מזמור צ״ב | מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת

מזמור צ״ב | מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת | למעשה

תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם

נוסח המזמור

א. מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. ב. טוֹב לְהֹדוֹת לַייָ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. ג. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. ד. עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. ה. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. ו. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. ז. אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. ח. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. ט. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְיָ. י. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְיָ כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. יא. וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. יב. וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי. יג. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. יד. שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. טו. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. טז. לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְיָ צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מדוע דווקא בשבת מדברים על פריחת הרשעים?

מזמור צ״ב מוכר לכל מתפלל: „מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת”. הוא נאמר כשיר של יום בשבת, בפסוקי דזמרה של שחרית שבת ובסדר קבלת שבת. בתחילתו הוא נשמע כשיר פשוט של הודיה: טוב להודות, טוב לזמר, טוב לספר על חסדי ה׳. אבל בהמשך מתברר שהוא עוסק בשאלה עמוקה הרבה יותר: כיצד ייתכן שאנשים העושים עוול צומחים ומצליחים, בעוד שתוצאות הצדקות אינן תמיד נראות לעין? השבת, שבה האדם חדל מעיסוקיו ומתבונן על חייו ועל העולם במבט רחב יותר, היא הזמן שבו אפשר לשאול את השאלה הזאת בלי להישאר שבוי ברושם של הרגע.

„מזמור שיר ליום השבת” – כותרת שאין דומה לה

בשונה מכותרות רבות בתהילים, כאן לא נזכר שם של מחבר, אלא ייעודו של המזמור ליום השבת. במשנה בסוף מסכת תמיד נאמר כי הלויים היו אומרים במקדש בשבת את „מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת”, וחז״ל הוסיפו שהוא רומז ליום העתיד „שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”. מצודת דוד מדגיש את קביעתו כשיר שנאמר על הדוכן בשבת, ורש״י מביא את משמעותו הנוספת לגבי העולם הבא. אלה שני רבדים המשלימים זה את זה: השבת השבועית נותנת לאדם זמן להכיר בטובת הבורא, והיא רומזת גם אל השלמות העתידה שבה הצדק יהיה גלוי.

מה הקשר בין עולם הבא לבין שכר הצדיקים?

מבט אנושי רגיל נשען על ההווה: מי מצליח עכשיו, מי צובר כוח, ומי נראה כמי שדרכו עולה יפה. המזמור מבקש ללמד שלא כל פריחה היא צמיחה לטווח ארוך. העשב עולה במהירות, ממלא את השדה בירק, אך נובל במהירות, התמר והארז נבנים לאט יותר, שולחים שורשים, מחזיקים מעמד ומביאים ברכה לאורך שנים. לכן השבת אינה רק מנוחה מעבודה, אלא הזמנה לעבור מן המדידה הקצרה של הרגע אל הערכה ארוכת טווח של מה שנושא פרי באמת. ההבנה הזאת יכולה להאיר את דרכו של אדם גם בשעה שהוא עדיין אינו רואה את השלמת הצדק.

המלבי״ם: השגחה שנמצאת גם מאחורי חוקי הטבע

בביאור המובא בקובץ המקורי הודגש פירוש המלבי״ם: האדם רואה עולם של חוקיות קבועה, של פריחה ונבילה, אור וחושך, גדילה וכליה. לעתים נדמה לו שהכול פועל מעצמו לפי הטבע, עד שאין דרך להבחין בהשגחה. אולם הפסוק „מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ” מזכיר שאף אם ניתן להכיר את המעשה הנראה, אין האדם עומד תמיד על התכנית העמוקה שמאחוריו. כך גם הצלחת הרשע יכולה להיראות כמציאות סופית, אף שאין היא מלמדת על אחריתו. זהו כיוון פרשני שמסביר את מהלך המזמור, ולא תיאור היסטורי של מאורע מסוים.

„בבוקר חסדך ואמונתך בלילות” – אמונה בשני מצבי חיים

פסוק זה מלמד לא רק על מועדי אמירת השבח בבוקר ובלילה, אלא מעניק להם גם משמעות רוחנית. בבוקר, כשיש אור והטובה ניכרת, קל יותר לזהות את החסד ולומר עליו תודה. בלילות, כשהדרך אינה ברורה והאדם חווה הסתר, הוא נדרש להישען על „אמונתך” – הנאמנות והיציבות של הנהגת ה׳. אין הכוונה שבלילה אין חסד, או שבבוקר אין צורך באמונה, החלוקה מלמדת שהתפילה יכולה ללוות את האדם גם בשעת הארה וגם בשעת מבוכה. זהו הבסיס הפנימי שממנו הוא עובר להתבונן בהצלחת הרשעים.

למה המזמור מזכיר „איש בער”?

„אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת” אינו רק גינוי של חוסר השכלה. זו ביקורת על מי שמסיק מסקנות נחרצות ממה שעיניו רואות כעת, ואינו נותן את דעתו לכך שהזמן מוגבל ותמונת העולם מורכבת. כשהרשע פורח „כְּמוֹ עֵשֶׂב”, עלולים לטעות ולחשוב שזו הוכחה שאין דין ואין משפט, ואילו המזמור מבקש לבחון את אחרית הדברים ואת ההבדל בין תוצאה מהירה לבין קיום אמיתי. הדברים אינם מבקשים מן האדם להעמיד פנים שהוא מבין את כל סיבות הסבל, אלא להפך: להודות בענווה שיש עומק שאינו גלוי לו.

משתי דרכי פריחה למסר אחד: למה דווקא תמר וארז?

בשני הפסוקים העוסקים בצדיק מופיעים שני עצים שונים. התמר נושא פירות ומשפיע טובה לסביבתו, ואילו הארז מסמל חוסן, גובה ועמידה ממושכת. הצדיק אינו רק מי שנראה מוצלח מבחוץ, דרכו מביאה פרי, מחזיקה מעמד ומוסיפה טוב לאחרים. „שְׁתוּלִים בְּבֵית ה׳” מלמד שהצמיחה הזאת קשורה לשורשים, לדבקות ולבית הגידול הרוחני. גם „עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה” אינו רק תיאור של גיל מופלג, אלא של משמעות ונתינה שיכולות להימשך גם כאשר כוח הגוף נחלש.

שיאו של המזמור: „צורי ולא עולתה בו”

המזמור מסתיים לא בתיאור נוסף של הצלחת הצדיק, אלא בהצהרה: „לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה׳, צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ”. כל הדרך הארוכה נועדה להביא אל הידיעה שמלכות ה׳ מיוסדת על יושר. פעמים רבות אין האדם מסוגל לעמוד על כל החשבון, ולכן „צורי” הוא גם ביטוי של משען: אפשר להיאחז בה׳ כשחלק מן המציאות עדיין לא הובן. אין כאן ציווי לזלזל בסבלו של אדם או לקבוע מדוע אירע לו מה שאירע, יש כאן תפילה שמלמדת לשמור על אמונה ועל מחויבות ליושר גם כשהעולם נראה סותר אותן.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פתיחה | פסוק א׳ – כותרת המזמור וייעודו ליום השבת.

חלק ראשון | פסוקים ב׳–ד׳ – הודאה על החסד והאמונה, בבוקר ובלילה, בפה ובכלי נגינה.

חלק שני | פסוקים ה׳–ו׳ – השמחה במעשי ה׳ וההכרה שמחשבותיו עמוקות מהשגת האדם.

חלק שלישי | פסוקים ז׳–י׳ – חוסר הבנתו של הבער, פריחת הרשעים הזמנית, ונצחיות שלטון ה׳.

חלק רביעי | פסוקים י״א–י״ב – ישועה, התרוממות והכרת מפלת הרוע.

חלק חמישי | פסוקים י״ג–ט״ו – הצדיק דומה לתמר ולארז, ומוסיף תנובה גם לעת זקנה.

סיום | פסוק ט״ז – כל המהלך מוליך להכרה ביושרו של ה׳ ובנאמנותו.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחה | שיר ליום השבת

פסוק א׳: כותרת המזמור והקשר לשבת ולעולם הבא.

פסוק א – שירת השבת והיום שכולו שבת

מִזְמוֹר שִׁיר [2] לְיוֹם הַשַּׁבָּת [1].

ביאור הפסוק

מִזְמוֹר שִׁיר – שיר של שבח הנאמר בדרך של זמרה והתבוננות. הכותרת מציגה את תוכנו של הפרק ולא את שמו של מחבר מסוים. לְיוֹם הַשַּׁבָּת – זהו השיר שנקבע לעבודת הלויים במקדש ביום השבת, ובדברי חז״ל יש בו גם רמז אל המנוחה והשלמות של העולם הבא.

בקצרה

השבת מזמינה את האדם לראות את חייו לא רק מן העמל של ששת ימי המעשה, אלא גם במבט של הודיה, מנוחה ותקווה לצדק שאינו תמיד גלוי.

מקורות והרחבות

[1] המשנה מונה את שירי הלויים במקדש ומציינת בשבת את מזמור צ״ב. היא מוסיפה את הרמז לעתיד לבוא, „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”. (משנה תמיד ז, ד)

[2] רש״י מבאר את הקשר ליום שכולו שבת, ומצודת דוד מציין את אמירת המזמור על הדוכן בשבת. אין הכותרת קובעת מי חיברו. (רש״י ומצודת דוד, כותרת המזמור)

חלק ראשון | הודיה ושירה

פסוקים ב׳–ד׳: להודות על החסד והאמונה בכל זמן.

פסוק ב – טוב להודות ולהכיר בטוב

טוֹב לְהֹדוֹת [3] לַייָ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן.

ביאור הפסוק

טוֹב לְהֹדוֹת לַייָ – ראוי ונכון להודות לה׳, וזו גם טובה לאדם עצמו: כשהוא נותן דעתו על החסדים שקיבל, לבו מתמלא הכרת תודה ואינו רואה את המציאות רק דרך מחסוריו. וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן – להשמיע שירה לשם ה׳ ולהכיר ברוממותו. „עליון” הוא כינוי המדגיש שאין דבר בעולם עומד מעל הנהגתו.

בקצרה

אמירת תודה איננה תלויה בכך שכל השאלות כבר נפתרו. היא מאפשרת להתחיל את ההתבוננות בעולם מתוך הכרה שיש בו חסד וטוב.

מקורות והרחבות

[3] „טוב” מציין הן את ראויות ההודיה והן את השמחה והאושר שבהזדמנות להודות ולספר בנפלאות ה׳. (הביאור שבקובץ, עמ׳ 3)

פסוק ג – חסד הבוקר ואמונת הלילה

לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ [4] וֶאֱמוּנָתְךָ [5] בַּלֵּילוֹת.

ביאור הפסוק

לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ – בשעת הבוקר, בזמן של אור והתחדשות, נכון לפרסם את חסדי ה׳ ואת הטובות שבהן האדם מבחין. וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת – גם בשעות החושך ראוי לדבר על נאמנות ה׳ והבטחתו. לפי ההרחבה הרעיונית במקור, הלילה מסמל גם תקופות קשות שבהן הטוב אינו נראה בגלוי, אך האמונה מוסיפה להחזיק את האדם.

בקצרה

יש עבודת ה׳ של אור ויש עבודת ה׳ של לילה. בבוקר אפשר להודות על מה שרואים, ובלילה לבטוח גם כשלא רואים עדיין את התמונה כולה.

מקורות והרחבות

[4] הפשט מציין אמירת שבח בזמני היממה, בוקר ולילה. ההבחנה בין אור לחסד גלוי ובין חושך לאמונה עומדת כהרחבה מוסרית שמציע הקובץ. (משמעות הזמן במזמור)

[5] „אמונה” יכולה לציין כאן את נאמנות ה׳ ויציבות הבטחותיו, לצד אמונתו של המתפלל בהן. (על המזמור, עמ׳ 2)

פסוק ד – הודיה המוצאת ביטוי במוזיקה

עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן [6] בְּכִנּוֹר.

ביאור הפסוק

עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל – ההודיה מלווה בנגינה בכלי מיתר, ובהם עשור — כלי שמספר עשר נקשר בשמו — ונבל. עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר – גם ניגון הכינור נשמע יחד עם ההרהור והמיית הנגינה. המילה „הגיון” אינה מתייחסת כאן דווקא להיגיון שכלי אלא יכולה לציין צליל, נהימה או נגינה שקטה.

בקצרה

כשאין די במילים כדי להביע תודה, יכולה גם המוזיקה להיות דרך של עבודת ה׳. השבת מעניקה מקום לשירה שאינה רק חובה אלא הבעה פנימית.

מקורות והרחבות

[6] המקור קושר את „הגיון” לשורש המציין השמעת קול, ומביא דוגמאות של המיה גם בפי בעלי חיים. בהקשר זה יש לקרוא אותו כדרך נגינה או כצליל מלווה. (הרחבת הלשון במקור, עמ׳ 3)

חלק שני | המעשים והמחשבות

פסוקים ה׳–ו׳: מה שרואים בבריאה ומה שנשאר עמוק ונסתר.

פסוק ה – השמחה במעשי ה׳

כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן [7].

ביאור הפסוק

כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ בְּפָעֳלֶךָ – הסיבה לשירה היא השמחה שמעוררת באדם פעולת ה׳ בעולם. אין זו שמחה מקרית אלא התבוננות בטוב ובחכמה הנגלים במעשיו. בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן – כאשר אני מביט בבריאה ובמעשי ההשגחה, אני מביע את השמחה בקול רינה. „מעשי ידיך” הוא דימוי לתוצאות רצונו של ה׳, ולא פעולה גשמית.

בקצרה

התבוננות שמובילה להודיה יכולה להפוך את העולם המוכר — שהיה נדמה מובן מאליו — למקור של פליאה ושמחה מחודשת.

מקורות והרחבות

[7] „ארנן” כוללת שמחה פנימית והבעתה בקול. השוו „רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה” (ירמיה לא, ו). (הרחבת הלשון במקור, עמ׳ 3)

פסוק ו – המעשים גדולים והמחשבות עמוקות

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ [8].

ביאור הפסוק

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ – המשורר מתפעל מן המעשה האלוהי הנגלה בבריאה ובהנהגה. הגדולה מתבטאת בעושר, בסדר ובעוצמה שהוא רואה. מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ – אולם התכנית והרצון שמאחורי המעשים עמוקים בהרבה מן היכולת האנושית להבין אותם. אין האדם מסוגל להסיק מן התופעה הגלויה את כל משמעותה.

בקצרה

כאן מתחיל העיקר: אפשר לראות דבר שמתרחש ולא להבין מדוע. הידיעה שיש עומק מעבר למה שנראה היא תנאי לענווה ולביטחון.

מקורות והרחבות

[8] פירוש המלבי״ם מדגיש את ההשגחה שנמצאת גם בתוך חוקיות הטבע, ואת העובדה שהאדם אינו רואה תמיד את סוד הנהגת ה׳. (מלבי״ם, כפי שהובא בהקדמת הקובץ)

חלק שלישי | פריחת הרשע והשגחת ה׳

פסוקים ז׳–י׳: ההבדל בין מראה ההצלחה לבין האחרית.

פסוק ז – מדוע הבער אינו מבין?

אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת [9].

ביאור הפסוק

אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע – אדם חסר דעת והתבוננות אינו מצליח להבין שהמציאות הגלויה היא רק חלק מן התמונה. וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת – הכסיל מתקשה להפנים את מה שנאמר בפסוק הקודם: מעשי ה׳ גדולים, אבל מחשבותיו עמוקות. לכן הוא עלול לטעות בהערכת הצלחת הרשעים.

בקצרה

אין כאן עידוד לזלזל בשאלות קשות, אלא אזהרה מפני ביטחון מופרז בהבנתנו. אדם חכם יודע להבחין בין מה שהוא רואה לבין מה שעדיין אינו יודע.

מקורות והרחבות

[9] המילה „זאת” מחברת את הפסוק להמשך על פריחת הרשעים, ולפסוק הקודם על עומק מחשבות ה׳. בכך היא מסבירה במה טועה האדם המסתפק במראה העיניים. (מבנה המזמור, עמ׳ 3)

פסוק ח – הפריחה המהירה של הרשעים

בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב [10] וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם [11] עֲדֵי עַד.

ביאור הפסוק

בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב – יש זמן שבו הרשעים נראים מצליחים וצומחים בכל מקום, בדומה לעשב המתרבה במהירות. הדימוי מכוון גם אל קוצר קיומה של הפריחה. וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן – עושי העוול מציגים כביכול ניצנים של הצלחה ורווח, עד שנדמה שאין מעצור בדרכם. לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד – אולם פריחתם אינה ראיה שהרוע עתיד להתקיים לעד. לפי מהלך המזמור, אחרית הרשע היא כליה, ודווקא צמיחתו המהירה מדגישה שאין לו שורשים של קיום.

בקצרה

לא כל מה שצומח במהירות הוא טוב. הצלחה רגעית שמושגת בעוול אינה אותה צמיחה עמוקה של חיים המביאים ברכה.

מקורות והרחבות

[10] המקור מביא את „אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו ... כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ” (תהילים קג, טו–טז) כהקבלה לפריחה חולפת. (הערת המקור, עמ׳ 3)

[11] המקור מדמה את הצמיחה של עשבים שוטים בשדה לתהליך שקודם לעקירתם. זהו ציור פרשני המלמד על פער בין מראה ההווה לבין האחרית, לא תיאור מחייב של סדר כל מאורע בעולם. (ההסבר הציורי במקור, עמ׳ 3)

פסוק ט – מלכות ה׳ עומדת לעולם

וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם [12] יְיָ.

ביאור הפסוק

וְאַתָּה מָרוֹם – בניגוד לרשעים שפריחתם מוגבלת, ה׳ נשגב מכל כוחות ההווה. הוא אינו כפוף לעליות ולמורדות של ההיסטוריה. לְעֹלָם יְיָ – שלטון ה׳ אינו חולף ואינו מתבטל. דווקא נצחיותו נותנת את קנה המידה שלפיו יש לשפוט את הדברים הזמניים.

בקצרה

המזמור מלמד שהנצחי אינו תמיד הרועש ביותר. הרשע יכול להיראות גדול לרגע, אבל אין הוא קובע את יסודות העולם.

מקורות והרחבות

[12] „לעולם” עומד מול „להשמדם עדי עד” שבפסוק ח׳. הניגוד בין מלכות ה׳ הנצחית לבין פריחת הרשעים החולפת הוא מרכזי למבנה המזמור. (הביאור שבקובץ, עמ׳ 4)

פסוק י – מפלת הרוע אינה סוף הסיפור

כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְיָ כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ [13] כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן.

ביאור הפסוק

כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְיָ – המשורר מכפיל את הקריאה כדי לחזק את ודאות המשפט האלוהי על הנלחמים ביושר ובטוב. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ – גם כאשר כוח הרוע נראה גדול, הוא אינו מובטח לקיום נצחי, ויבוא זמן שבו לא יוכל להתמיד בהצלחתו. יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן – מעשי העוול לא יחזיקו את בעליהם מאוחדים וחזקים לעד. כוחם יתפורר ויתפזר.

בקצרה

לפעמים עצם קיומו של עוול גדול נראה כאילו הוא מעניק לו לגיטימיות. הפסוק מזכיר שהמבחן האמיתי אינו מי הצליח כרגע, אלא מה יעמוד לאחר זמן.

מקורות והרחבות

[13] „יאבדו” ו„יתפרדו” הם לשונות מקבילות של אבדן ופיזור. השוו „לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ” (איוב ד, יא). (הרחבת לשון המקרא, עמ׳ 4)

חלק רביעי | ישועה והתגלות הדין

פסוקים י״א–י״ב: התרוממות הצדיק והיחלשות כוח אויביו.

פסוק י״א – קרן מרוממת ושמן רענן

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי [14] בַּלֹּתִי [15] בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן [16].

ביאור הפסוק

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי – ה׳ הרים את כוחי וכבודי כקרני הראם, בעלי החיים המסמלים עוצמה ויכולת להתגבר על אויבים. „הרמת קרן” היא לשון ישועה והתרוממות. בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן – לפי הביאור הפשוט המובא בקובץ, אני נמשח או נבלל בשמן טרי המוסיף חיות ושמחה, ביטוי לישועה ולרעננות. המלבי״ם בהקדמת המקור מציע גם זיקה לרעננות שמתחדשת לעומת הבלייה והזקנה.

בקצרה

ישועה אינה רק סילוק מה שמאיים על האדם. פעמים רבות היא משיבה לו את כבודו, את שמחתו ואת כוחו לקום ולהמשיך את חייו.

מקורות והרחבות

[14] קרני הראם מסמלות גבורה. השוו את ברכת יוסף „וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו” (דברים לג, יז) ואת „רָמָה קַרְנִי בַּה׳” (שמואל א ב, א). (הערות המקור, עמ׳ 4)

[15] המקור מסביר את „בלותי” כלשון של בלילה וסיכה בשמן רב. בהקדמה הובאה גם קריאה רעיונית על התחדשות הכוחות בעת בלייה, על פי דברי המלבי״ם. יש להבחין בין שני הכיוונים ולא להציגם כפירוש אחד. (הערת לשון, עמ׳ 4)

[16] סיכה בשמן הייתה ביטוי לשמחה ולברכה. השוו „דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי” (תהילים כג, ה). (הרחבת המקור, עמ׳ 4)

פסוק י״ב – לראות ולשמוע את תוצאות הדין

וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי [17] בַּקָּמִים עָלַי [18] מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי.

ביאור הפסוק

וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי – המשורר זוכה לראות את אשר אירע לשוררים לו, לאויבים המבקשים את מפלתו. בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים – אלה אנשים שקמו נגדו והתכוונו להרע לו או לסכל את דרכו. תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי – הוא שומע את הידיעות על התמוטטות כוח הרשע ומבין שהנהגת ה׳ התגלתה גם במשפט.

בקצרה

ראייה ושמיעה הן כאן סימנים להתגלות הדבר שהיה נסתר. גם אם השמירה והמשפט אינם נראים מיד, עשוי לבוא זמן שבו משמעותם מתבררת.

מקורות והרחבות

[17] „שוריי” הוא כינוי לאויביי ולמבקשי רעתי, בדומה ל„בְּשֹׁרְרָי” (תהילים נט, יא). (הערת לשון, עמ׳ 4)

[18] „קמים עלי” הם מתקוממים ואויבים, והשוו „אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ” (דברים כח, ז). (הרחבה מקראית, עמ׳ 4)

חלק חמישי | צמיחת הצדיק לאורך ימים

פסוקים י״ג–ט״ו: תמר, ארז, בית ה׳ ותנובה גם בשיבה.

פסוק י״ג – פריחת התמר וחוסנו של הארז

צַדִּיק כַּתָּמָר [19] יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן [20] יִשְׂגֶּה.

ביאור הפסוק

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח – הצדיק נמשל לתמר שפירותיו מועילים והוא שב ומוציא פרי בשנות חייו. שלא כעשב החולף במהרה, זו צמיחה שיש בה תועלת לאחרים. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה – הוא נמשל גם לארז המתרומם לגובה, מתחזק עם השנים ועומד ביציבות. „ישגה” – יצמח, יגדל וירבה.

בקצרה

יש הצלחה שנמדדת במהירות, ויש הצלחה שנמדדת בעומק ובפירות. הצדיק אינו נדרש להיראות נוצץ לרגע, אלא לבנות חיים בעלי שורשים וערך.

מקורות והרחבות

[19] המקור מבחין בין התמר, שפירותיו מועילים ומשובחים, לבין הארז שחוזקו וגובהו בולטים. שני הדימויים משלימים זה את זה: עשיית פרי ועוצמה יציבה. (הערות המקור, עמ׳ 4)

[20] פריחת העשב מהירה וקצרה, צמיחת עצי התמר והארז ממושכת. ההנגדה נושאת את הרעיון המרכזי של המזמור על קיום לאורך זמן. (השוואה לרשעים בפסוק ח׳)

פסוק י״ד – שורשיו של הצדיק בבית ה׳

שְׁתוּלִים [21] בְּבֵית יְיָ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.

ביאור הפסוק

שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ – הצדיקים דומים לעצים הנטועים במקום שבו הם מקבלים את המזון והחיות המתאימים לצמיחתם. „בית ה׳” מבטא קרבה לה׳ ועבודה רוחנית המחזקת את שורשיהם. בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ – הם מוסיפים לפרוח בבית המקדש ובקרבת הקדושה, משום שהקשר לה׳ הוא מקור התחדשותם.

בקצרה

עץ אינו גדל רק בזכות הרצון להוציא פירות, הוא זקוק לאדמה ולשורשים. גם הצמיחה הרוחנית של האדם דורשת מקום קבוע של תורה, תפילה ועבודה.

מקורות והרחבות

[21] המקור מסביר שעמידת הצדיקים בחסות ה׳ מתוארת כעצים הנטועים בביתו. הבנתו כבית מקדש בפשט והרחבתו לבית רוחני בחיים הן שתי רמות שונות של הביאור. (הביאור שבקובץ, עמ׳ 4)

פסוק ט״ו – גם בשיבה ממשיכים לעשות פרי

עוֹד יְנוּבוּן [22] בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים [23] יִהְיוּ.

ביאור הפסוק

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה – גם בימי הזקנה ימשיכו להוציא פרי ולהועיל לאחרים. „ינובון” קשור לתנובה, לפרי הממשיך לצמוח. דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ – המשורר מתאר אותם כמלאי חיות, לחות ורעננות, בניגוד לעשב הנובל במהרה. גם אם כוח הגוף משתנה, דרך החיים של הצדיק אינה מאבדת את ערכה.

בקצרה

פרי רוחני אינו מסתיים עם גיל מסוים. ניסיון החיים, עצה טובה, לימוד ועזרה לאחרים יכולים להפוך את ימי השיבה לתקופה של נתינה עמוקה.

מקורות והרחבות

[22] המקור מסביר „ינובון” מלשון תנובה. גם בשנות השיבה ממשיכים הצדיקים להניב פרי, וזוהי המשך התמונה של התמר משני הפסוקים הקודמים. (הביאור שבקובץ, עמ׳ 4)

[23] התיאור הגופני הוא משל להמשכיות חייו וכוחו הרוחני של הצדיק, ולא טענה שכל צדיק לעולם אינו מזדקן או נחלש. (משמעות הדימוי)

סיום | ישר ה׳ צורי

פסוק ט״ז: ההכרה ביושר ה׳ כתכלית המזמור.

פסוק ט״ז – סוף המהלך: ה׳ ישר ואין בו עוול

לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְיָ צוּרִי [24] וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ [25].

ביאור הפסוק

לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְיָ – כל פריחתו והצלחתו של הצדיק באות להודיע שהנהגת ה׳ מיוסדת על יושר. הדברים אינם תמיד גלויים מיד, אך זהו יסוד האמונה שבמזמור. צוּרִי – ה׳ הוא כסלע איתן שאפשר להישען עליו גם בזמן שבו האדם אינו מבין את מאורעות חייו. וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ – אין בהנהגת ה׳ עוול או אי־צדק. זו חתימה אמונית הבאה לאחר ההתבוננות בשגשוג הזמני של הרשעים ובקיום המתמשך של הצדיקים.

בקצרה

זו איננה רק מסקנה על העתיד, אלא דרך לחיות בהווה: לשמור על יושר, אמונה ותקווה, גם כאשר השאלות על הנהגת העולם אינן נפתרות כולן.

מקורות והרחבות

[24] הכינוי „צורי” מחבר את יושרו של ה׳ לתחושת משען אישי. המקור מפרש שהמתפלל מבקש להכיר בצדק האלוהי גם כאשר אינו גלוי לעיניו. (חתימת המזמור והמהלך הפרשני, עמ׳ 4)

[25] החתימה מסבירה את תכלית השוואת הרשע לעשב ואת הצדיק לתמר ולארז: הצדק האלוהי אינו נקבע לפי הצלחה רגעית. (הניגוד לכל הפרק)

העיקר שצריך לזכור

מזמור צ״ב נפתח בקריאה לשיר ומסתיים בהצהרה על יושרו של ה׳. הדרך בין שתי הנקודות מלמדת ששירה אמיתית אינה בריחה משאלות קשות. אדם יכול להכיר בחסדי ה׳ ובמעשיו הגדולים ובכל זאת לשאול על הצלחת הרשעים. הוא אינו נדרש להעמיד פנים שהעוול אינו קיים, אלא ללמוד שלא לשפוט את כל המציאות לפי המראה המיידי שלה.

„לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת” הוא מפתח לכל המזמור: קל להודות כשהכול מאיר, וקשה יותר להישען על ה׳ כשאין רואים את סוף הדרך. דווקא בשעת הלילה נבחנת היכולת לשמור אמונה, בלי לבטל את הצורך במעשים וביושר.

„בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב” אינו מבקש להוכיח שהרשעים אינם יכולים להצליח כלל, אלא להראות שהצלחה נראית לעין אינה ערובה לערך ולקיום. העשב פורח מהר ונובל מהר. הצדיק לעומתו נמשל לתמר ולארז: שורשים, יציבות ופירות הניתנים לאחרים. זו אמת מעשית שאפשר לזכור בעת בחירת הדרך בחיים.

גם „עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה” הוא בשורה על ערכה של צמיחה מתמשכת. האדם אינו נמדד רק ביכולתו להצליח בתקופה אחת, אלא בכך שהוא מוסיף ללמוד, לתת ולהשפיע. בימי חול הוא עסוק בעשייה, ובשבת הוא יכול לבחון מחדש אם מעשיו נושאים פרי שיש בו טוב אמיתי.

בסיום נאמר „לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה׳, צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ”. גם כשהאדם אינו מבין את כל פרטי ההשגחה, המזמור מזמין אותו להחזיק במידות היושר והצדק ולהכיר בה׳ כמשען. השבת היא הזדמנות לשוב למבט ארוך, לאמונה ולתודה.

סיכום מעשי למתפלל

כשאתה אומר „טוֹב לְהֹדוֹת לַה׳”, בחר חסד מסוים שקרה לך בשבוע האחרון והודה עליו בלב. אין צורך להתחיל דווקא בנס גדול, גם טובה שהתרגלת אליה יכולה להפוך את הפסוק להודיה אישית ממשית.

ב„לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת” התבונן בשני מצבים: רגע שבו הרגשת שהכול מסתדר, ורגע שבו חשת חוסר ודאות. בקש שההודיה תלווה אותך בראשון והאמונה תחזק אותך בשני. אל תדרוש מעצמך להרגיש קלות במקום שקשה באמת.

כאשר מגיעים ל„מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ”, אפשר להזכיר לעצמך שמה שאינך מבין עדיין אינו מחייב תגובה של כעס או ייאוש. אין זו תשובה מפורטת לכל מצוקה, אלא בקשת ענווה מול עומק המציאות.

בפסוקים על העשב ועל התמר והארז שאל את עצמך: האם יש דבר שאני רודף אחריו רק מפני שהוא מבטיח הישג מהיר, והאם יש מעשה טוב שדורש ממני סבלנות? בחר פעולה קטנה לשבוע הבא שתבנה שורשים: לימוד קבוע, שמירת מילה, עזרה לאחר או חיזוק תפילה.

בסיום, במילים „לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה׳, צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ”, בקש לחיות ביושר גם כשאינך רואה מה יהיה שכר המעשה. זוהי דרך להפוך את שיר השבת מהצהרה בפה לבחירה המלווה את ימי המעשה

מזמור צ״ב | מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת

תוכן קשור

מזמור צ״ח | שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ

מזמור צ״א | יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן

מזמור צ׳ | תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים

מזמור ל״ג | רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה׳