מאת הרב שי וינטר שליט"א26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 12 דקות
ראשי פרקים:
קשה הוא סילוקן של צדיקים
עולמות אחרים
הרב שׂריה דבליצקי זצ"ל
לא להחמיץ
שימוש תלמידי חכמים
לבסס יפה את הרגש הטבעי
בית המקדש – מעבר לשכל
קשה הוא סילוקן של צדיקים
הגמרא במסכת ראש השנה (יח, ב) אומרת: "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א–לקינו". ביטוי חריף יותר מזה מוזכר באיכה רבה (פרשה א):
קשה הוא סילוקן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא ממאה חסר שתים תוכחות שבמשנה תורה, ומחרבן בית המקדש.
יש מקום לדון בייחס בין שני ההיגדים – מדוע בגמרא נאמר ששקולה היא מיתתם של צדיקים לחורבן בית המקדש, ובמדרש היא מתוארת כקשה יותר. ה'משך חכמה' דן בכך בסוף פרשת ויחי, אך אין זה ענייננו בשיחה זו. אנו נבקש לעסוק בערכם הגדול של צדיקים ובעצם הקישור בין הקושי שבסילוקם לבין חורבן הבית.
מה עניינם של צדיקים? מה הם תורמים למציאות, לעולם? מה הם תורמים לנו? קיימת כמובן ההבנה הפשוטה והמאוד נכונה והיא, שאנו חיים מפיהם של הצדיקים ושל גדולי הדור. אנו חיים מפי רבותינו שבכל הדורות, מימיהם אנו שותים ואת תורתם אנו לומדים. וודאי שכשצדיק מסתלק מן העולם אז מסתלק יחד איתו אור של תורה, מסתלקים חידושי תורה. כל זה ברובד הברור והפשוט.
עולמות אחרים
הגמרא אומרת שישנם אנשים שתוהים – "מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו" (סנהדרין צט, ב). במה חכמים מועילים לנו? כל התורה שהם לומדים, אינה אלא לעצמם. איך לימוד התורה הפרטי שלהם נוגע אלינו?
גמרא נוספת (כתובות קד, א) מספרת על פטירתו של רבי מן העולם; רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא היה חולה מאוד, ובסוף ימיו היה סובל ייסורים קשים מאוד. חכמי הדור התפללו עליו שיחיה. השפחה של רבי יהודה הנשיא – 'אמתא דבי רבי', ראתה את הסבל שהוא חווה וראתה כיצד תפילות החכמים מחזיקות אותו בחיים, וממילא משאירות אותו בחוליו וסבלו. היא סברה שאין טעם שרבי יחיה חיי סבל נוראיים כאלו. על כן, עשתה אותה שפחה מעשה וגרמה לכך שתיפסק תפילתם של חכמים לרגע. ברגע בו נפסקה התפילה, נפטר רבי יהודה הנשיא, "נח נפשיה דרבי".
הרב זצ"ל מבאר במדבר שור (דרוש ל"ו) שהנקודה שבגללה עשתה אותה 'אמתא דבי רבי' מה שעשתה, וגרמה לפטירתו, היא תפיסתה בייחס לעניינם של תלמידי חכמים. היא הבינה שכל התועלת שיש לנו מחכמים במציאות היא מעצם הרבצת התורה שלהם ולימודה להמון העם. אם כן, כעת כשרבי נתון במצב כל כך קשה, הוא חולה ואינו מסוגל ללמד, ממילא אין רווח בכך שהוא נמצא בעולם, וחבל שיסבול ללא תועלת כלשהי. זו הייתה הסברה שלה. היא צדקה בפן מסוים, שכן באמת הרבצת התורה של הצדיקים היא התועלת המשמעותית הגלויה ביותר שיש מקיומם של צדיקים, אך היא טעתה בכך שחשבה שזו התועלת היחידה. היא לא הבינה את עומק העניין, והוא שכאשר נמצא צדיק בעולם, לעצם העובדה שהוא קיים במציאות, יש השפעה גדולה. אותה שפחה חשבה, לפי לשונו של הרב ש"אם יהיה ח"ו בעל יסורים ואי אפשר כלל שיועיל בפעולותיו בפועל, הלא אין תכלית נמצאת לנו בפעולותיו שלו, ולמה נבקש רחמים שיחיה ויצטער". אבל היא לא ידעה שקיים רובד נוסף, עמוק יותר:
מצד גדול הסגולה והאור שנמשך בעולם הזה על ידי חיי הצדיק עמנו, הרי אין ערך כלל לאותה הטובה הנמשכת מול צער וייסורין של הגוף…על כן הזהירו החכמים השלמים הללו כשעמדו להתפלל על אריכות ימי חיי רבינו הקדוש…מידיעתם את סגולת הקדושה הנמשכת לכל העולם כולו מחיי הצדיק עלי אדמות.
העולם הזה עם רבי והעולם הזה בלי רבי הוא אינו אותו העולם, זהו עולם אחר לגמרי. ודאי שכאשר הוא מלמד תורה, מגדילה ומאדירה, זו מדרגה אחרת, מדרגה מופלאה ביותר, ובלי לימודו אנחנו חסרים. אך גם כשהוא אינו מלמד תורה – עצם הימצאותו בעולם, עצם ההימצאות של החכם בעולם, משפיעה השפעה סגולית אדירה.
שימוש תלמידי חכמים
חז"ל אומרים ש"גדול שימושה יותר מלימודה" (ברכות ז, ב). קיימים כמה מושגים של שימוש תלמידי חכמים בחז"ל. בדר"כ המושג הזה הוא בצד הלימודי, רש"י מסביר שהגמרא היא שימוש תלמידי חכמים, דהיינו לא רק ללמוד משניות – פסקי הלכות אלא גם את הגמרא, דהיינו איך להסביר את הדברים, לדעת את הפרקטיקה, איך מממשים את פסקי ההלכות בחיי המעשה. אך ישנו מושג נוסף של שימוש תלמידי חכמים, שהוא לא רק במובן של לימוד ההלכות, אלא כמו בגמרא לעיל שהביאה לדוגמא את אלישע שיצק מים על ידי אליהו. כלומר, מדובר על עצם הקישור לחכמים, עצם זה שנמצאים במחיצתם משפיע באופן מהותי על נפש האדם.
כשנמצאים ליד תלמיד חכם גדול רואים תורה מהלכת, חיים של תורה, תורת חיים כפשוטו. כאשר אנו לומדים מספר, אנו לומדים את הספר וזהו, אנחנו לא רואים את החיים שמאחורי הספר. כמובן שאנחנו לומדים מספרים וכך צריך להיות, הספרים הם נשמת אפינו, זה מה שאנחנו עושים בישיבה – לומדים תורה, לומדים מספרים קדושים וגדולים. אך אסור לנו להתבלבל ולחשוב שזה הכל. כבר אמר רבא (מכות כב, ב): "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה…". תלמיד חכם הוא יותר מספר תורה, תלמיד חכם הוא תורה מהלכת, אלו חיים של תורה. אין כמו ההשפעה של לחיות, לראות חיים עוצמתיים, חיים גדולים של תורה. זה משפיע על האדם יותר מכל לימוד אחר, יותר מכל לימוד מספר.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר על העניין הזה שהכינוי של עם ישראל, "עם הספר", זהו כינוי נוכרי, הוא לקוח מהקוראן, שם עם ישראל נקרא 'עם הספר'. הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדגיש שאנחנו לא עם הספר, הספר הוא של העם ולא העם של הספר. "אשר בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". קודם כל יש את העם ומתוך כך מגיע הספר. יש את הנשמה של ישראל, ובשפיץ של הפירמידה הזאת של עם ישראל עומדים גדולי התורה. הספר הוא חשוב מאוד, אבל השורש מצוי בנשמת ישראל. תלמידי חכמים, רבנן – מהם אנחנו חיים, מהמפגש איתם, מלראות אותם!
לבסס יפה את הרגש הטבעי
הדבר קשור לנושא כללי, לא רק לקישור לתלמידי חכמים. העניין הזה קשור לכך שהתורה היא לא רק בשכל. בקישור שלנו לריבונו של עולם יש חלק מאוד מרכזי וחשוב של השכל והלימוד, אבל התורה היא לא רק עניין לימודי, התורה צריכה להקיף את כל הרבדים של האישיות שלנו.
הרמב"ם אומר ש"נפש האדם אחת היא", ויש לה רבדים שונים, יש בה את החלק המדמה ואת החלק המרגיש וכו'. כל הרבדים הללו צריכים להיות קשורים לעבודת ה'. צריך לעובדו יתברך, גם ברגש ובדמיון ובכל חלקי הנפש ולא רק בחלק השכלי. במפגש בלתי אמצעי עם אדם יש הרבה יותר מאשר צד שכלי. יש בו השפעה סגולית פנימית, נשמתית, נפשית.
בשבת האחרונה התפרסם ראיון עם הרב יהושע שפירא בעלון 'קרוב אליך'. אני אומר את הנקודה המרכזית, בהתאמה לאופן בו אני רואה את הדברים. אנחנו מאמינים ובטוחים ש"אֶת הַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד תַּֽעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּֽעֲשֶׂה בֵּין הָֽעַרְבָּֽיִם" (שמות כט, לט) זה העיקר והיסוד, דהיינו ערך ההתמדה. אבל חשוב מאוד ואף הכרחי לדעת שבנוסף לכך יש גם ערך מאוד גדול לנקודות אור מיוחדות, להופעות חד פעמיות. לשבת יש ערך עצום מצד עצמה, וגם אם לא תמיד אנחנו מצליחים שהשבת תשפיע על כל ימי החול, בכל זאת השבת היא אור גדול ועצום, אפילו שהיא רק שביעית מהזמן, לשבת יש השפעה מכרעת על האישיות שלנו, על הנפש שלנו, על מי שאנחנו. הנקודות הגדולות והמיוחדות בחיים שלנו, נקודות השיא של השבת ושל המועדים, מלאות הן באש של עבודת ה'. יש בהן בעירה פנימית, התלהבות. יש להן ערך מצד עצמן. הן מרוממות את נפש האדם למקום כזה שהיום יום לא יכול להרים אליו.
הרב אומר בעין אי"ה (שבת ב, ריד): "יסוד החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה…", טועה מי שמחפש בכל דבר רק את הצד המושכל על פי השכל הקר. אנחנו צריכים גחלת של חום, אש קודש בתוך הלב. על הדרכה כזאת שמתייחסת רק לשכל, אומר הרב:
משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו… ע"כ לא תועיל כל השכלה ציורית להשלים את הנפש כראוי, אם לא יחובר עמה המון מעשים טובים להשלמת הרגש ופיתוחו.
צריך לפתח את הרגש בעבודת ה'! צריך חוויות של קודש! לא לזלזל בחוויות של קודש. מי שקשור לגדולי ישראל באופן רציף – אשריו וטוב לו, זה נפלא! אבל גם לטעום ממפגש חד פעמי זה מרומם את האדם, זה מרים אותו למעלה, לגבהים עצומים. יש לזה ערך אדיר.
הזוהר הקדוש אומר "אוי לעושים את התורה יבשה". התורה צריכה להיות עם לחלוחית, היא צריכה להיות שמחה, היא צריכה להיות כזו שמשפיעה גם על הרגש שלנו. וכל אחד צריך למצוא מה בתורה מחייה אותו. יש אדם שמתלהב מאוד מרבי עקיבא איגר, מסברותיו המבריקות, ויש מי שמתלהב דווקא מלקרוא את הסיפורים על רבי עקיבא איגר. זה לא אמור לבוא זה על חשבון זה. צריך גם וגם. אנחנו צריכים לקרוא סיפורי צדיקים, אני אומר את זה הרבה פעמים ושמעתי על כך גם מהרב פריימן זצ"ל.
אני הקטן, זכיתי, ברוך ד' להיפגש עם תלמידי חכמים גדולים וברור לי שזה השפיע עלי השפעה עצומה. מפגשים עם ענקי תורה כמו הרב פריימן שהיה פה בישיבה, הרב רוזנטל, ר' אברום, והרב אליהו זכר צדיקים לברכה. יש לכך השפעה עצומה. ואני יכול למנות עוד גם בייחס לקשר מתמשך (ברמות שונות) וגם בייחס למפגשים חד פעמיים. צריך להתאמץ ולהשקיע כדי להיפגש עם גדולים. פעם אחת נסעתי במיוחד מחספין להיות אצל הרב חיים קנייבסקי, כי אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שלא אהיה אצלו לפחות פעם אחת. ומי שגר באיזור בני ברק, איך ייתכן שלא ילך לבקר אצלו, לראות אותו, לשאול אותו שאלה? זה לא שייך. יש תלמידי חכמים גדולים שלא יכול להיות שלא נהיה אצלם, שלא נדפוק על הדלת שלהם, שנבוא רק לראות, לשמוע, לשאול איזו שאלה, וגם אם אין שאלה – אז להמציא שאלה! אני לא אומר שצריך לבזבז להם את הזמן חס וחלילה, אבל כן להתאמץ להיפגש איתם.
כל פעם כשאנחנו בירושלים, כשאנחנו הולכים לרב נבנצל, מעבר לחידושי התורה שאנחנו שומעים, אנחנו מקבלים כוחות קדושה עצומים. המפגשים האלו 'מעיפים' אותנו למעלה, למקומות עליונים. ההנהגות שלו במידות ובהלכה מעוררות התפעלות אבל מעבר לכך אתה חש שאתה נמצא במחיצתו של אדם קדוש. לא מדובר רק בכמה הלכות שלמדת, אתה נפגש פה עם מדרגה אחרת, זו ליגה אחרת, אתה נפגש עם שׂר תורה. כשזה מה שמעניין אותך, זה מה שמושך אותך אז אתה הרבה יותר קשור. כשאני יוצא מהרב נבנצל אני רוצה להית בן אדם יותר טוב. כל פגישה איתו מקדמת אצלי את הרצון להיטיב ולהשתפר, מעצם העובדה שאני נפגש עם אדם קדוש. בשבת פנחס, כשהיינו כל שיעור ב' בירושלים, אז הלכתי אליו גם פעמיים בשבת, ואפילו ביום ראשון בבוקר הלכתי לשאול אותו כמה שאלות לפני התפילה. אנחנו צריכים לרוץ אחרי תלמידי חכמים, לתפוס אותם, להידבק בהם ככל שאפשר.
בית המקדש – מעבר לשכל
לבית המקדש יש ערכים שקשה לנו בכלל להבין ולתפוס. ודאי שההשפעה של בית המקדש היא השפעה סגולית פנימית עצומה. אבל הרב אומר בעין אי"ה שברובד הפשוט בית המקדש הוא מקום שמשפיע על הרגש של האדם. כל עבודת הקרבנות קשורה לכוחות הרגש והדמיון של האדם.
כך אומרים תוספות (בבא בתרא כא, א) על התקנה להושיב מלמדי תינוקות דווקא בירושלים, בהזכירם גם את דברי הספרי בעניין החיוב להעלות מעשר שני טו דמיו לירושלים:
כי מציון תצא תורה – לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.
אדם נכנס לבית המקדש, רואה את הבית המפואר, רואה את הכהנים בעבודתם, פוגש בחכמי ירושלים – עצם המחזות האלה מרימים את עבודת ה' שלו, ומביאים אותו למקום רוחני גבוה בהרבה מזה שהיה בו.
אנחנו חסרים בימינו דברים הרבה, כשבית המקדש חסר (עי' סוף סוטה). אנחנו חסרים את ההופעה הזו שאנחנו מדברים עליה, את הצד הסגולי, את הצד של הניסים של בית המקדש, את הנבואה שגם היא קשורה מאוד לעניין הזה, לא זכינו לראות את השני המלובן ועוד ועוד.
הרמב"ן בחיבורו 'תורת ד' תמימה' (כתבי הרמב"ן ח"א עמ' קמז, בהוצאת מוסד הרב קוק) אומר על אריסטו במשפט חריף מאוד: "מכאן תראה אכזריות ראש הפילוסופים וקושיו ימחה שמו". גישתו של אריסטו, לדברי הרמב"ן, היא אכזרית וקשה. לפי אריסטו יש, אמנם, פיזיקה ויש גם מטאפיזיקה, אבל יש נתק בין העולמות. אין הופעה רוחנית – אלוקית בתוך העולם הזה. אין שייכות לניסים ולנבואה, לפי גישתו.
כנגד דבריו אלו של אריסטו יוצא הרמב"ן בשצף קצף:
הוא מכחיש כמה דברים שראו רבים וראינו אנחנו אמתתם ונתפרסמו בעולם, ובאותן הזמנים הקדמונים, כגון ימים של משה רבנו ע"ה, היו נודעים לכל, כי החכמות באותו דור היט כולן רוחניות, כגון ענייני השדים והמכשפים… לפי שמחמש קרבתם לבריאת העולם ולמבול לא היה שום אדם מכחיש בחדוש העולם…אלא שהיו מבקשים תועלת מצד עבודת השמש… וכאשר קמו היוונים והם עם חדש שלא נחלו חכמה, כאשר באר בעל ספר הכוזרי, קם האיש הידוע ולא האמין רק במורגש, ותפס חכמות מורגשות והכחיש הרוחניות…
הרחובות בזמן התנ"ך היו מלאים בנביאים, ולהבדיל גם בבעלות אוב, בידעונים ובמכשפים. השאלה הייתה אחרי מי אתה הולך? "תָּמִים תִּֽהְיֶה עִם ה' אֱ–לֹקיךָ" (דברים יח, יג). היה צריך לבחור אם ללכת אחר ריבונו של עולם או, ח"ו, נגד ציווי ד' ללכת אחר כוחות טומאה כאלו ואחרים, אבל לא היה ספק בכלל אם יש משהו מעבר למה שאתה רואה, מעבר למה שהשכל שלך תופס. אריסטו ביטל את כל החשיבה הזו, ולכן הרמב"ן תוקף אותו בחריפות רבה כל כך, שכן ההימצאות של רבדים שהם מעבר למה שאנחנו תופסים בחושים הפשוטים שלנו, בשכל שלנו, היא דבר חי ואמיתי וקיים. צריך שלא להיגרר למקומות אסורים ולא נכונים חס וחלילה, אלא למקומות הנכונים שהם קשורים גם לצד החוויתי, הרגשי, הדמיוני, שבמסגרת עבודת ד'.
על דברים אלו כדאי וצריך לחשוב בתשעה באב. תשעה באב הוא זמן של התכנסות פנימית, של כל אחד בתוך עצמו. כל תענית עיקר עניינה הוא חשבון הנפש (עי' רמב"ם תחילת הלכות תענית), ואם כל תענית היא כזו, קל וחומר שתשעה באב הוא כזה. מי שרק מקפיד על אי אמירת שלום בט' באב אבל במקביל מצטרף להתקהלויות כאלו ואחרות של דברים בטלים – מחטיא את המטרה. בתשעה באב עלינו לחשוב על המשמעות של שנאת חינם, על המשמעות של אהבת חינם. להרהר במשמעות של חיסרון המקדש בימינו, להצטער על כך שאנו חסרים את הנבואה ואת עבודת הקורבנות. להתגעגע לחיים שבהם כל האמת הגדולה, שהיא 'מֵעֵבֶר', שהיא מעל לחושים הרגילים שלנו – חיה ונושמת. לבכות על צער השכינה.
"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א–לקינו" (ראש השנה יח, ב), כי צדיקים נותנים לנו במשהו את הבחינה הזאת, כי יש בצדיקים את החיבור הסגולי הזה, הנשמתי, שהוא 'מֵעֵבֶר'. לכן גם את העניין הזה של קישור לצדיקים ובכלל את עניין עבודת ד' ברגש ובכל רובדי האישיות, כדאי לצרף לחשבון הנפש שלנו. עלינו לחשוב כיצד להתחזק בעניין זה. אני אומר את הדברים לעצמי ולכל מי שרוצה לשמוע – בתשעה באב הזה, לקראתו ובו – שנדע באמת לא לפספס, להבין שיש 'מֵעֵבֶר' ושזה דבר שההשפעה שלו לא תסולא בפז, ובפרט בעניין החיבור עם הצדיקים.
זה כמובן לא בא במקום דברים אחרים, אי אפשר רק "לטייל" אצל צדיקים. צריך בעיקר לשבת ולעמול בלימוד תורה, להתאמץ בעבודת המידות ובתפילה, אך בשום אופן לא להזניח את הצד הרגשי של המפגש, להבין את המשמעות של מה שהוא פועל בנו.
אני מאחל לכולנו שנזכה לעשות את הדבר הזה – להידבק בצדיקים, שנזכה להרבות אהבת חנם ושנזכה שצום החמישי ושאר הצומות יהפכו מהרה, כדברי הנביא, לשמחה ולששון ולמועדים טובים!
