אבן עזרא ומצודת דוד מבארים שהתיאורים הללו קשורים לניסים שהתרחשו בעת יציאת מצרים ובכניסה לארץ. הים נבקע לפני ישראל, מי הירדן נעצרו בימי יהושע וההרים רעדו במעמד הר סיני.
המשורר משתמש בלשון ציורית כדי להמחיש שגם הכוחות הגדולים והיציבים ביותר בטבע נתונים לרצון ה׳. אין הכוונה שלים יש עיניים או שההרים רוקדים כבני אדם, אלא שתנועתם ושינוי מצבם נמשלים לתגובה של יצורים חיים לנוכח התגלות גדולה.
המלבי״ם מוסיף שיש הבדל בין קריעת ים סוף למעבר הירדן. בים נבקעו המים ונוצר מעבר בין שני חלקיהם, ואילו בירדן נעצרו המים שהגיעו מלמעלה ונעמדו כנד אחד, ולכן נאמר „הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר”.
מדוע מוזכר שבט יהודה במיוחד?
הפסוק השני אומר „הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ, יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו”. לכאורה, אם כל ישראל יצאו ממצרים, מדוע המשורר מזכיר דווקא את יהודה?
אבן עזרא מבאר שיהודה נזכר מפני שהיה השבט המוביל והחשוב בין אחיו. לפי הפשט, הפסוק מתאר את כלל ישראל כעם שנבחר להיות קדוש לה׳ ונתון להנהגתו.
רש״י מביא גם את מדרש חז״ל שלפיו שבט יהודה זכה למעלה מיוחדת בעקבות מסירות הנפש בקריעת ים סוף. במסכת סוטה מובאת דעת רבי יהודה שנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, ירד ראשון לים כאשר שאר השבטים חששו להיכנס אליו. בעקבות מעשה זה זכה שבט יהודה לממשלה בישראל. בגמרא מובאת גם דעת רבי מאיר, שלפיה שבט בנימין היה הראשון שנכנס לים.
יש כאן יסוד חשוב: לפי הפשט, יציאת מצרים הפכה את ישראל לעם קדוש הנתון לממשלת ה׳. לפי המדרש, מסירות הנפש של יהודה מלמדת שהאמונה צריכה להתבטא גם בנכונות לפעול כאשר הדבר נדרש.
מדוע המזמור מסתיים דווקא במים היוצאים מן הסלע?
לאחר תיאור הנפלאות הגדולות, המזמור מסתיים בפסוק „הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם”. לכאורה, מדוע לאחר קריעת ים סוף ומעמד הר סיני מזכיר המשורר דווקא נס של הוצאת מים מן הסלע?
אבן עזרא מבאר שהפסוק משלים את הרעיון המרכזי של המזמור: ה׳ מסוגל לעשות דבר והיפוכו. הוא ייבש את מי הים והירדן, ומנגד הוציא מים מתוך סלע קשה ויבש. במקום שבו היו מים הוא יצר יבשה, ובמקום שבו הייתה אבן יבשה הוא הוציא מים.
המלבי״ם מדגיש שגם הצור וגם החלמיש, הקשה ממנו, נתונים לכוח הבורא. אין כוח בטבע העומד מחוץ לממשלת ה׳.
אולם יש כאן גם משמעות נוספת. קריעת ים סוף אפשרה לישראל להינצל, ואילו המים מן הסלע אפשרו להם להמשיך לחיות במדבר. הניסים אינם מתוארים רק כהפגנת עוצמה, אלא גם כמעשים שנועדו להצלה ולקיום החיים.
מכאן עולה שהודיה שלמה צריכה לכלול הן את הישועות הגדולות והמיוחדות והן את הדאגה המתמשכת לצורכי החיים.
יציאת מצרים הייתה תחילת חירותם הלאומית והרוחנית של ישראל. העם יצא מן השעבוד והחל את דרכו כעם הנתון להנהגת ה׳.
[1] מצודת דוד מבאר שהפסוק מתאר את יציאת ישראל ממצרים. המלבי״ם מדגיש שמאז יציאת מצרים התגלתה בישראל הנהגה מיוחדת של השגחה וניסים. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים קי״ד, א׳)
[2] רש״י ומצודת ציון מפרשים ש„לועז” הוא המדבר בלשון זרה. המלבי״ם מבחין בין „ישראל”, המבטא את בעלי המעלה, לבין „בית יעקב”, המתייחס לכלל העם. (רש״י, מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים קי״ד, א׳)
פסוק ב – ישראל נעשים לעם קדוש הנתון להנהגת ה׳
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ[3] יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו[4].
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ – עם ישראל, ובמיוחד שבט יהודה שהוביל בין השבטים, נעשה עם המיוחד לעבודת ה׳ ולקדושתו. אבן עזרא מבאר שיהודה נזכר מפני שהיה בעל מעמד מיוחד בין אחיו, ושהפסוק קשור לבחירת ישראל להיות „ממלכת כהנים וגוי קדוש”. רש״י מביא את מדרש חז״ל שלפיו שבט יהודה זכה למעלה מיוחדת בשל מסירות הנפש בקריעת ים סוף, כאשר נחשון בן עמינדב ירד ראשון לים לפי דעת רבי יהודה במסכת סוטה. יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו – כלל ישראל נעשה לעם הנתון לממשלת ה׳ ולהנהגתו. מצודת דוד מבאר שישראל נעשו עמו של הבורא וממשלתו. המלבי״ם מפרש בדרך נוספת: מסירות הנפש של יהודה והמעשים הטובים של ישראל הביאו להתגלות מיוחדת של קדושת ה׳ ושל כוחו למשול על הטבע. לפי פירושו, הפסוק מקדים את תיאור הניסים שבים ובירדן ומלמד שהם קשורים לקשר המיוחד שבין ה׳ לישראל.
ביציאת מצרים נעשו ישראל לעם קדוש הנתון להנהגת ה׳. חז״ל מדגישים גם את מסירות הנפש של שבט יהודה בקריעת ים סוף.
[3] אבן עזרא מבאר שיהודה נזכר מפני שהיה בעל מעמד מיוחד בין השבטים. רש״י מביא את מדרש חז״ל על מסירות הנפש של נחשון בן עמינדב. בגמרא מובאת גם דעת רבי מאיר ששבט בנימין ירד ראשון. (אבן עזרא ורש״י, תהילים קי״ד, ב׳. תלמוד בבלי, סוטה ל״ז ע״א)
[4] מצודת דוד מפרש שישראל נעשו לעם הנתון לממשלת ה׳. המלבי״ם מקשר את קדושת יהודה ואת מעשי ישראל להתגלות הניסים והממשלה על הטבע. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים קי״ד, ב׳)
פסוק ג – הים נבקע והירדן נעצר
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס[5] הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר[6].
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס – ים סוף נבקע כאשר ישראל הגיעו אליו בדרכם ממצרים, ומימיו נסוגו כדי לאפשר להם לעבור בתוכו. המשורר מתאר את הים כאילו ראה את ישראל ונמלט מפניהם, אך זו לשון ציורית הממחישה את עוצמת הנס. מצודת דוד מבאר שהים נס ממקומו ונעשה לחרבה. אבן עזרא מדגיש שמי הים נבקעו ונוצר מעבר לישראל. הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר – מי נהר הירדן נעצרו כאשר ישראל עברו אותו בימי יהושע, בדרכם להיכנס לארץ ישראל. מצודת דוד מבאר שהנהר חדל מלזרום בדרכו הרגילה. המלבי״ם מדגיש את ההבדל בין שני הניסים: בים נבקעו המים משני הצדדים, ואילו בירדן נעצרו המים המגיעים מלמעלה ונעמדו כנד אחד, ולכן נאמר „יסוב לאחור”. שני הניסים התרחשו בזמנים שונים, אך המשורר מחבר ביניהם כדי להראות שכשם שה׳ פתח לישראל דרך ביציאתם ממצרים, כך הוא פתח להם דרך גם בכניסתם לארץ.
ים סוף נבקע ביציאת מצרים, והירדן נעצר בכניסה לארץ ישראל. שני הניסים מלמדים שה׳ מנהיג גם את הכוחות הגדולים שבטבע.
[5] אבן עזרא ומצודת דוד מבארים שהים נבקע כדי לאפשר לישראל לעבור בו. (אבן עזרא ומצודת דוד, תהילים קי״ד, ג׳. שמות י״ד, כ״א–כ״ב)
[6] מצודת דוד מפרש שהירדן נעצר בימי יהושע. המלבי״ם מבאר את ההבדל בין אופן קריעת ים סוף לבין עצירת מי הירדן. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים קי״ד, ג׳. יהושע ג׳, י״ד–ט״ז)
פסוק ד – ההרים והגבעות רועדים מפני התגלות ה׳
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים[7] גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן[8].
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים – ההרים הגדולים מתוארים כאילו קפצו ורקדו בדומה לאילים, שהם בעלי חיים גדולים וחזקים. אבן עזרא מבאר שההרים רעדו מפני כבוד ה׳. מצודת דוד מפרש שהכוונה להרים שרעדו במעמד מתן תורה, כאשר ה׳ התגלה על הר סיני. אין הכוונה שההרים רקדו כפי שבני אדם רוקדים, אלא שהמשורר משתמש בדימוי חי כדי לתאר את הרעדה הגדולה. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן – גם הגבעות הקטנות נמשלות לבני צאן הקופצים ונעים במהירות. המלבי״ם מדגיש את ההבדל בין הרים גדולים, הנמשלים לאילים, לבין גבעות נמוכות, הנמשלות לבני צאן קטנים. הוא מקשר את הדברים למעמד הר סיני ולהתגלויות נוספות של כוח ה׳ בהרים. המשורר מלמד שגם הדברים הנראים יציבים ואיתנים, כגון הרים וגבעות, אינם עומדים מחוץ לממשלת הבורא. כאשר ה׳ מתגלה, גם הכוחות הגדולים ביותר של הטבע מתוארים כמי שרועדים מפניו.
ההרים והגבעות נמשלים לבעלי חיים הרוקדים ורועדים. הדימוי מתייחס להתגלות ה׳ ומדגיש שגם הדברים היציבים ביותר בטבע נתונים לממשלתו.
[7] אבן עזרא מפרש שההרים רעדו מפני כבוד ה׳. מצודת דוד מקשר את הדברים למעמד מתן תורה. (אבן עזרא ומצודת דוד, תהילים קי״ד, ד׳. שמות י״ט, י״ח)
[8] מצודת ציון מבאר ש„רקדו” הוא מלשון קפיצה. המלבי״ם מבחין בין ההרים הגדולים לבין הגבעות הקטנות, ומפרש שהדברים רומזים להתגלות ה׳ בסיני ובהרים נוספים. (מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים קי״ד, ד׳)
פסוק ה – מה גרם לים ולירדן לשנות את דרכם?
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס[9] הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר[10].
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס – המשורר פונה אל ים סוף ושואל אותו כביכול מדוע ברח ממקומו כאשר הגיעו אליו ישראל. הרי דרכו של הים היא שהמים ממלאים את מקומם, ומה גרם להם להיבקע ולהתרחק? אבן עזרא מבאר שהמשורר שואל את הים שאלה ציורית כדי לעורר את השומעים לחשוב על סיבת הנס. הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר – וכך הוא פונה גם אל הירדן ושואל מדוע הפסיק לזרום בדרכו הרגילה. מצודת דוד מבאר שהמשורר פונה אל הים ואל הירדן כאילו היו בעלי דעת המסוגלים להשיב. המלבי״ם מדגיש שהשאלה אינה נובעת מחוסר ידיעה, אלא נועדה לברר מהו הכוח שגרם למים לשנות את טבעם. התשובה תופיע בפסוקים הבאים: הכול התרחש מפני התגלות אדון הארץ, אלוהי יעקב. באמצעות השאלה המשורר מבקש שנבין שאין לראות בניסים מאורעות מנותקים, אלא גילויים של ממשלת הבורא על העולם.
המשורר שואל את הים והירדן מדוע שינו את דרכם. זו שאלה ציורית שנועדה לעורר את ההתבוננות בכוח ה׳ שהתגלה בניסים.
[9] אבן עזרא מבאר שהמשורר פונה אל הים בשאלה כדי להמחיש את הפלא שבקריעתו. (אבן עזרא, תהילים קי״ד, ה׳)
[10] מצודת דוד מפרש שהמשורר שואל את הים והירדן כאילו היו בעלי דעת. המלבי״ם מבאר שהשאלה נועדה להציג את סיבת שינוי סדרי הטבע. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים קי״ד, ה׳–ו׳)
פסוק ו – מדוע ההרים והגבעות רעדו?
הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים[11] גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן[12].
הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים – המשורר פונה אל ההרים ושואל מדוע רעדו וקפצו כאילים. בפסוק הרביעי הוא כבר תיאר את התופעה, וכעת הוא חוזר עליה בלשון שאלה כדי לברר את סיבתה. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן – גם הגבעות נשאלות מדוע נעו ורעדו כבני צאן קטנים. מצודת דוד מבאר שהמשורר שואל את ההרים ואת הגבעות מה גרם להם לרקוד ולרעוד. המלבי״ם מפרש שהשאלה מופנית אל כל הכוחות שנזכרו קודם, הים, הירדן וההרים, אשר שינו את דרכם הטבעית לנוכח התגלות ה׳. החזרה אינה מיותרת. בפעם הראשונה תוארו המעשים המופלאים, וכעת המשורר מבקש שהשומעים יתבוננו במשמעותם. לא עצם הרעדה היא עיקר השבח, אלא ההכרה בכך שגם ההרים הגדולים והיציבים נתונים לרצונו של הבורא. הפסוק מכין את התשובה שתבוא מיד לאחר מכן.
המשורר חוזר אל תיאור ההרים, אך הפעם בלשון שאלה. בכך הוא מבקש לעורר מחשבה על הכוח שהביא גם את הדברים היציבים ביותר לשנות את מצבם.
[11] מצודת דוד מבאר שהמשורר שואל את ההרים מדוע רעדו כאילים. (מצודת דוד, תהילים קי״ד, ו׳)
[12] המלבי״ם מפרש שהשאלות בפסוקים ה׳–ו׳ מכינות את התשובה על סיבת שינוי סדרי הטבע, המופיעה בפסוק ז׳. (מלבי״ם, תהילים קי״ד, ה׳–ז׳)
פסוק ז – כל הארץ נתונה לממשלת אלוהי יעקב
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ[13] מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב[14].
מִלִּפְנֵי אָדוֹן – מפני התגלותו של ה׳, שהוא האדון והמושל על כל הבריאה. כאן מגיעה התשובה לשאלות שנשאלו בפסוקים הקודמים: הים נבקע, הירדן נעצר וההרים רעדו מפני ממשלת הבורא. חוּלִי אָרֶץ – בפירוש המילים הללו יש שתי דרכים מרכזיות. רש״י ומצודת דוד מבארים ש„חולי” מתייחס לבורא שחולל ויצר את הארץ, והיו״ד שבסוף המילה היא תוספת לשונית. לפי פירושם, הכוונה היא שהנפלאות התרחשו מפני אדון כל הארץ, שהוא גם בוראה. אבן עזרא מביא פירוש נוסף שלפיו „חולי” היא לשון ציווי אל הארץ: רעדי וחולי מפני האדון. לפי דרך זו, המשורר קורא לארץ כולה להתרגש ולרעוד מפני התגלות ה׳. מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב – מפני ה׳ שהוא אלוהיהם של ישראל, בני יעקב אבינו. המלבי״ם מדגיש שהכינוי „אלוהי יעקב” מבטא את הקשר המיוחד שבין ה׳ לישראל, אשר למענם התגלתה ממשלתו על הטבע. נמצא שהפסוק מחבר בין שני יסודות: ה׳ הוא בורא העולם ואדונו, והוא גם האלוה המנהיג את ישראל ומקיים את בריתו עמם.
הים, הירדן וההרים שינו את דרכם מפני ממשלת ה׳. המפרשים מבארים את „חולי ארץ” כלשון בריאה או כקריאה לארץ לרעוד מפני הבורא.
[13] רש״י ומצודת דוד מפרשים ש„חולי” הוא מלשון יצירה ובריאה. אבן עזרא מביא גם פירוש שלפיו זו לשון ציווי אל הארץ לרעוד מפני ה׳. (רש״י, מצודת דוד ואבן עזרא, תהילים קי״ד, ז׳)
[14] המלבי״ם מבאר שהכינוי „אלוהי יעקב” מדגיש את הקשר המיוחד שבין ה׳ לישראל, שלמענם התגלתה הנהגת הניסים. (מלבי״ם, תהילים קי״ד, ז׳)
פסוק ח – הבורא יכול להפוך יבשה למים ומים ליבשה
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם[15] חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם[16].
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם – ה׳ מסוגל להוציא מים מתוך סלע קשה ויבש, עד שהמקום נעשה כאילו הוא אגם מים. הפסוק מתייחס לניסים שבהם ניתנו מים לישראל במדבר. מצודת דוד מבאר שה׳ הפך את הצור היבש למקור מים, ואבן עזרא מדגיש את הניגוד שבין הסלע היבש לבין המים הזורמים. חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם – גם סלע קשה במיוחד, המכונה חלמיש, יכול להוציא מים נובעים. מצודת ציון מבאר שהחלמיש הוא סלע קשה. המלבי״ם מדגיש שהחלמיש קשה מן הצור, ואף על פי כן הוא נעשה מקור מים מכוח הבורא. אבן עזרא מבאר שזהו סיום מכוון למזמור: ה׳ ייבש את מי הים והירדן כדי לאפשר לישראל לעבור, ומנגד הוציא מים מן הסלע היבש כדי לספק להם מים במדבר. בכך התגלה שהוא מסוגל לשנות את טבע הדברים ולעשות דבר והיפוכו. הניסים הללו לא נועדו רק להראות כוח, אלא גם להציל את ישראל ולקיים אותם בדרכם. כך מסתיים המזמור בהכרה שהבורא מנהיג את הטבע ומעניק לעמו את צורכי החיים.
ה׳ הוציא מים מן הסלע הקשה, כשם שייבש את מי הים והירדן. שני סוגי הניסים מלמדים שממשלת הבורא כוללת את כל כוחות הטבע, ושהוא יכול להשתמש בהם להצלת ישראל ולקיומם.
[15] מצודת דוד מפרש שה׳ הפך את הצור היבש למקור מים. אבן עזרא מדגיש את הניגוד בין ייבוש המים בקריעת הים והירדן לבין הוצאת מים מסלע יבש. (מצודת דוד ואבן עזרא, תהילים קי״ד, ח׳. שמות י״ז, ו׳. במדבר כ׳, י״א)
[16] מצודת ציון מבאר שהחלמיש הוא סלע קשה. המלבי״ם מדגיש שהחלמיש קשה מן הצור, ואף על פי כן הוא נעשה מקור מים. (מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים קי״ד, ח׳)
המסר המרכזי של מזמור קי״ד הוא שה׳ אינו רק בורא העולם, אלא גם מנהיגו ומשגיח על ישראל. זיכרון הניסים צריך לחזק את האמונה, לעורר הודיה על החירות שניתנה לנו ולהזכיר שהחסדים הגדולים ביותר נועדו לאפשר חיים של תורה, אחריות ועבודת ה׳.
בפסוק האחרון, „הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם”, אפשר להתבונן בחסד שבהוצאת מים מן הסלע. לאחר כל הנפלאות הגדולות, ישראל עדיין נזקקו למים כדי לחיות. כך גם בחיינו, לצד הישועות הגדולות ראוי להודות על הדברים הפשוטים: מזון, מים, בריאות ויכולת לקיים את צורכי החיים.
אפשר לקבל על עצמנו הנהגה אחת בעקבות המזמור: כאשר אנו נזכרים בטובה גדולה שקיבלנו, לא להסתפק בהודיה על התוצאה, אלא לחשוב גם על האחריות הנובעת ממנה. מי שזכה לחירות, לכוחות או לאפשרויות חדשות יכול להשתמש בהם כדי ללמוד תורה, לסייע לאחרים ולהוסיף טוב בעולם.
המסר המעשי של המזמור הוא שזיכרון יציאת מצרים והניסים שנעשו לישראל צריך לעורר לא רק התפעלות מגדולת ה׳, אלא גם הכרת טובה ורצון להשתמש בחירות ובכוחות שניתנו לנו בדרך של תורה, אמונה וחסד.
