מחלוקת לשם שמים או יריבות אישית?

המשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה כ') מעמידה זו כנגד זו מחלוקת שהיא לשם שמים ומחלוקת שאינה לשם שמים. הסמל למחלוקת שהיא לשם שמים היא המחלוקת שבין הלל ושמאי, שדעותיהם השונות בענייני הלכה נלמדות מתוך יגיעה והתעמקות דור אחרי דור כחלק בלתי נפרד מן התורה שבעל פה. הסמל לסוג השני היא מחלוקת קורח ועדתו , שטינתו האישית כלפי משה רבנו הביאה לסופו המר, למותו ולקלונו הנצחי. כפי שמביא החפץ חיים בהקדמתו לספר חפץ חיים, המצית את אש המחלוקת על ידי דיבורים אסורים עובד על הלאו "ולא יהיה בקרח וכעדתו" (במדבר י"ז ה' )

חלק בלתי נפרד מחייו של יהודי הוא ההתנצחות בלימוד במהלך החתירה לאמת, כבנים לעם רוחני ובעל מחשבה, נותנים היהודים תמיד בעיצומם של חילופי דעות ודיונים רעיוניים. לעומת זאת, מריבות אישיות, קנאה ותחרות, הם סימני חולשה וחוסר בגרות. אין להם מקום בעולמו של היהודי.

אולם, הקושי נעוץ בנטייתנו להפוך כל ויכול פְּלוּגְתָא (מחלוקת) רעיונית. גם לקורח הייתה השקפת עולם: כל העדה כולם קדושים, ולפיכך אין כל הצדקה שמשפחה אחת, אהרון וצאצאיו הכוהנים תהיה מעל כולם.

חז"ל אומרים שמחלוקתו של קורח נבעה מקנאה, על שום שנמנע ממנו להיות נשיא לבני קהת