תיקון מידת הגאווה

כשם שאדם צריך לנקות את עצמו במעשים, כך צריך להיות נקי במידות. עבודת תיקון המידות קשה יותר מעבודה על נקיון המעשים, כי צריך להילחם עם נטיות נפשיות טבעיות, ולשנות את הטבע זה לא קל. נדרשת לכך גבורה רבה: "איזהו גיבור הכובש את יצרו". המידות הראשיות הטעונות תיקון הן הגאווה, הכעס, הקנאה והתאווה. הגאווה היא הנטייה לעסוק בעצמו, לטפח את מעמדו, להחשיב את עצמו. נטייה זו יכולה להתבטא בתחומים שונים. אדם יכול להתגאות ביופיו, בכוחותיו הגופניים והוא נעשה מעריץ את עצמו ורוצה להיות נערץ בשל כך בעיני אחרים. אדם יכול להתגאות בשכלו ובמעלות רוחניות אחרות, והוא מתנפח מגאווה בשל כך. והגאווה היא מידה מגונה ביותר. התורה הזהירה מפניה ואמרה: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך". הגאה עסוק בעצמו, בכבודו, במעלותיו ושוכח את הכל, שוכח את העיקר, שוכח את ה' אלוקים הנותן לו את כל מעלותיו. יש בעל גאווה שמסגל לעצמו הנהגות של חשיבות, הוא הולך בצעדים מדודים כאדם חשוב, מדבר בחשיבות, מתלבש בלבוש מכובד, כל הנהגתו מכוונת להתכבד, לתפוס מקום, להראות חשוב.

הגאווה היא רעה חולה שמוציאה את האדם מן העולם. כל מעייניו נתונים לעצמו, ובמקום להיות ממולא בשאיפות אידיאליות, בתוכן ענייני, הוא עסוק בעצמו ונעשה עבד לנטיית הגאווה שבקרבו והיא הורסת כל מגמה טובה. הגאווה עושה חיץ בינו ובין העולם. אמרו חכמים: "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם". הוא דוחק את רגלי השכינה. חכמים התבטאו כלפי בעלי הגאווה בחריפות נוראה, הם אמרו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח, ראוי לגודעו כאשירה", הגאווה היא כעין ע"ז. לפעמים הרצון להתגאות גורם לאדם לרצות להראות עניו, שכולם יעריצו את הענווה שבו, והוא עושה כל מיני מעשים שנראים כענווה. הוא בורח מן הכבוד, הוא לא משתמש בתארים של כבוד, יושב תמיד בצד, בסוף, וכל זה נובע מהרצון להיות מכובד, שהכל יעריצו אותו בשל ענוותנותו הגדולה. כמובן שהעמדת פנים זו סופה להתגלות, אי אפשר להסתיר את הגאווה הפנימית לאורך ימים. הגאה החושב את עצמו לאיש המעלה, אינו מסוגל לבטל את דעתו בפני אחרים, אינו מסוגל לשמוע ביקורת. לפעמים הגאווה משתרשת כל כך שהוא לא מרגיש שהכל מתייחסים אליו בזלזול, ואלו שמכבדים אותו עושים זאת באופן חיצוני, ובלבם אינם רוחשים לו כבוד כלל, והוא הולך מדחי אל דחי עד שאינו מקובל אפילו על אנשי ביתו. ומה צריך להוסיף על מה שאמר הפסוק: "תועבת ה' כל גבה לב"?

על כן צריך להתרחק מהגאווה אל הקצה השני, "מאד מאד הווי שפל רוח". בלי התבוננות, בלי טיפול בנקיות ממידה זו, אי אפשר להתרחק ממנה, אבל כאשר אדם בוחן את עצמו ולומד על מצווה זו וחסרונותיה והוא מתרחק מהגאווה, הרי הוא נעשה לאדם אחר, שלם יותר ומאושר יותר. לא פגיע, רגיש ותלוי בכבוד אלא משוחרר מהתלות הזו ומאושר.