מידת הכבוד | כשהצורך בהערכה מתחיל לנהל אותנו

מהי מידת הכבוד?

הצורך בכבוד הוא אחד הכוחות החזקים בנפש האדם.

כמעט כל אדם רוצה שיעריכו אותו, שיראו את מאמציו, שיכבדו את דעתו, שיכירו בכישרונותיו ושלא יתייחסו אליו בזלזול.

עצם הרצון הזה אינו בהכרח פסול. אדם זקוק להערכה, והכבוד ההדדי הוא חלק חשוב מחיים תקינים.

הבעיה מתחילה כאשר הכבוד כבר אינו רק דבר נעים – אלא צורך שמנהל אותנו.

כאשר מצב הרוח שלנו תלוי בשאלה אם שמו לב אלינו.

כאשר אנחנו מוכנים להתווכח זמן רב רק כדי שלא להיראות כמי שטעה.

כאשר אנו מתקשים לראות אדם אחר מקבל את המקום שרצינו לעצמנו.

כאשר אנחנו עושים דברים טובים, אבל עמוק בפנים חשוב לנו מאוד שיידעו מי עשה אותם.

כאשר מילה קטנה, מקום ישיבה, סדר הכניסה, אופן הפנייה או חוסר תשומת לב מסוגלים להעסיק אותנו שעות.

חז"ל אמרו:

"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" ‏(אבות ד, כא)‏.

אין הכוונה שהכבוד עצמו אינו קיים בעולם. להפך. התורה מלמדת אותנו לכבד הורים, תלמידי חכמים, זקנים וכל אדם.

הבעיה היא רדיפת הכבוד.

יש הבדל גדול בין אדם שמכבדים אותו לבין אדם שזקוק כל הזמן לכך שיכבדו אותו.

הכבוד והגאווה – מה ההבדל?

הגאווה והכבוד קשורים מאוד זו לזו, אבל אינם זהים.

הגאווה אומרת:

"אני חשוב."

רדיפת הכבוד אומרת:

"אני צריך שגם אתם תראו שאני חשוב."

ייתכן שאדם אינו מתפאר בגלוי, אבל הוא עדיין רגיש מאוד לכבוד.

הוא אינו אומר לכולם כמה הוא מוצלח.

אבל אם לא הזכירו את שמו – הוא נפגע.

אם לא שאלו לדעתו – הוא כועס.

אם אדם אחר קיבל את התפקיד – הוא מתקשה לפרגן.

אם לא הודו לו מספיק – הוא מרגיש שלא מעריכים אותו.

לכן אפשר להיות שקט וצנוע כלפי חוץ, ובכל זאת להיות תלוי מאוד בכבוד.

כיצד רדיפת הכבוד נראית בחיי היום־יום?

"למה לא שאלו אותי?"

יושבים אנשים ומקבלים החלטה.

לא שאלו לדעתך.

אולי באמת היה נכון להתייעץ איתך.

אבל כדאי לשאול:

מה מפריע לי יותר?

האם ההחלטה עצמה?

או העובדה שלא נתנו לי מקום?

"איך הוא דיבר אליי?"

לפעמים אדם אומר דבר שאינו נעים.

אבל הכעס שלנו גדול הרבה יותר מן המעשה עצמו.

המחשבה שמפעילה אותנו היא:

"מי הוא שידבר אליי בצורה כזאת?"

כאן כבר נכנס הכבוד.

"אפילו תודה הוא לא אמר"

עשינו טובה.

השקענו זמן.

עזרנו.

והאדם אפילו לא הודה.

זו אכן התנהגות לא יפה.

אבל כאן מגיע מבחן פנימי:

האם כל ערכו של המעשה שלי נעלם משום שלא קיבלתי תודה?

"למה הוא קיבל ואני לא?"

אדם אחר קיבל תפקיד.

הזמנה.

כבוד.

מחמאה.

מקום.

ואנחנו מיד מתחילים להסביר לעצמנו מדוע אנחנו היינו ראויים יותר.

לפעמים מאחורי הקנאה מסתתרת תאוות הכבוד.

"רק רציתי שידעו"

האדם מספר על חסד שעשה.

על סכום שתרם.

על אדם חשוב שהתייעץ איתו.

על הצלחה גדולה שהייתה לו.

יכול להיות שיש סיבה עניינית לספר.

אבל לפעמים עמוק בפנים יש צורך פשוט:

שיידעו.

האם הרצון שיכבדו אותי הוא תמיד רע?

לא.

יש הבדל בין כבוד עצמי לבין

1. לזהות את הציפייה לפני הפגיעה

הרבה עלבונות מתחילים לפני האירוע.

האדם כבר מצפה:

שישאלו אותו.

שיושיבו אותו במקום מסוים.

שיודו לו.

שיזכירו אותו.

שיחמיאו לו.

וכאשר המציאות אינה עומדת בציפייה – מגיעה הפגיעה.

לכן אחת העבודות החשובות היא לזהות מראש:

למה אני מצפה כאן?

ככל שהציפייה פחות נוקשה, כך הפגיעה קטנה.

2. להפריד בין ערך עצמי לבין יחס חיצוני

אם לא החמיאו לי – אינני פחות טוב.

אם לא הזמינו אותי – אינני פחות חשוב.

אם אדם אחר קיבל כבוד – לא לקחו ממני את הערך שלי.

צריך להרגיל את הנפש לכך שהערך שלי אינו נוצר בכל פעם מחדש מתגובות הסביבה.

3. לעשות דברים שאינם מביאים כבוד

זהו אימון מצוין.

לעזור במקום שאף אחד לא רואה.

לנקות משהו בלי לספר.

לעשות חסד בלי לקחת קרדיט.

לתת לאחר להוביל.

להישאר מאחורי הקלעים.

כך הנפש לומדת לפעול גם בלי תגמול של כבוד.

4. לתת כבוד לאחרים

אחת הדרכים הטובות להשתחרר מרדיפת הכבוד היא להפוך ממי שמחפש כבוד למי שנותן כבוד.

להקשיב.

לברך לשלום.

להודות.

לתת קרדיט.

לשאול לדעתו של האחר.

להחמיא.

לכבד גם אדם שאין לנו ממנו שום תועלת.

חז"ל אמרו:

"איזהו מכובד? המכבד את הבריות" ‏(אבות ד, א)‏.

יש כאן מהפכה שלמה:

5. ללמוד לא להגיב לכל חוסר כבוד

לא כל דבר דורש תגובה.

לא כל מילה דורשת תיקון.

לא כל טעות בשם שלי צריכה תיקון מיידי.

לא כל אדם צריך לדעת בדיוק מה עשיתי.

לפעמים היכולת לעבור הלאה היא כוח.

6. להתרגל להיות במקום השני

לא תמיד ראשון.

לא תמיד מדבר ראשון.

לא תמיד בוחר ראשון.

לא תמיד יושב במרכז.

מדי פעם אפשר לבחור במודע להיות במקום צדדי ולבדוק מה זה מעורר בי.

אם הדבר מאוד קשה – זו כבר ידיעה חשובה על מקום העבודה שלי.

מקורות: אבות ד- א, אבות ד, כא, מסילת ישרים פרק י"א, אורחות צדיקים, שער הגאווה ושער הענווה.