מדוע חז"ל דימו את הסוכה למזיגת כוס לרבו – ומה הסוד של "מוזג" שמחבר בין דין לרחמים?
22.9.2026דבר תורהזמן קריאה · 6 דקות1 הורדות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורהבמשנה במסכת סוכה נאמר שכאשר יורדים גשמים בסוכה והם כבר מקלקלים את המאכל, מותר לאדם לצאת מן הסוכה. חז"ל מוסיפים על כך משל חריף: "משל למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו."
לכאורה צריך להבין: מדוע בחרו חז"ל דווקא במשל של מזיגת כוס? מה הקשר בין פעולת המזיגה לבין מצות הסוכה, ומדוע ירידת גשמים המונעת את קיום המצוה נמשלה לכך שהאדון אינו רוצה לקבל את הכוס מעבדו?
מובא בשם הגר"א שימי ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים שבהם בולטת מידת הדין והיראה, ואילו חג הסוכות ושמיני עצרת הם ימים של אהבה וחסד, הבאים לאחר ימי הדין כדי להמתיק אותם.
לפי זה מקבל משל המזיגה משמעות עמוקה.
בזמן חז"ל היין היה חזק, והיו מוזגים אותו במים כדי להחליש את חריפותו ולהכשירו לשתייה. היין האדום רומז למידת הדין, ואילו המים הלבנים רומזים למידת החסד והרחמים. כאשר מוזגים מים לתוך היין, אין מבטלים את היין אלא ממתיקים אותו ומביאים אותו למצב הראוי.
כך גם במהלך של חודש תשרי. בראש השנה וביום הכיפורים אנו עומדים לפני הקב"ה בדין, ביראה, בתשובה ובחשבון הנפש. לאחר מכן מגיע חג הסוכות – זמן שמחתנו – ובו מתגלים האהבה, החסד והקרבה.
חג הסוכות אינו מבטל את עבודת היראה של הימים הנוראים. להפך, הוא מוסיף עליה רובד נוסף וממתיק אותה. הדין נשאר דין, אבל הוא מתמלא ברחמים; היראה נשארת, אבל מצטרפת אליה אהבה.
זהו עומק המשל: ישראל באים בחג הסוכות "למזוג כוס לרבם" – להוסיף את מי החסד והאהבה אל היין של מידת הדין. וכאשר יורדים גשמים ואי אפשר לשבת בסוכה, הרי הדבר נמשל לעבד שבא לעשות את המזיגה הזו, והאדון כביכול מראה שאינו חפץ בה.
אלא שבתוך המילה "מוזג" עצמה טמון רמז נפלא לכל המהלך.
ישנו ביטוי ידוע: "גם זו לטובה."
המילה "גם" היא בגימטריא ארבעים ושלוש – בדיוק מחצית משם אלוקים, העולה בגימטריא שמונים ושש. שם אלוקים שייך למידת הדין.
לעומת זאת, המילה "זו" היא בגימטריא שלוש עשרה – מחצית משם הוי"ה, העולה בגימטריא עשרים ושש, והוא השם השייך למידת הרחמים.
וכאן טמון יסוד גדול באמונה.
האדם לעולם רואה רק חלק מן התמונה. כאשר קורה לו דבר קשה, הוא עלול לראות לפניו רק את צד הדין ולחשוב שהמאורע כולו הוא לרעתו. אבל הסתכלותו של האדם מוגבלת; הוא רואה רק חלק קטן מן החשבון השלם של הנהגת ה'.
לכן מה שנראה בעינינו כ"גם" – מחצית משם אלוקים, כביכול חלק ממידת הדין – הוא באמת גם "זו" – מחצית משם הוי"ה, חלק ממידת הרחמים.
וזהו עומק האמירה:
"גם זו לטובה."
מה שנראה לנו כדין בלבד, כאשר מסתכלים על התמונה השלמה מתברר שגם הוא חלק מהנהגת הרחמים והטובה של הקב"ה.
ומכאן חוזרים אל המילה "מוזג".
המילה מוזג מורכבת מאותיות שתי המילים:
גם + זו.
אותיות "גם" ואותיות "זו" יחד יוצרות את המילה "מוזג".
זהו רמז מדויק למזיגת הכוס: לקחת את ה"גם" – מידת הדין – ולחבר אליה את ה"זו" – מידת הרחמים. כאשר שתי המידות מתחברות יחד, נעשית ה"מזיגה".
גם המילה "כוס" משלימה את הרמז. "כוס" היא בגימטריא שמונים ושש, כמנין שם אלוקים, השייך למידת הדין. נמצא שה"כוס" מסמלת את הדין, ובתוכה אנו עושים את פעולת ה"מזוג" – מחברים את ה"גם" אל ה"זו", את הדין אל הרחמים.
כך אפשר להבין באופן עמוק את דברי חז"ל: "עבד שבא למזוג כוס לרבו."
עם ישראל מגיע לחג הסוכות לאחר ימי הדין, ולוקח כביכול את ה"כוס" – את מידת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים – ומבקש לעשות בה "מזוג": לחבר את ה"גם" של הדין עם ה"זו" של הרחמים, ולהמתיק את הדין בחסדים של חג הסוכות.
גם במילה סוכה עצמה נרמז החיבור הזה.
המילה סוכה כוללת את האותיות כ"ו, שהן בגימטריא של שם הוי"ה – עשרים ושש, ואת האותיות ס"ה, שהן בגימטריא של שם אדנות.
שם הוי"ה שייך למידת הרחמים, ואילו שם אדנות קשור למלכות ולמידת הדין.
ויש בזה רמז נוסף. בשם אדנ"י, האות א' רומזת לראש השנה שחל בא' בתשרי, והאות י' רומזת ליום הכיפורים שחל בי' בתשרי. שתי האותיות הנותרות, ד"נ, יוצרות את המילה "דן" – רמז לכך שבימים הללו הקב"ה דן את העולם.
נמצא שבמילה סוכה עצמה מתחברים שני הצדדים: שם הוי"ה – מידת הרחמים, ושם אדנות – מידת הדין והמלכות.
וזה בדיוק ענינו של חג הסוכות: לאחר ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים בא החג ומחבר אל הדין את מידת הרחמים, החסד, האהבה והשמחה.
אין כאן מעבר מעולם של דין לעולם שבו הדין נעלם. יש כאן משהו עמוק יותר: הדין עצמו מתמתק כאשר הוא מתחבר לרחמים.
ומתוך היסוד הזה ניתן להבין גם את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה.
לעתיד לבוא יטענו אומות העולם כלפי הקב"ה שאילו היה נותן גם להם הזדמנות כפי שנתן לישראל, אף הם היו מקיימים את התורה. הקב"ה אומר להם: "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה."
מדוע דווקא סוכה?
לפי דברי הגר"א אפשר להבין היטב. חג הסוכות הוא זמן מיוחד של אהבה בין הקב"ה לישראל. לאחר ימי היראה והדין מגיעים ימים של קרבה, חסד ושמחה.
אומות העולם מבקשות להצטרף דווקא לאחר שכל תקופת הסבל והיסורים של עם ישראל כבר הסתיימה, כאשר מגיע זמן השכר. כביכול הן מבקשות את צד האהבה והקרבה בלי לעבור תחילה דרך היראה והמחויבות.
לכן הקב"ה בוחן אותן דווקא במצות סוכה – המצוה המבטאת את צד האהבה.
כל אחד מהם בונה סוכה, ולאחר מכן הקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז. מיד הם יוצאים מן הסוכה ובועטים בה.
הגמרא שואלת: הרי גם בישראל הדין הוא שמצטער פטור מן הסוכה. אם כן, מה הטענה על אומות העולם שיוצאות?
והגמרא משיבה: "בעוטי מי מבעטי?"
אכן, אדם המצטער רשאי לצאת. אבל יהודי אינו בועט במצוה.
וזהו ההבדל בין אהבה הבנויה על יראה לבין אהבה שאינה בנויה עליה.
מי שמבקש רק את הנעימות, הקרבה והשמחה שבעבודת ה', עלול ברגע שמתעורר קושי להפנות עורף ולבעוט. אבל מי שעבר גם דרך יראה, קבלת עול והכנעה לפני ה' – גם כאשר קשה לו והוא נאלץ לצאת מן הסוכה, הוא אינו בועט בה.
וכך אמרו במדרש: העובד מאהבה – אין האוהב שונא, והעובד מיראה – אין הירא בועט.
עבודת ה' השלמה זקוקה לשני הכוחות.
אהבה בלי יראה אינה מספיקה, ויראה בלי אהבה גם היא חסרה.
ראש השנה ויום הכיפורים בונים באדם את היראה, את קבלת הדין ואת ההכרה במלכות ה'. חג הסוכות מוסיף את האהבה, השמחה והקרבה. וכאשר שניהם מתחברים יחד נוצרת עבודת ה' שלמה.
זהו עומק המילה "מוזג".
"גם" – דין.
"זו" – רחמים.
ובחיבורם – "מוזג".
וזהו גם עומק המשל של העבד הבא למזוג כוס לרבו. חג הסוכות הוא הזמן שבו עם ישראל לוקח את הכוס של ימי הדין ומבקש למזוג לתוכה את החסדים של זמן שמחתנו.
לא למחוק את הדין, אלא לראות שבתוכו נמצאים גם הרחמים.
לא לעזוב את היראה, אלא לחבר אליה אהבה.
ומתוך החיבור הזה מגיעה עבודת ה' אל שלמותה.