לפי פירושו, השמחה נמצאת כבר בלבם של המצפים לגאולה, אך היא אינה יכולה להתגלות במלואה כל עוד המציאות לא השתנתה. כאשר תבוא הישועה, אותה שמחה פנימית תפרוץ החוצה בשחוק וברינה.
שני הפירושים משלימים זה את זה מבחינת המסר לאדם. הגאולה יכולה להיות גדולה כל כך עד שצרות העבר ייראו כחלום שחלף, אך גם בזמן ההמתנה אפשר להתחזק בהבטחת ה׳ ולצפות לעתיד טוב יותר.
מדוע המשורר מזכיר פעמיים את שמחת הגאולה, ומה ההבדל בין שמחת ישראל לשמחת הגויים?
בפסוק השני נאמר „אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה”, ובהמשך מתוארות אומות העולם האומרות „הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה”. בפסוק הבא ישראל עצמם משיבים „הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים”.
מדוע חשוב למזמור להביא גם את דברי הגויים וגם את דברי ישראל? ולמה ישראל משתמשים בלשון עבר, „היינו שמחים”, לאחר שהשמחה כבר תוארה?
רד״ק מבאר שאומות העולם יראו את השמחה הגדולה של ישראל ויבינו שהקב״ה עשה עמם פלא עצום. ישראל ישיבו ויודו שזו אכן הסיבה לשמחתם. אין הם תולים את הגאולה בכוחם בלבד, אלא מכירים בחסדי ה׳ שהביאו אותם אל הישועה.
המלבי״ם מבאר הבחנה מיוחדת בין שתי נקודות המבט. בעיני אומות העולם תהיה הגאולה דבר חדש ומפתיע, ולכן רק כאשר היא תתרחש יאמרו שה׳ הגדיל לעשות עם ישראל. אבל ישראל כבר ציפו לגאולה וראו אותה בחזון הנביאים, ולכן הם יכולים לומר „היינו שמחים”. שמחתם החלה כבר בשעת הציפייה והאמונה בהבטחה.
לפי פירוש זה, יש הבדל בין אדם המופתע מטובה שאירעה לו לבין אדם שחיכה לה זמן רב מתוך ביטחון ותקווה. כאשר הטובה מגיעה, שניהם שמחים, אך אצל המצפה מתווספת לשמחת המאורע גם השמחה על התגשמות התקווה שהחזיק בה במשך שנים.
הפסוקים מלמדים שכאשר מגיעה ישועה, חשוב לא רק לשמוח בה אלא גם להכיר במקורה ולהודות עליה. שמחה והודאה אינן שני עניינים נפרדים, אלא שתי דרכים שבהן האדם מבטא את הכרתו בחסדי הבורא.
כיצד אפשר לומר „בשוב ה׳ את שיבת ציון” ומיד אחר כך לבקש „שובה ה׳ את שביתנו”?
זוהי אחת השאלות המרכזיות במזמור. בשלושת הפסוקים הראשונים מתוארת שיבת ציון בלשון שנשמעת כאילו הגאולה כבר התרחשה, ואילו בפסוק הרביעי המשורר פונה אל ה׳ ומתחנן „שׁוּבָה ה׳ אֶת שְׁבִיתֵנוּ”. אם ישראל כבר שבו לציון, מדוע הם עדיין מבקשים שה׳ ישיב אותם?
רד״ק מבאר שהמזמור נאמר בלשון ישראל בהיותם בגלות. בתחילתו הם מתארים את השמחה העתידה לבוא כאשר ישובו לארצם, ולאחר מכן פונים בתפילה ומבקשים שה׳ ימהר להביא את הגאולה. לפי פירוש זה, אין כאן סתירה, אלא מעבר מתיאור התקווה אל בקשה להגשמתה.
המלבי״ם מציע הסבר נוסף. הוא מבאר שבתחילת המזמור ישראל בטוחים שה׳ יקיים את הבטחת הגאולה במועד שנקבע. אולם כעת הם מבקשים ישועה גדולה ומפתיעה עוד יותר: שה׳ יקדים את הגאולה לזמן שבו אינם מצפים שתבוא.
כדי להסביר את הבקשה הזאת משתמש המשורר במשל של אפיקי מים בארץ הנגב. במקום שבו האדמה יבשה והחקלאי כמעט מתייאש מתקוותו ליבול, יכולים מים המגיעים בפתאומיות לשנות את מצב השדה ולהביא לצמיחה.
כך מבקשים ישראל שהישועה לא תהיה רק קיום ההבטחה הצפויה בזמן הידוע, אלא גאולה שתפתיע אותם בעוצמתה ובמהירותה.
מכאן אפשר ללמוד שגם כאשר האדם מאמין שהקב״ה עתיד להיטיב עמו, הוא רשאי להמשיך להתפלל ולבקש שהטובה תבוא במהרה. האמונה בהבטחה אינה מחליפה את התפילה, אלא נותנת לה יסוד של תקווה.
מדוע הגאולה נמשלת דווקא לאפיקי מים בנגב?
המשורר אינו מבקש שה׳ ישיב את ישראל כגשם היורד על שדה ירוק או כנהר הזורם במקום עשיר במים. הוא בוחר בדימוי של „אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב”, מקום המזוהה עם יובש וצמא.
רד״ק מבאר שהנגב הוא ארץ יבשה הזקוקה למים, ולכן הופעת אפיקי מים בתוכה היא טובה גדולה ומפתיעה. כשם שהמים מחיים את האדמה היבשה ומאפשרים לצמחייה לגדול, כך הגאולה תביא חיים מחודשים לעם ישראל לאחר שנות הגלות.
רש״י קושר את דימוי האפיקים גם לפסוקים הבאים, המתארים זריעה בדמעה וקצירה ברינה. החקלאי זורע בארץ צחיחה וחושש שהזרעים לא יצמחו, אך כאשר המים מגיעים ומשקים את השדה, הוא זוכה ליבול וקוצר בשמחה.
המלבי״ם מדגיש שהחידוש הוא דווקא בתוצאה שאינה צפויה. אדם הזורע בשדה פורה יודע שיש סיכוי טוב שיקצור את תבואתו. לעומתו, מי שזורע באדמה יבשה וחושש שלא יצמח בה דבר, שמחתו גדולה הרבה יותר כאשר לפתע מגיעים מים והשדה מתמלא יבול.
הדימוי מלמד שהישועה יכולה להגיע גם כאשר המצב נראה קשה מאוד. עם זאת, אין הכוונה להבטיח שכל קושי יסתיים במהירות או שכל מאמץ יביא לתוצאה המבוקשת. המזמור מבטא תפילה ותקווה לגאולת ישראל, ומתוך כך אפשר ללמוד את ערך התקווה גם בחיי האדם.
האם „הזורעים בדמעה ברינה יקצורו” מדבר רק על עבודת האדמה?
זהו מן הפסוקים המפורסמים ביותר בספר תהילים. המשורר מתאר אדם הזורע בדמעות, אך בסופו של דבר קוצר בשמחה. לכאורה זהו תיאור חקלאי פשוט: בתחילת העבודה האדם חושש שלא יהיה יבול, ובסופה הוא שמח על הצלחתו.
אולם רש״י, רד״ק, אבן עזרא ומצודת דוד מבארים שהחקלאי הוא משל למצבם של ישראל בגלות.
רד״ק מפרש שהגלות נמשלה לארץ הנגב היבשה, וישראל נמשלו לחקלאים הזורעים את שדותיהם. הזריעה היא קיום התורה והמצוות בשעת הגלות, מתוך קושי, סבל וציפייה לגאולה. הקצירה היא השכר והטובה שיקבלו בעת הישועה.
רש״י מבאר שישראל זורעים לפני הקב״ה מעשי צדקה בדמעות בזמן הגלות, וכאשר יגיע זמן מתן שכרם הם יקצרו ברינה. אבן עזרא מפרש שהזורעים הם שומרי התורה, הממשיכים לקיים את מצוותיה גם בתקופת הריחוק והצרה.
המלבי״ם מפרש שהמשל מתאר את גודל ההפתעה שבגאולה. החקלאי זורע בזמן שאין לו ביטחון שהזרעים יצמחו, ולכן הוא בוכה. כאשר המים מגיעים והיבול צומח, שמחתו גדולה דווקא משום שלא ציפה לתוצאה הזאת.
מכאן עולה מסר עמוק על עבודת ה׳. לפעמים אדם לומד תורה, מקיים מצוות או משתדל לשפר את מידותיו ואינו רואה מיד את תוצאות מאמציו. המזמור מזכיר שהזריעה והקצירה אינן מתרחשות באותו רגע. יש עבודה שנעשית בהווה ופירותיה מתגלים רק לאחר זמן.
אין זו הבטחה שכל השתדלות אישית תביא להצלחה גלויה בדרך שהאדם מצפה לה, אלא קריאה שלא לזלזל בערכה של עשייה טובה גם כאשר פירותיה עדיין אינם נראים.
מדוע הפסוק האחרון חוזר על משל הזריעה והקצירה ומאריך בתיאור הבכי והשמחה?
לאחר שנאמר „הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ”, היה אפשר לסיים את המזמור. אולם המשורר מוסיף פסוק שלם: „הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו”.
מה מוסיף התיאור הזה על הפסוק שקדם לו?
רד״ק מבאר שהפסוק האחרון מרחיב את המשל באמצעות תיאור החקלאי העני, הנושא עמו זרע יקר אל השדה. בארץ יבשה הזרע הוא דבר בעל ערך רב, מפני שהאדם אינו יודע אם יוכל להשיג ממנו יבול. הוא יוצא לזרוע מתוך בכי וחשש שמא יאבד את מה שנותר בידו.
כאשר הקב״ה מרחם עליו וממטיר גשם על האדמה, הזרעים צומחים והוא חוזר לביתו בשמחה, כשהוא נושא את אלומות התבואה שקצר.
אבן עזרא מפרש ש„מֶשֶׁךְ הַזָּרַע” הוא הכלי שבו נושאים את הזרעים. ואילו מצודת ציון מבאר שהמילה קשורה למשיכת הזרע ולהולכתו אל השדה.
המלבי״ם מציע פירוש נוסף ומיוחד. לדבריו, הפסוק מתאר חקלאי שכבר מגיע לשלב הקציר, ובכל זאת הוא עדיין בוכה, מפני שהוא סבור שכל מה שיצליח להוציא מן השדה יהיה כמות זרע קטנה, בדומה למה שהכניס לתוכו. לפתע הוא מגלה שהיבול גדול בהרבה ממה שחשב, והוא חוזר בשמחה עם אלומותיו.
לפי הסברו, הפסוק האחרון מתאר שמחה גדולה אף יותר מן הפסוק הקודם. לא רק שהאדם זכה לתוצאה טובה במקום שבו חשש מכישלון, אלא שהתוצאה הייתה גדולה מכל מה שהעז לצפות לו.
המשורר מסיים את המזמור בדמותו של אדם היוצא לדרך בבכי ושב ממנה בשמחה. כך הוא ממחיש את התקווה לגאולת ישראל, שבה ייהפכו שנות הגלות והצער לשמחה גדולה.
[1] רש״י מפרש שהמזמור מתייחס לשיבת ישראל מגלות בבל. רד״ק מבאר ש„בשוב” עשוי להתפרש כהשבת ישראל לארצם או כהנחתם מן הצרות, ומדגיש שהמזמור נאמר בלשון ישראל המצפים לגאולה. (רש״י ורד״ק, תהילים קכ״ו, א׳)
[2] אבן עזרא מפרש שהגאולה תהיה פלא שקשה לראותו במציאות הרגילה. רד״ק מביא בשם אביו שצרות הגלות ייראו כחלום שחלף, ואילו המלבי״ם מפרש שישראל כבר רואים את הגאולה בחזון ובתקווה כאילו היא מתרחשת. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, א׳)
פסוק ב – שמחת הגאולה תתגלה לעיני כל העמים
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה [3] אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה [4].
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ – כאשר תבוא הגאולה, השמחה הפנימית של ישראל תתפרץ החוצה בשחוק גלוי. המילה „אז” מכוונת אל הזמן שבו תתגלה הישועה בפועל. המלבי״ם מבאר שבזמן הגלות ישראל כבר מצפים לגאולה ושמחים בלבם על ההבטחה שניתנה להם, אולם שמחה זו עדיין אינה יכולה למלא את פיהם בשחוק. רק כאשר הגאולה תתרחש, השמחה שהייתה טמונה בפנים תוכל להתגלות במלואה. וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה – לשוננו תביע דברי שירה והודאה לה׳ על הנפלאות שעשה עמנו. אבן עזרא מבאר שהפסוק מתאר שמחה משותפת של כל ישראל, כאשר כל אחד מביע את שמחתו ומספר לאחרים על הישועה. אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם – גם אומות העולם יראו את גודל השינוי שחל במצבם של ישראל ויכירו בכך שנעשתה להם טובה מופלאה. הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה – הגויים יאמרו שהקב״ה עשה עם ישראל מעשה גדול ונפלא. רד״ק מבאר שאומות העולם יבחינו בשמחתם הגדולה של ישראל ויבינו שה׳ השיב אותם לארצם ועשה עמם חסד עצום. המלבי״ם מבחין בין שמחת ישראל לבין תגובת הגויים. הגויים יכירו בישועה רק כאשר תתרחש לעיניהם, ואילו ישראל כבר ציפו לה מתוך אמונה בהבטחת הנביאים. הפסוק מלמד שהגאולה אינה רק טובה הנעשית לישראל, אלא גם גילוי של הנהגת ה׳ לעיני העולם. כאשר מתרחש שינוי גדול, אפילו מי שלא ציפו לו עשויים להכיר בגודל הפלא.
בעת הגאולה תתגלה שמחת ישראל בשחוק וברינה, ואומות העולם יכירו בכך שה׳ עשה עמם נפלאות. המלבי״ם מדגיש שישראל שמחו בתקוות הגאולה עוד לפני שהגיעה, ואילו הגויים יכירו בה רק לאחר שתתגלה.
[3] אבן עזרא מפרש שהשחוק והרינה מבטאים שמחה משותפת של ישראל. המלבי״ם מבאר שהשמחה נמצאת בלבם כבר בזמן הציפייה לגאולה, ורק כאשר תתרחש בפועל היא תתבטא בשחוק וברינה. (אבן עזרא ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ב׳)
[4] רד״ק מבאר שהגויים יכירו בנפלאות ה׳ מתוך שמחת ישראל. המלבי״ם מבחין בין הגויים, שעבורם הגאולה תהיה דבר חדש, לבין ישראל שכבר ציפו לה מכוח הבטחת הנביאים. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ב׳–ג׳)
פסוק ג – ישראל מודים לה׳ על הישועה הגדולה
הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ [5] הָיִינוּ שְׂמֵחִים [6].
הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ – ישראל משיבים לדברי אומות העולם ומכירים בכך שהקב״ה אכן עשה עמם טובה גדולה ונפלאה. בפסוק הקודם אמרו הגויים „הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה”, ואילו כאן ישראל משנים את הניסוח ואומרים „עִמָּנוּ”. בכך הם הופכים את דברי ההתפעלות של העמים להודאה אישית של מי שזכו לקבל את הטובה. רד״ק מבאר שישראל מאשרים את דברי הגויים ומסבירים ששמחתם הגדולה נובעת מן החסד המופלא שעשה עמם הבורא. הָיִינוּ שְׂמֵחִים – השמחה על הגאולה ממלאת את לבם של ישראל. אבן עזרא מפרש שכאשר יראו ישראל את הנפלאות שנעשו להם, ישמחו מאוד. המלבי״ם מבאר את לשון העבר בדרך מיוחדת. לדבריו, ישראל יכולים לומר שכבר היו שמחים עוד לפני הגאולה, מפני שהאמינו בהבטחה וציירו את הישועה העתידה לבוא כאילו היא כבר קיימת. כעת, לאחר שהגאולה התרחשה, הם מבטאים בגלוי את אותה שמחה שהייתה צפונה בלבם. הפסוק מלמד שהכרת הטוב צריכה להיות אישית ומודעת. אין די בכך שאחרים יראו את הטובות שאדם קיבל ויתפעלו מהן. גם האדם עצמו צריך לעצור, להכיר בחסדים שנעשו עמו ולהודות עליהם. נוסף על כך, התקווה יכולה ללוות את האדם גם לפני שהטובה הגיעה, כאשר הוא מאמין בהבטחת הבורא וממשיך לצפות לישועתו.
ישראל מודים שה׳ עשה עמם טובה גדולה, ושמחתם נובעת מהכרת חסדיו. המלבי״ם מדגיש שהאמונה בהבטחת הגאולה כבר עוררה בהם שמחה ותקווה עוד בזמן הגלות.
[5] רד״ק מבאר שישראל מאשרים את דברי הגויים ומדגישים שהשמחה הגדולה שיראו בהם נובעת מנפלאות ה׳ ומן הטובה שעשה עמם. (רד״ק, תהילים קכ״ו, ב׳–ג׳)
[6] אבן עזרא מפרש שכאשר יראו ישראל את הישועה ישמחו עליה. המלבי״ם מבאר שלשון „היינו שמחים” מתייחסת גם לשמחה שהייתה בלבם כבר בזמן הציפייה לגאולה. (אבן עזרא ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ג׳)
פסוק ד – הבקשה לגאולה כאפיקי מים המחיים את הנגב
שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ [7] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב [8].
שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ – המשורר פונה אל הקב״ה ומבקש שישיב את ישראל מן הגלות אל ארצם. רד״ק מבאר שזו תפילתם של ישראל בעודם בגלות, לאחר שתיארו את השמחה העתידה לבוא כאשר ישובו לציון. המילה „שביתנו” מתייחסת לשבי ולגלות, ובמסורת המקרא היא נקראת כך אף שנכתבה בצורה „שבותנו”. מצודת דוד מפרש שישראל מבקשים שהקב״ה ישיב את הגולים למקומם ויוציא אותם ממצבם הקשה. המלבי״ם מוסיף שהבקשה אינה רק לעצם קיום הגאולה שהובטחה, אלא שה׳ יביא אותה מוקדם מן הזמן הצפוי ובדרך שתפתיע את ישראל לטובה. כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב – כשם שמים המגיעים לארץ יבשה יכולים להחיות אותה ולהביא לצמיחה מחודשת, כך אנו מבקשים שהגאולה תשיב חיים ושמחה לישראל. רד״ק מבאר שהנגב הוא מקום יבש וצמא למים, ולכן כאשר עוברים בו אפיקי מים הדבר מביא טובה גדולה לאדמה וליושביה. הוא מדמה את הגלות לנגב היבש ואת הישועה לאפיקי המים. רש״י מפרש שהמים משקים את האדמה ומאפשרים לזרעים שנזרעו בה לצמוח, אף שבשעת הזריעה חשש החקלאי שלא יהיה יבול. המלבי״ם מדגיש שהשמחה גדולה במיוחד כאשר הישועה מגיעה במקום שבו האדם כמעט אינו מצפה לה. הפסוק מלמד על כוח התקווה והתפילה גם בתקופות שנראות קשות ויבשות מבחינה רוחנית. המשורר אינו מסתפק בתיאור הגעגוע לגאולה, אלא פונה אל ה׳ ומבקש שישנה את המציאות ויביא ישועה.
ישראל מבקשים שה׳ ישיב אותם מן הגלות כפי שמים המחיים את הנגב היבש מביאים לצמיחה חדשה. המלבי״ם מדגיש את הבקשה לגאולה שתגיע במהרה ותפתיע בעוצמתה.
[7] רד״ק מבאר שישראל מתפללים בגלות על השבתם לארצם ומציין את הכתיב והקרי של „שביתנו”. מצודת דוד מפרש שהבקשה היא להחזרת הגולים למקומם. המלבי״ם מוסיף שהמשורר מבקש שהגאולה תבוא קודם הזמן הצפוי. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ד׳)
[8] רש״י מבאר את האפיקים כמים המשקים את האדמה היבשה ומאפשרים את צמיחת הזרעים. רד״ק מדמה את הגלות לנגב היבש ואת הישועה לאפיקי המים, והמלבי״ם מדגיש את השמחה שבישועה בלתי צפויה. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ד׳–ה׳)
פסוק ה – מי שזרעו בדמעות יזכו לקצור בשמחה
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה [9] בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ [10].
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה – המשורר מתאר חקלאים הזורעים את שדותיהם מתוך צער וחשש שלא יזכו לראות את פרי עמלם. לאחר שהנגב תואר כארץ יבשה, מובן מדוע הזריעה מלווה בדמעות. החקלאי משקיע את זרעיו באדמה, אך אינו יודע אם ירדו גשמים ואם התבואה תצמח. מצודת דוד מבאר שהחקלאים בוכים מפני שהם חוששים שהזרעים יאבדו ולא יהיה להם יבול. אולם רד״ק מפרש שהזריעה היא גם משל למצבם של ישראל בגלות. הם ממשיכים לקיים את התורה והמצוות למרות הצרות, והמאמץ הזה נמשל לזריעה בדמעה. אבן עזרא מבאר שהזורעים הם שומרי התורה, הנושאים את עול הגלות וממשיכים לעבוד את ה׳. בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ – כאשר ה׳ ישלח את המים והיבול יצמח, החקלאים יקצרו בשמחה גדולה. רש״י מפרש שישראל זורעים לפני ה׳ מעשי צדקה בדמעות בזמן הגלות, וכאשר תבוא הגאולה יזכו לשכרם ויקצרו ברינה. רד״ק מבאר שקיום המצוות בשנות הגלות הוא הזריעה, והגמול הטוב שישראל יזכו לו בזמן הגאולה הוא הקציר. המלבי״ם מפרש שהמשל מדגיש את ההפתעה שבישועה. כאשר האדם זורע במקום שבו כמעט אין תקווה לצמיחה, שמחתו גדולה במיוחד כאשר הוא מגלה שהשדה הניב יבול. הפסוק מלמד על ערכה של ההתמדה בעבודת ה׳ גם כאשר הדרך קשה והתוצאות אינן נראות מיד. כשם שהחקלאי נדרש לזרוע לפני שיוכל לקצור, כך יש מעשים טובים שפירותיהם מתגלים רק לאחר זמן.
הזריעה בדמעה נמשלת לקיום התורה והמצוות בשנות הגלות, והקצירה ברינה לגאולה ולגמול הטוב. הפסוק מחזק את ערך ההתמדה בעבודת ה׳ גם כאשר הדרך מלווה בקושי ובציפייה.
[9] מצודת דוד מפרש שהחקלאים בוכים מפני החשש שלא יהיה יבול. רד״ק ואבן עזרא מבארים שהזורעים הם ישראל המקיימים את התורה והמצוות למרות צרות הגלות. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד, תהילים קכ״ו, ה׳)
[10] רש״י מפרש שישראל זורעים מעשי צדקה בדמעות ויקבלו את שכרם בזמן הגאולה. רד״ק מדמה את הגמול הטוב לקציר, והמלבי״ם מדגיש את השמחה המיוחדת כאשר הישועה מגיעה לאחר מצב שנראה כמעט חסר תקווה. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ה׳–ו׳)
פסוק ו – מי שיצאו לזרוע בבכי ישובו עם אלומות בשמחה
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע [11] בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו [12].
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה – המשורר מתאר חקלאי היוצא אל השדה כשהוא בוכה מתוך דאגה וחשש לעתיד. הוא אינו יודע אם הזרעים שיטמין באדמה יניבו תבואה, ובייחוד כאשר מדובר בארץ יבשה שהמים אינם מצויים בה. רד״ק מבאר שהחקלאי עני, והזרעים שבידו יקרים לו מאוד, ולכן הוא חושש שמא יאבד אותם בלא שיצמח מהם דבר. נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע – הוא נושא את הזרעים אל השדה לצורך הזריעה. אבן עזרא מפרש ש„משך” הוא הכלי שבו נושאים את הזרעים, ואילו רד״ק מפרש שהכוונה לזרע יקר, הנקרא כך בשל ערכו וחשיבותו. מצודת ציון מבאר שהמילה קשורה למשיכת הזרע ולהולכתו אל השדה. המלבי״ם מפרש בדרך נוספת שהאדם חושש שלא ירוויח דבר מן הזריעה, אלא יצליח להוציא מן האדמה רק כמות קטנה הדומה למה שהכניס לתוכה. בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה – לאחר שהקב״ה שולח את המים והאדמה מצמיחה יבול, החקלאי שב לביתו כשהוא שר ושמח. רד״ק מבאר שה׳ רואה את דמעותיו של האדם ומרחם עליו, שולח גשם ומאפשר לו לקצור את תבואתו. נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו – כעת אין הוא נושא שק קטן של זרעים, אלא אלומות תבואה שנקצרו ונאספו. המלבי״ם מדגיש שהשמחה גדולה במיוחד כאשר היבול עולה בהרבה על מה שהחקלאי ציפה לו. הוא מבאר שזהו משל לגאולה שתהיה גדולה מן התקווה הראשונית של ישראל. רש״י ורד״ק מפרשים את הפסוק על ישראל הסובלים בגלות וממשיכים לקיים תורה, מצוות ומעשי צדקה. כאשר תבוא הגאולה, אותם מעשים שנעשו מתוך קושי יישאו פרי, וישראל ישובו לארצם בשמחה. הפסוק מלמד שהמאמץ שאדם משקיע בעבודת ה׳ אינו צריך להימדד רק לפי השמחה או ההצלחה שהוא מרגיש באותו רגע. לפעמים הדרך מתחילה בקושי, אך עצם ההתמדה והעשייה הטובה הן בעלות ערך גם לפני שפירותיהן נראים לעין.
החקלאי יוצא לזרוע בבכי מתוך חשש שלא יהיה יבול, אך שב לביתו בשמחה כשהוא נושא את אלומותיו. זהו משל לישראל המקיימים את התורה והמצוות בגלות ומצפים לישועה ולגמול הטוב שיבוא בעקבותיה.
[11] אבן עזרא מפרש ש„משך הזרע” הוא הכלי שבו נושאים את הזרעים. רד״ק מפרש שהכוונה לזרע יקר, ומצודת ציון קושר את המילה להולכת הזרע אל השדה. המלבי״ם מבאר שהחקלאי חושש שלא יקבל אלא את הכמות הקטנה שזרע. (אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ו׳)
[12] רש״י מפרש שהקציר הוא משל לשכרם של ישראל על מעשי הצדקה שנעשו בגלות. רד״ק מדגיש את הגאולה ואת הגמול הטוב, והמלבי״ם מבאר שהיבול הגדול הוא משל לישועה שתעלה על ציפיותיהם הראשוניות של ישראל. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים קכ״ו, ו׳)
בהמשך נאמר „הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ”. זהו אחד היסודות המרכזיים במזמור. המשורר מתאר את החקלאי הזורע בארץ יבשה מתוך חשש שלא יצמח דבר, אך זוכה לבסוף לקצור בשמחה. רש״י, רד״ק ואבן עזרא מפרשים שהזריעה היא משל לקיום התורה, המצוות ומעשי הצדקה של ישראל בזמן הגלות, והקציר הוא משל לגאולה ולגמול הטוב שיבוא בעקבותיה.
המשל מלמד שיש הבדל בין זמן הזריעה לזמן הקצירה. כאשר אדם זורע, הוא משקיע את כוחו ואת משאביו בלי לראות עדיין את התוצאה. רק לאחר זמן הוא יכול לראות את הפירות. בדומה לכך, גם בעבודת ה׳ יש תקופות שבהן האדם מתאמץ ללמוד תורה, לקיים מצוות או לשפר את מידותיו, ואינו רואה מיד שינוי גדול. המזמור מחזק את ההכרה בערכה של עבודה טובה גם כאשר תוצאותיה עדיין אינן גלויות.
הפסוק האחרון מרחיב את המשל ומתאר את החקלאי היוצא אל השדה כשהוא בוכה ונושא את הזרע, ולאחר מכן שב לביתו ברינה כשהוא נושא אלומות. רד״ק מדגיש שהזרע יקר לחקלאי העני, ולכן הוא חושש מאוד לאבדו. המלבי״ם מוסיף שהשמחה גדולה במיוחד כאשר החקלאי מגלה שהיבול רב בהרבה ממה שציפה לקבל. כך מתוארת התקווה לגאולה שבה ישובו ישראל לארצם ויזכו לטובה גדולה לאחר שנות הגלות.
המזמור מלמד גם על חשיבות הכרת הטוב. כאשר אומות העולם אומרות „הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה”, ישראל משיבים „הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ”. אין הם מסתפקים בכך שאחרים מכירים בגודל הישועה, אלא מבטאים בעצמם את ההודאה. מכאן שהשמחה על טובה אינה שלמה כאשר האדם אינו עוצר להכיר בחסד שנעשה עמו.
מזמור זה נאמר בקהילות רבות לפני ברכת המזון בסעודות שבת ויום טוב, ובייחוד במנהג אשכנז. מיקומו בסמוך לברכת המזון מזכיר את הקשר בין השמחה על המזון לבין ההודאה על ארץ ישראל והציפייה לבניין ירושלים. כאשר האדם יושב בסעודה ונהנה מן הטובה שניתנה לו, הוא נזכר גם בגעגועי ישראל לציון ובבקשה לגאולה השלמה.
בסיום המזמור המשורר אינו מתאר רק שמחה המגיעה לאחר קושי, אלא גם את ערכה של ההשתדלות שנעשתה בזמן הקושי. החקלאי לא המתין שהשדה יצמיח יבול מעצמו. הוא יצא לזרוע גם כאשר חשש שלא יראה תוצאה. כך גם האדם נדרש לעשות את המוטל עליו, להמשיך בדרכו ולהשתדל לקיים את התורה והמצוות גם בתקופות שבהן עבודתו אינה מלווה בשמחה גלויה.
המסר המרכזי של מזמור קכ״ו הוא שהתקווה לגאולה יכולה ללוות את האדם גם בזמן הגלות והצער, ושיש ערך גדול לעבודה הנעשית מתוך אמונה והתמדה גם כאשר פירותיה עדיין אינם נראים. על האדם להמשיך לזרוע מעשים טובים, להכיר בחסדי הבורא, להתפלל לישועתו ולזכור שהקב״ה הוא מקור הגאולה והשמחה.
במילים „הָיִינוּ שְׂמֵחִים” אפשר להתבונן בהבדל שבין שמחה על הישג שכבר הגיע לבין שמחה הנובעת מתקווה לעתיד. אדם אינו יכול להיות שמח בכל מצב, ובוודאי שאין צורך להעמיד פנים שהכול טוב כאשר הוא נתון בצער. אולם אפשר להשתדל שלא לאבד את היכולת לצפות לטוב, לזכור הצלחות מן העבר ולמצוא כוחות להמשיך בדרך גם בתקופות שאינן פשוטות.
כאשר אומרים „שׁוּבָה ה׳ אֶת שְׁבִיתֵנוּ”, ראוי לכוון על הגאולה ועל שיבת כל ישראל לארצם. אף שהמזמור פתח בתיאור השמחה העתידה לבוא, הוא ממשיך בתפילה שה׳ יביא אותה. מכאן אפשר ללמוד שגם כאשר האדם מאמין שהקב״ה מנהיג את העולם לטובה, עליו להמשיך להתפלל ולבקש את צרכיו. האמונה אינה מחליפה את התפילה, אלא נותנת לה יסוד של תקווה.
בפסוק „כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב” אפשר לדמיין אדמה יבשה הזקוקה למים, וכיצד הגעת המים מאפשרת לה להתחדש ולצמוח. רד״ק מבאר שהגלות נמשלה לנגב היבש והגאולה לאפיקי המים. אפשר להתבונן בכך שגם בעבודת ה׳ יש לעיתים תקופות של יובש רוחני, שבהן האדם מתקשה להרגיש חיבור לתפילה או ללימוד. במקום להתייאש, אפשר להשתדל להוסיף דבר קטן שיחזק את הקשר עם הבורא, כגון לימוד קבוע, תפילה בכוונה או מעשה חסד.
כאשר אומרים „הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה”, כדאי לחשוב על אנשים העושים מעשים טובים מתוך קושי ומאמץ. יש מי שמגדלים משפחה במסירות, מתמודדים עם קשיים בפרנסה, מסייעים לאחרים או מתאמצים לקיים את התורה והמצוות גם כאשר הדבר אינו קל להם. המזמור מלמד שיש ערך לזריעה הזאת גם כאשר היא נעשית בדמעות. ראוי להשתדל להבחין במאמציהם של אחרים, להעריך אותם ולסייע להם ככל האפשר.
במילים „בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ” אפשר להתבונן בכך שפירותיה של עבודה טובה אינם מתגלים תמיד מיד. כשם שהחקלאי צריך להמתין בין הזריעה לקציר, כך גם בלימוד התורה ובעבודת המידות יש צורך בסבלנות ובהתמדה. אדם המבקש לשפר את התנהגותו אינו צריך להתייאש כאשר אינו מצליח להשתנות ביום אחד. אפשר להתקדם בהדרגה ולשמוח גם בשינויים קטנים המעידים על התקדמות אמיתית.
בפסוק „הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע” אפשר לחשוב על הקושי להתחיל פעולה טובה כאשר אין ביטחון בתוצאה. החקלאי יודע שהזרעים יקרים לו, ובכל זאת הוא יוצא לזרוע. אפשר ללמוד מכך שהאדם אינו צריך להמתין עד שירגיש בטוח לחלוטין בהצלחתו כדי להתחיל להתקדם. כאשר הדרך ראויה וההשתדלות נכונה, אפשר להתחיל גם בצעד קטן, מתוך אחריות ושיקול דעת.
כאשר אומרים „בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו”, אפשר להתבונן בשמחה המתעוררת כאשר האדם זוכה לראות את פרי עמלו. המלבי״ם מבאר שהחקלאי שמח במיוחד כאשר היבול גדול יותר ממה שציפה. הדבר מזכיר לנו שכאשר אנו זוכים להצלחה לאחר מאמץ, ראוי להכיר בטובה, להודות לה׳ ולזכור את הדרך שעברנו עד אליה. הכרת הטוב מעניקה משמעות מיוחדת להצלחה ומונעת מן האדם לראות אותה כדבר מובן מאליו.
כאשר המזמור נאמר לפני ברכת המזון בסעודת שבת או יום טוב, לפי מנהג האמירה, אפשר להתבונן בקשר שבין שמחת הסעודה לבין ההודאה על ארץ ישראל. בסעודה אנו נהנים מן המזון שהקב״ה נתן לנו, ובברכת המזון אנו מודים גם על הארץ הטובה ומתפללים על בניין ירושלים. המזמור מזכיר שהשמחה האישית שלנו צריכה להיות מחוברת גם לשמחת כלל ישראל ולתקווה לגאולה השלמה.
לבסוף, אפשר להתבונן במהלך הכולל של המזמור: תחילה מתוארת שיבת ציון כשמחה גדולה, לאחר מכן מובאת הבקשה לגאולה, ולבסוף מופיע משל הזריעה והקצירה. שלושת החלקים מלמדים שהאדם צריך לשלב בחייו תקווה, תפילה ומעשה. עליו לצפות לטוב, לבקש את עזרת ה׳ ולהמשיך לעשות את המוטל עליו, גם כאשר התוצאות אינן נראות מיד.
המסר המעשי של מזמור קכ״ו הוא לא לאבד את התקווה גם בתקופות של קושי וציפייה. על האדם להמשיך להתפלל לגאולת ישראל, להודות על חסדי הבורא, להתמיד בלימוד התורה ובקיום המצוות ולזרוע מעשים טובים גם כאשר פירותיהם עדיין אינם נראים לעין. כשם שהחקלאי יוצא לזרוע בדמעות ומקווה לשוב עם אלומותיו, כך ראוי להמשיך לפעול מתוך אמונה, אחריות ותקווה לישועת ה׳.
