מידת הקנאה | כשהמבט באחר גונב את השמחה ממה שיש לי

מהי קנאה?

קנאה היא אחת המידות השקטות והעמוקות ביותר בנפש.

היא לא תמיד נראית כמו שנאה גלויה.

לפעמים היא נראית כמו אי־נוחות קטנה.

מישהו הצליח – וקשה לי לפרגן.

מישהו קיבל תפקיד – ואני מיד מסביר לעצמי למה הוא לא באמת מתאים.

מישהו קנה משהו חדש – ואני פתאום פחות מרוצה ממה שיש לי.

מישהו קיבל מחמאה – ואני מרגיש צורך להזכיר שגם אני עשיתי משהו דומה.

מישהו התקדם – ואני מתחיל להשוות.

לפני שראיתי את האחר, הייתי מרוצה.

אחרי שראיתי אותו – מה שיש לי פתאום נראה פחות.

זהו אחד הכוחות החזקים של הקנאה:

היא אינה בהכרח לוקחת מאיתנו דבר ממשי – אבל היא משנה את הדרך שבה אנחנו רואים את מה שכבר יש לנו.

חז"ל אמרו:

"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" ‏(אבות ד, כא)‏.

הקנאה מוציאה את האדם מעולמו שלו.

במקום לחיות את החיים שקיבל, הוא מתחיל לחיות דרך המדידה של חיי האחרים.

קנאה מתחילה בהשוואה

כדי לקנא, האדם צריך להשוות.

לא מספיק לראות אדם מצליח.

צריך להוסיף מחשבה:

"ומה איתי?"

הוא קנה דירה.

ומה איתי?

היא הצליחה.

ומה איתי?

הוא מתקדם בעבודה.

ומה איתי?

הילד שלו מצטיין.

ומה עם הילד שלי?

הוא לומד יותר.

הוא מרוויח יותר.

הוא מוכר יותר.

הוא מקבל יותר כבוד.

הוא נראה מאושר יותר.

ברגע שהחיים של האחר הופכים למדד לערך של חיי, מתחילה הקנאה.

הקנאה אינה תמיד רוצה את מה שיש לאחר

זו נקודה חשובה.

לפעמים אינני באמת רוצה את הדבר שיש לו.

אני פשוט לא רוצה שלו יהיה יותר ממני.

זה יכול להיות כבוד.

כסף.

חכמה.

הצלחה.

ילדים.

השפעה.

מעמד.

אפילו מידות טובות.

אדם יכול לראות מישהו שמתפלל בכוונה ולהרגיש אי־נוחות.

לא משום שאינו רוצה להתפלל טוב יותר.

אלא משום שהאחר נראה רוחני יותר ממנו.

לכן קנאה יכולה להופיע גם בתוך עולם של תורה ועבודת ה'.

כיצד הקנאה נראית בחיי היום־יום?

אני מתקשה לפרגן

אדם מספר על הצלחה.

במקום לומר:

"כל הכבוד",

מיד עולה הסתייגות:

"כן, אבל..."

ה"כן, אבל" הזה הוא לפעמים הדרך שלנו להחזיר את האיזון.

אני מקטין הישגים של אחרים

"היה לו מזל."

"הוא מכיר אנשים."

"היא לא באמת עשתה הכול לבד."

"אצלו זה קל."

ייתכן שחלק מהדברים נכונים.

אבל כדאי לשאול:

למה אני זקוק כל כך להסביר את ההצלחה שלו?

אני משווה ילדים

"הבן שלו כבר יודע..."

"הבת שלה מצליחה..."

השוואה בין ילדים יכולה לפגוע בשני הצדדים.

בילד שלנו.

וביכולת שלנו לשמוח בו כפי שהוא.

אני מרגיש פחות טוב אחרי מפגש

נכנסתי לאירוע במצב רוח טוב.

יצאתי ממנו בתחושה שכולם מצליחים יותר.

למה?

כי במשך שעה אספתי השוואות.

מי לבוש טוב יותר.

מי מצליח יותר.

מי מקבל יותר יחס.

אני שמח מעט כשאחר נכשל

זו אחת השאלות הקשות ביותר.

מישהו שהיה "מעליי" נכשל.

ואני מרגיש הקלה.

לא רציתי שייפגע.

אבל משהו בי נרגע.

זו נורה אדומה חשובה.

קנאה טובה וקנאה שלילית

חז"ל גם אמרו:

"קנאת סופרים תרבה חכמה" ‏(בבא בתרא כא, א)‏.

כלומר, לא כל השוואה חייבת להיות הרסנית.

אפשר לראות אדם גדול ולומר: