במזמור הוא שהפגיעה בישראל נתפסת גם כפגיעה בעם הנושא את שמו של ה׳ ואת אמונתו. לכן האויבים מכונים „אויביך” ו„משנאיך”, והמזימה מתוארת כברית הנכרתת נגד ה׳. המלבי״ם מדגיש שהאויבים מבקשים לפגוע לא רק בקיומו הגופני של העם, אלא גם באמונתו ובתורתו. כך מלמד המזמור שקיומו של ישראל אינו רק עניין של כוח וגבולות, אלא גם של זהות רוחנית ושל המשכיות האמונה.

המשורר מזכיר את מלחמות מדין וסיסרא כדי לעורר את זיכרון הישועות הגדולות שנעשו לישראל בדורות הקודמים. בשתי המלחמות עמדו ישראל מול אויבים חזקים, ובכל זאת ניצלו. זיכרון העבר נעשה בסיס לתקווה ולתפילה גם בזמן סכנה חדשה. אין בכך הבטחה שכל מלחמה תסתיים באותו אופן, אלא תזכורת לכך שאין למדוד את כל המציאות לפי העוצמה הגלויה לעיני האדם בלבד.

דימויי הקש, הרוח, האש והסערה ממחישים עד כמה הכוח האנושי עלול להיות שברירי. האויבים שנראו בתחילת המזמור מאוחדים וחזקים מתוארים בהמשך כקש המתפזר ברוח וככוח המתפורר מתוך עצמו. בכך מלמד המזמור שאין לראות בכוח צבאי, בבריתות או במעמד מדיני דברים בלתי מוגבלים, ושגם תכניות שנראו בטוחות בעיני מתכנניהן עשויות להיכשל.

אולם שיאו של המזמור נמצא בפסוקים האחרונים. המשורר אינו מסתפק בבקשה שהאויבים יוכרעו, אלא מבקש שיכירו בגדולת ה׳ ובכך שאין כוח אחר העומד מולו. „וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה׳ לְבַדֶּךָ, עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ”. בכך מסתיים המזמור לא בתיאור מלחמה, אלא בהכרזה על מלכות ה׳ בעולם כולו.

המסר המרכזי הוא שגם בשעת סכנה ופחד יש לזכור שההגנה על החיים והמאבק ברשע אינם מנותקים מן האחריות המוסרית והרוחנית. על האדם לפעול בדרכים הראויות לשמירת חייו וחיי אחרים, ובאותה שעה לבקש רחמים, להחזיק בתקווה ולא להפוך את הכוח לתכלית העומדת בפני עצמה. התכלית הרחבה המתוארת במזמור היא מציאות שבה יכירו הכול במלכות ה׳ ובכך שאין כוח אנושי העומד מעל האמת והצדק.

סיכום מעשי למתפלל

כאשר אומרים את מזמור פ״ג בחלק „בית יעקב” שבתפילה, כדאי לפתוח בהתבוננות במילים „אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל”. אפשר לכוון לבקשה שה׳ ישמור על עם ישראל ויושיע אותו מכל מי שמבקש לפגוע בו. הפסוק מזכיר שגם בשעה שבה אין האדם רואה את הישועה, הוא יכול להמשיך לפנות אל ה׳ ולבקש את רחמיו. התפילה אינה באה במקום ההשתדלות המעשית הנדרשת לשמירה על החיים, אלא מצטרפת אליה ומבטאת את ההכרה שהאדם אינו יכול להישען על כוחו בלבד.

במילים „כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ”, אפשר לחשוב על החשיבות של שמירת הביטחון ושל האחריות כלפי אחרים. המשורר אינו מתעלם מן הסכנה ואינו מעמיד פנים שאין אויבים המבקשים לפגוע בישראל. הוא מתאר את האיום כפי שהוא ופונה אל ה׳ בבקשת עזרה. גם בחיי היומיום ראוי לדעת לזהות סכנות ולהתמודד עמן בשיקול דעת, בלי לזלזל בהן אך גם בלי לתת לפחד לשתק את היכולת לפעול.

כאשר מגיעים למילים „עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד, וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ”, אפשר להתבונן בכך שישראל נקראים עמו של ה׳ ומתוארים כצפונים בחסותו. לפי המלבי״ם, המזימה נגד ישראל נוגעת גם לאמונתו ולתורתו. מתוך כך אפשר לבקש שלא רק חיי ישראל יישמרו, אלא גם הזהות היהודית, לימוד התורה וקיום המצוות ימשיכו לעבור מדור לדור. אפשר לקבל על עצמנו להוסיף דבר קטן בלימוד תורה או בהעברת מסורת ישראל לבני הבית.

בפסוק „אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד”, כדאי לחשוב על הזכות להיות חלק מעם ישראל ועל האחריות להמשך קיומו. במהלך הדורות עמד העם בפני תקופות קשות, ובכל זאת המשיך לשמור על תורתו ועל מורשתו. הפסוק יכול לעורר הכרת טובה על ההמשכיות הזאת, ובאותה שעה לחזק את הרצון לתרום לה באמצעות לימוד, חינוך, חסד ושמירת המצוות.

כאשר אומרים „כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו”, אפשר להתבונן בכוחה של אחדות. במזמור מתוארת אחדות שנועדה לפגוע, ולכן היא נעשית כוח מסוכן. אולם אותו כוח של שיתוף פעולה יכול לשמש גם לעשיית טוב. אפשר לשאול את עצמנו האם אנו משתמשים ביכולתנו להתחבר לאחרים כדי לסייע, לבנות ולקרב, או שמא אנו מצטרפים לעיתים לשיחות ולמעשים הפוגעים בזולת. כך אפשר ללמוד מן הפסוק שלא די להיות חלק מקבוצה, אלא חשוב לבחור במטרה הראויה שלשמה מתאחדים.

בפסוקים המזכירים את מדין, סיסרא ויבין, אפשר להיזכר בישועות הגדולות שה׳ עשה לישראל בדורות קודמים. המשורר אינו מספר מחדש את כל פרטי המלחמות, אלא מזכיר את שמותיהן כדי לעורר תקווה. גם בחיינו יש מצבים שבהם זיכרון של קושי שכבר התגברנו עליו יכול לחזק אותנו מול קושי חדש. אפשר להיזכר בתקופה שבה נזקקנו לעזרה וזכינו לה, ולהודות על כך גם אם לא כל הבעיות של חיינו כבר נפתרו.

במילים „אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים”, אפשר לכוון על ארץ ישראל, ירושלים ומקום המקדש. המשורר מתאר את הניסיון להשתלט על נחלת ה׳, ולכן אפשר לבקש שה׳ ישמור על יושבי הארץ, יעניק להם ביטחון ויוביל למציאות שבה יוכלו לחיות בשלום. לצד הבקשה הזאת ראוי לזכור שקדושת הארץ מחייבת גם התנהגות של צדק, יושר ואחריות כלפי בני אדם.

כאשר מגיעים לפסוקים „אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל, כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ” ו„כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ”, אפשר להתבונן בשבריריותו של הכוח האנושי. אדם עשוי לחשוב שכוחו, מעמדו או רכושו מבטיחים לו שליטה מלאה במציאות, אך החיים מלמדים שאין הדבר כך. הפסוקים יכולים לעורר ענווה ולהזכיר שאין ראוי להתגאות בכוח או להשתמש בו כדי לפגוע בחלשים מאיתנו.

במילים „מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן, וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה׳”, כדאי לשים לב שהמשורר מבקש גם הכרה בגדולת ה׳. אף שהמזמור כולל בקשות קשות על מפלת האויבים, הוא אינו מסתיים בהן. אפשר לכוון שהרשע והפגיעה בחפים מפשע ייפסקו, ושהאמת והצדק יתגלו בעולם. אין לראות בפסוקים הוראה פרטית לנקמה או היתר לפגוע באנשים בשל השתייכותם לעם או לקבוצה מסוימת. המזמור עוסק באויבים המתוארים בו כמי שמבקשים להשמיד את ישראל, ובבקשת הישועה מהם.

בפסוק האחרון, „וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה׳ לְבַדֶּךָ, עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ”, אפשר להתבונן במלכות ה׳ על העולם כולו. אין הכוונה רק לכך שה׳ חזק מכל בעלי הכוח, אלא גם לכך שמלכותו מחייבת את האדם לנהוג בדרך של אמת וצדק. אפשר לשאול את עצמנו האם ההכרה במלכות ה׳ משפיעה על הדרך שבה אנו מתייחסים לאחרים, מקבלים החלטות ומשתמשים בכוח שניתן לנו.

אפשר לקבל על עצמנו הנהגה אחת בעקבות המזמור: לבחור מעשה המחזק את עם ישראל ואת הקשר שבין בני אדם, כגון עזרה למשפחה הזקוקה לסיוע, השתתפות במעשה חסד, חיזוק אדם הנמצא במצוקה או הוספת זמן ללימוד תורה. בכך נהפוך את הבקשה לשמירת ישראל למעשה קטן של אחריות וערבות הדדית.

כך נעשה מזמור פ״ג תפילה המלמדת כיצד לעמוד מול סכנה מתוך אמונה, אחריות ותקווה. הוא פותח בזעקה שה׳ לא ישתוק לנוכח מזימת האויבים, מזכיר את הישועות הגדולות מן העבר, ומסתיים בהכרזה על מלכות ה׳ בעולם כולו. המתפלל יוצא ממנו עם ההכרה שהכוח האנושי אינו בלתי מוגבל, שקיומו של עם ישראל כרוך גם בשמירת אמונתו ודרכו, ושעיקר התקווה אינו רק בסילוק האיום אלא גם בגילוי האמת, הצדק ומלכות ה׳ בעולם.