מסכת של ברכות אל הברכה הגדולה מכולן
3.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 11 דקות
טוען…
טוען תוכן…
סיום מסכתזמן העברה משוער: 7–8 דקות
זמן העברה משוער: 10–12 דקות
יש יופי מיוחד מאוד במשפט שבו בחרו חז״ל לסיים את המסכת הראשונה בש״ס. אחרי מסכת שלמה שנקראת ברכות, המילים האחרונות כמעט הן שוב ברכה: „ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.” קשה לחשוב על חתימה מתאימה יותר למסכת הזאת. מסכת ברכות מלמדת אותנו לברך כמעט בכל צומת בחיים. כשאנחנו אוכלים ושותים, כשאנחנו רואים תופעות מיוחדות בעולם, כשאנחנו שומעים בשורה טובה ואף כאשר אנחנו פוגשים מציאות קשה. היא מלמדת אותנו את סדר התפילה, את קריאת שמע, את ברכת המזון, את ההודאה, את תפילת הדרך ואת האופן שבו האדם עומד מול הקב״ה בתוך שגרת היום. אבל דווקא בסיום המסכת אפשר לשאול שאלה עמוקה יותר: מה כל הברכות הללו אמורות לעשות לאדם? הרי אפשר ללמוד את הנוסח המדויק, לדעת איזו ברכה נאמרת לפני ואיזו לאחר מכן, לדעת את כל סדרי הקדימה ואת כל הפרטים, ועדיין להישאר בדיוק אותו אדם. אפשר לדעת הלכות ברכות בלי להפוך לאדם שיודע לברך באמת. נדמה שחתימת המסכת נותנת לנו תשובה: המטרה הסופית של עולם הברכות היא לא רק ללמד את האדם מה לומר, אלא ללמד אותו איך לחיות. ואדם שחי מתוך ברכה, מתוך הודאה ומתוך הכרה בכך שהעולם אינו מובן מאליו, אמור בסופו של דבר להיות אדם שמרבה שלום.
כדי להבין את הקשר הזה צריך לחשוב מה בעצם עושה ברכה. אדם מחזיק כוס מים ביד. הפעולה הטבעית ביותר היא פשוט לשתות. הוא צמא, המים מולו, היד כבר בדרך אל הפה. אבל התורה מבקשת ממנו לעצור לרגע. לומר כמה מילים. לזכור שהמים האלה אינם מובנים מאליהם. אדם אוכל לחם — והוא עוצר. רואה ברק — ועוצר. שומע רעם — ועוצר. יוצא לדרך — ומתפלל. מתעורר בבוקר — וקורא קריאת שמע. הברכה יוצרת מרווח קטן בין הרצון של האדם לבין המימוש שלו. בתוך המרווח הזה נכנסת הכרה: העולם אינו שלי בלבד. אני מקבל. אני תלוי. אני מודה. זה אולי נשמע דבר קטן, כמה שניות לפני האכילה או אחרי השתייה, אבל כשאדם עושה זאת שוב ושוב, יום אחרי יום, הברכה מתחילה לעצב את המבט שלו. הוא לומד שלא כל דבר שנמצא לפניו הוא פשוט דבר שמגיע לו. הוא לומד שיש הבדל בין להשתמש בעולם לבין לקבל אותו.
זה שינוי עצום, מפני שחלק גדול מן המתחים והמריבות בחיים נולד דווקא מן התחושה שהכול מגיע לי. הזמן שלי מגיע לי. הכבוד שלי מגיע לי. המקום שלי מגיע לי. דעתי צריכה להתקבל. צריכים להבין אותי, להעריך אותי, להתחשב בי. ככל שה״אני״ נמצא במרכז, כל אדם אחר עלול להיתפס כמי שלוקח ממני משהו. הוא לוקח לי זמן, מקום, כבוד, תשומת לב. אבל אדם שמברך שוב ושוב מתרגל לחוויה אחרת. הוא מתרגל לומר: קיבלתי. הפרי הזה — קיבלתי. הלחם — קיבלתי. החיים — קיבלתי. הכוחות — קיבלתי. המשפחה — קיבלתי. גם האפשרות לשבת בבית מדרש, לפתוח גמרא ולהבין דף — קיבלתי. וברגע שהאדם מתרגל לחיות מתוך קבלה והודאה, משהו באחיזה שלו בעולם נעשה רך יותר. הוא פחות מרגיש שכל דבר חייב לעבור דרכו וכל מציאות צריכה להסתדר לפי רצונו.
אולי לכן אחד הנושאים החוזרים במסכת ברכות הוא לא רק עצם הברכה, אלא צורת העמידה של האדם לפני הקב״ה. קריאת שמע מלמדת אותו לקבל עול מלכות שמים. התפילה מלמדת אותו לבקש, כלומר להודות בכך שאין הכול בידיו. ברכת המזון מלמדת אותו שגם אחרי שכבר אכל ושבע, דווקא כשהוא מרגיש מלא ובטוח, עליו לעצור ולהודות. אפילו ברכות הראייה והשמיעה מלמדות אותו שהעולם שסביבו אינו רק נוף שעוברים לידו. יש בו משהו שצריך לעורר תגובה פנימית. הרואה ברק, השומע רעם, הרואה מקום מיוחד, השומע בשורה — כל אלה אינם רק אירועים חיצוניים. התורה רוצה שהם יעברו דרך הלב. במובן הזה מסכת ברכות מחנכת אדם לא לחיות על מצב אוטומטי.
וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר בעולם שבו כל כך קל להתרגל. אדם יכול לקבל במשך שנים דברים עצומים ולהפסיק לראות אותם. לקום בבוקר, לנשום, לראות, ללכת, לאכול, לדבר עם אנשים שאוהבים אותו — וכל זה נעשה רגיל כל כך עד שהוא כמעט שקוף. הברכה שוברת את השקיפות הזאת. היא אומרת: עצור. תראה. קיבלת משהו. אל תעבור עליו כאילו הוא מובן מאליו. ומי שלומד לעצור מול הטוב, אולי לומד גם לראות טוב יותר את האנשים שסביבו. מי שמתרגל להודות לקב״ה, קל לו יותר להבין שגם לאדם צריך להודות. מי שמבין שהחיים שלו בנויים מאלפי חסדים קטנים, נעשה פחות עסוק במה שחסר ויותר רגיש למה שכבר ניתן לו.
כאן מתחיל להופיע הקשר אל השלום. שלום אינו מתחיל רק ברגע שבו שני אנשים מחליטים להפסיק לריב. שלום מתחיל הרבה קודם, בדרך שבה אדם תופס את עצמו ואת העולם. אדם שמרגיש שהכול שלו, שכל דבר מגיע לו, שכל מי שחולק עליו מאיים עליו, יתקשה מאוד לחיות בשלום. אבל אדם שיש בו הכרת הטוב וענווה מסוגל לפנות מקום גם לאחר. הוא אינו חייב להיות תמיד המרכז. הוא אינו חייב שכל שיחה תסתיים בכך שהוכח שהוא צודק. הוא אינו חייב לקבל כל דבר שמגיע לאחר כאילו נלקח ממנו. במובן הזה עולם הברכות ועולם השלום קשורים זה בזה יותר ממה שנראה במבט ראשון.
ולא במקרה תפילת ההדרן שאומרים עכשיו אינה מנוסחת כהכרזה של ניצחון: „הצלחתי לסיים”. להפך. היא מלאה הודאה ובקשה. „מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש”, ו„כשם שעזרתני לסיים מסכת זו, כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם”. אפילו ברגע שבו יש לאדם סיבה טובה מאוד להתגאות, המסורת מלמדת אותו להודות. לא להתכחש לעמל שלו, לא להקטין את ההישג, אלא לזכור שגם הכוח להתמיד, הזמן שהיה לו, האנשים שעזרו, החברותא, הרב, המשפחה, הבריאות, היכולת להבין — כל אלה אינם מובנים מאליהם. יש כאן הישג, אבל הוא אינו רק „שלי”. וכשאדם יודע לחוות אפילו את הצלחתו מתוך הכרת הטוב, הוא נשמר מן הסכנה שההצלחה תהפוך אותו למרוכז יותר בעצמו.
וזה מחבר באופן נפלא לחתימת המסכת: „תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.” מי שלומד מסכת ברכות באמת אמור לצאת ממנה מעט פחות מרוכז בעצמו. הוא למד שהעולם אינו אוסף של דברים שמגיעים לו, אלא אוסף של מתנות שעליהן צריך להודות. הוא למד שלפני שהוא מבקש בתפילה, הוא עומד לפני מישהו. הוא למד שגם כשהוא שבע, הוא עדיין חייב לזכור מי נתן לו. הוא למד שגם כאשר מגיעה בשורה טובה יש לברך, וגם כאשר המציאות אינה כפי שביקש, יש דרך לעמוד לפני הקב״ה ולא לאבד את הקשר. ואז באה המילה המפתיעה: „אל תקרי בנייך אלא בונייך.”
לימוד תורה אינו נמדד רק במה שאדם יודע. הוא נמדד גם במה שהוא בונה. אפשר לסיים מסכת ולזכור עשרות סוגיות. זה דבר גדול מאוד. אבל אפשר לסיים מסכת ולבנות משהו בחיים, וזה דבר גדול עוד יותר. אם בעקבות מסכת ברכות אדם אומר ברכה אחת ביום מעט יותר לאט — משהו נבנה. אם הוא מתפלל תפילה אחת מתוך יותר הכרה לפני מי הוא עומד — משהו נבנה. אם הוא לומד להודות יותר לאנשים שסביבו מפני שהתרגל להודות לקב״ה — משהו נבנה. אם הוא מפסיק לראות כל טובה כמובנת מאליה — משהו נבנה. אם הוא נכנס לביתו ומתחיל לראות דברים שקודם התרגל אליהם — משהו נבנה.
ולפעמים דווקא הדברים הקטנים האלה הם אלה שמשנים חיים. אדם לא תמיד משתנה בעקבות רגע אחד דרמטי. פעמים רבות הוא משתנה מפני שמשהו קטן חוזר שוב ושוב. עוד ברכה בכוונה. עוד תפילה שבה הוא באמת מנסה להקשיב למילים. עוד פעם שבה הוא אומר תודה. עוד פעם שבה הוא עוצר לפני שהוא מתלונן וחושב גם על מה שכבר יש. עוד רגע קטן שבו הוא זוכר שהעולם אינו חייב לו הכול. הדברים הללו מצטברים. לאט, בלי רעש, נוצרת צורת חיים אחרת.
וכשהדברים הללו מצטרפים, אפשר להבין טוב יותר מדוע תלמידי חכמים יכולים להרבות שלום בעולם. כי שלום אינו מתחיל בוועידות גדולות. הוא מתחיל באדם. שלום מתחיל בהכרת הטוב. שלום מתחיל בענווה. שלום מתחיל ביכולת לראות את מי שעומד מולי ולא רק את מה שאני רוצה ממנו. שלום מתחיל בכך שאדם יודע שיש בעולם מקום גם למי שאינו הוא. ואולי זה גם מסביר מדוע חתימת המסכת אינה מסתפקת במילה „שלום”, אלא מביאה קודם לכן את הפסוק: „שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.” אהבת תורה אמיתית אינה רק אהבה לספר. היא אמורה להוליד צורת חיים.
אפשר כעת להביט לאחור על מסכת ברכות ולראות חוט אחד שעובר בתוכה. התורה מלמדת את האדם לחבר את הקב״ה אל כל חלקי החיים. לא להשאיר את האמונה רק בבית הכנסת ולא את הקדושה רק בשעות הלימוד. כשאוכלים — מברכים. כשיוצאים לדרך — מתפללים. כשרואים עולם — מברכים. כששומעים בשורה — מגיבים כיהודים. כשמתעוררים — מקבלים עול מלכות שמים. כששבעים — מודים. החיים עצמם נעשים מקום של עבודת ה'. ולכן הסיום הטבעי הוא שלום. כי כאשר הקב״ה מקבל את מקומו בחיי האדם, גם האדם עצמו מקבל את מקומו הנכון. הוא כבר אינו מוכרח להיות מרכז העולם. וכשהאדם אינו מוכרח להיות תמיד המרכז, יש פתאום מקום גם לאחר.
וזה לא אומר שאדם מאבד את האישיות שלו או מפסיק לעמוד על עקרונותיו. להפך. הפסוק האחרון אומר: „ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.” קודם עוז, ואחר כך שלום. התורה נותנת לאדם עוז. היא נותנת לו זהות, אמת, עקרונות, גבולות. אבל העוז הזה אינו אמור להפוך לגאווה או למאבק תמידי. הוא אמור להגיע בסופו לברכה של שלום. אפשר להיות אדם עם עמדה חזקה ועם זאת לדעת להקשיב. אפשר לעמוד על אמת ועם זאת לא לבטל את האדם שמולך. אפשר לדעת מי אתה ובכל זאת לא לחוש שכל מי ששונה ממך מאיים עליך.
וזה אולי אחד הדברים הגדולים שאפשר לקחת דווקא מן המסכת הראשונה בש״ס. היא אינה מתחילה מרעיונות מופשטים, אלא מן החיים עצמם. מתי קוראים קריאת שמע, כיצד מתפללים, מה מברכים, מתי מודים. ואולי בכך היא אומרת לנו כבר בתחילת הש״ס שכל התורה הגדולה שנלמד מכאן והלאה צריכה בסופו של דבר להיכנס אל החיים. אם התורה נשארת רק בידיעה, משהו עדיין חסר. היא צריכה לשנות את המבט, את הדיבור, את היחס, את צורת החיים.
ולכן ביום שבו אנחנו מסיימים מסכת ברכות, אולי כדאי לא רק לשמוח במה שסיימנו, אלא לבחור דבר אחד שניקח איתנו. לא משהו גדול מדי. דווקא משהו שאפשר לשמור. לבחור ברכה אחת שאנחנו אומרים בכל יום ולהחליט שמעתה איננו אומרים אותה באופן אוטומטי. אולי ברכת המזון. אולי „אשר יצר”. אולי „שהכול”. אולי „המוציא”. אולי ברכה אחרת. לעצור בה לכמה שניות ולזכור מה אנחנו אומרים. לא צריך לשנות הכול בבת אחת. בניין אינו נעשה ברגע אחד. עוד ברכה בכוונה, עוד הכרת טובה, עוד רגע שבו האדם זוכר שהעולם אינו מובן מאליו, עוד לבנה ועוד לבנה — עד שראוי לקרוא גם לנו, במשהו, „בונייך”.
וזו אולי הדרך ממסכת ברכות אל ברכת השלום. אדם שלומד לברך לומד לעצור. אדם שלומד לעצור לומד להודות. אדם שלומד להודות נעשה פחות מרוכז בעצמו. ואדם שפחות מרוכז בעצמו מסוגל יותר לראות את מי שסביבו. כך הברכה הקטנה שלפני כוס מים יכולה, לאורך זמן, להיות חלק מבניין גדול מאוד של אדם.
נסיים בתפילה שבה בחרה הגמרא עצמה לסיים את המסכת: „ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.” יהי רצון שהעוז שקיבלנו מן התורה יהפוך לשלום, שהידע שקנינו יהפוך לחיים, שהמסכת שסיימנו לא תישאר רק בזיכרון אלא תיכנס אל היום־יום שלנו. שנדע לברך מתוך הכרה, להודות מתוך לב, לראות את הטוב ולא לקבל אותו כמובן מאליו, ולתת מקום גם למי שעומד לידנו. ושנזכה להיות לא רק לומדי תורה, אלא אנשים שהתורה הולכת ובונה אותם — ומתוכם בונה עוד מעט את העולם.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
הקדיש נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיַּיָּא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרֵהּ וְזִיוֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.