טוען תוכן…
ענווה אמיתית אינה נוצרת בכך שאדם חוזר שוב ושוב על המשפט "אני לא שווה".
להפך.
ענווה בריאה בנויה על הכרה מפוכחת:
יש בי כוחות.
יש בי חסרונות.
יש דברים שאני יודע.
יש דברים שאינני יודע.
יש תחומים שבהם אני חזק יותר מאחרים.
ויש תחומים שבהם אחרים גדולים ממני.
אני איני מרכז העולם – אבל גם איני חסר ערך.
לכן העבודה על הענווה שונה מעט מן העבודה על הגאווה.
בתיקון הגאווה אנחנו לומדים להקטין את הצורך בכבוד.
בקניית הענווה אנחנו לומדים לתת מקום נכון לעצמנו ולאחרים.
ענווה מתחילה באמת.
לא בהקטנה.
לא בהגזמה.
פשוט באמת.
קח דף וחלק אותו לשני חלקים:
כוחות שקיבלתי
ו-
דברים שאני עדיין צריך לתקן
כתוב לפחות חמישה בכל צד.
לדוגמה:
אני יודע להקשיב.
אני מסודר.
אני לומד מהר.
אני אוהב לעזור.
אני אחראי.
ומצד שני:
אני נעלב מהר.
קשה לי לקבל ביקורת.
אני דוחה דברים.
אני מתעקש בוויכוחים.
אני חסר סבלנות.
המטרה היא לראות את עצמך בצורה שלמה.
לא:
"אני מצוין."
ולא:
"אני גרוע."
אלא:
יש בי טוב ויש בי עבודה.
זו תשתית חשובה לענווה.
האם היום הסתכלתי על עצמי בצורה מאוזנת – או שנפלתי להקטנה עצמית או להגזמה במעלותיי?
אתה מסוגל יותר ויותר לדבר על עצמך בצורה אמיתית: להכיר במעלות בלי להתנפח, ולהכיר בחסרונות בלי להישבר.
בכל פעם שאתה מזהה מעלה בעצמך, אל תעצור בשאלה:
"מה זה אומר עליי?"
שאל:
"מה אני אמור לעשות עם זה?"
אם אני יודע להסביר היטב – אולי אני יכול לעזור לאחר להבין.
אם אני מסודר – אולי אני יכול לסייע במקום שיש בו בלגן.
אם יש לי כסף – אולי אני יכול לתת.
אם יש לי השפעה – אולי אני יכול להשתמש בה לטובה.
אם יש לי כישרון – אולי הוא נועד גם להועיל לאחרים.
כך המעלה אינה הופכת למעמד.
היא הופכת לשליחות.
בחר בכל יום מעלה אחת שלך ושאל:
"איך אני יכול להשתמש בה היום כדי להועיל למישהו אחר?"
לדוגמה:
אם אתה מסודר – עזור למישהו לארגן דבר שמכביד עליו.
אם אתה יודע להסביר – עזור למישהו להבין.
אם אתה בעל ניסיון – שתף אותו במקום שבו הוא יכול לעזור.
באיזו מעלה שלי השתמשתי היום כדי להועיל לאחר ולא רק כדי להרגיש טוב עם עצמי?
אתה מתחיל לחשוב פחות:
"מה המעלה הזו אומרת עליי?"
ויותר:
"מה האחריות שלי בגלל המעלה הזו?"
אחת הדרכים הטובות ביותר לבנות ענווה היא להסכים להיות במקום שבו איננו יודעים.
אנשים רבים מתקשים בכך.
הם מעדיפים לנחש.
להתחמק.
לענות תשובה חלקית.
להציג ביטחון גם כשאינם בטוחים.
כאשר אינך יודע, אמור בפשטות:
"אני לא יודע."
ואפשר להוסיף:
"אני אבדוק."
"אתה יודע?"
"תסביר לי."
כך האדם מתרגל לכך שחוסר ידיעה אינו פוגע בערכו.
האם היה היום מצב שבו ניסיתי להיראות כאילו אני יודע, למרות שלא הייתי בטוח?
המילים "אני לא יודע" נעשות טבעיות יותר, ואינך מרגיש צורך להגן על הערך שלך באמצעות הצגת ידע שאין לך.
ענווה אינה רק לומר "אני לא יודע".
היא גם לדעת לבקש מאחרים.
פעם ביום שאל מישהו שאלה אמיתית:
עצה.
ידע.
דרך פעולה.
דעה.
אפילו אם אתה חושב שאתה יודע מה לעשות.
המטרה אינה להפוך לתלוי באחרים.
המטרה היא להרגיל את הנפש לכך שגם לאחרים יש מה לתת לי.
ממי ביקשתי היום עצה או ידע, והאם באמת הייתי פתוח לקבל את מה שיש לו לומר?
אתה פחות מרגיש ששאלה מעידה על חולשה, ויותר רואה בה דרך ללמוד ולהרחיב את המבט.
קל למצוא מעלה באדם שאנחנו אוהבים ומעריכים.
העבודה המעניינת מתחילה דווקא מול מי שמעורר בנו התנגדות.
בחר אדם שקשה לך איתו.
מצא בו שלוש מעלות אמיתיות.
אולי הוא חרוץ.
אולי הוא דייקן.
אולי הוא מסור למשפחתו.
אולי הוא אמיץ.
אולי הוא אומר אמת גם כאשר היא אינה נוחה.
אינך חייב לאהוב את כל אישיותו.
המטרה היא ללמוד שהאדם שמולי אינו רק החיסרון שאני רואה בו.
איזו מעלה ראיתי היום באדם שבדרך כלל קל לי יותר לראות את חסרונותיו?
אנשים שאתה רגיל למדוד לפי החסרונות שלהם מתחילים להיראות לך מורכבים ומלאים יותר.
אחת מצורות הענווה היא לתת לאחר מקום להשלים את דבריו.
אנשים רבים אינם באמת מקשיבים.
הם מחכים לתורם לדבר.
פעם אחת ביום נהל שיחה שבה אתה מקפיד:
לא לקטוע.
לא להשלים משפטים.
לא לענות לפני שהאדם סיים.
ולשאול לפחות שאלה אחת על מה שהוא אמר.
זו ענווה מעשית מאוד.
האם הייתה היום שיחה שבה באמת הקשבתי, או שחיכיתי בעיקר לרגע שבו אוכל לדבר?
אתה מסוגל לתת לאחר להשלים מחשבה בלי להרגיש צורך להשתלט על השיחה או להראות מיד את הידע שלך.
ענווה אינה דורשת לדחות כל מחמאה.
כאשר מישהו אומר:
"עשית עבודה יפה",
אין חובה להשיב:
"מה פתאום, זה כלום."
תגובה כזאת לפעמים אפילו גורמת לאחר להתחיל לשכנע אותנו שאנחנו טובים.
אפשר פשוט לומר:
"תודה רבה."
או:
"תודה, שמחתי לעשות את זה."
או:
"תודה, אני שמח שזה הצליח."
לקבל את הטוב בלי להפוך אותו למרכז השיחה.
בפעם הבאה שמחמיאים לך, אל תקטין את המחמאה ואל תוסיף הסבר ארוך.
פשוט אמור:
"תודה."
ואם מתאים, הוסף משפט קצר בלבד.
איך הגבתי היום למחמאה – קיבלתי אותה בפשטות, ביטלתי את עצמי או ניסיתי להאריך את השיחה על ההצלחה שלי?
אתה מסוגל לקבל הערכה בלי להתנפח ובלי להעמיד פנים שאין בך שום מעלה.
אדם עניו אינו חושש שהערכה לאחר תקטין אותו.
חפש בכל שבוע לפחות שלושה מצבים שבהם אפשר לומר בפירוש:
"הוא עזר לי בזה."
"הרעיון הזה הגיע ממנה."
"היא עשתה כאן עבודה מצוינת."
"בלעדיו זה היה הרבה יותר קשה."
היכולת לתת מקום לאחר מגדילה את האדם, אינה מקטינה אותו.
האם הייתה היום הצלחה שבה יכולתי לתת יותר קרדיט למישהו אחר?
קל לך יותר לומר בפה מלא מה אחרים תרמו, בלי לחשוש שההערכה אליהם תפחית מן ההערכה כלפיך.
יש אנשים שמרגישים ששינוי דעה הוא חולשה.
אבל דווקא אדם יציב מסוגל לומר:
"חשבתי אחרת, אבל השתכנעתי."
בכל פעם שאתה משנה את דעתך בעקבות טענה טובה, אמור זאת בקול.
לא להסתיר.
לא להעמיד פנים שכך חשבת מלכתחילה.
פשוט לומר:
"שכנעת אותי."
או:
"לא ראיתי את זה כך קודם."
זהו אימון חזק בענווה.
האם היה היום רגע שבו ראיתי שהאחר צודק, והאם נתתי לעצמי לשנות עמדה בלי לראות בכך הפסד?
שינוי דעה נעשה עבורך סימן ללמידה ולא סימן לחולשה.
כאן חשוב האיזון.
יש אנשים שכאשר הם לומדים על ענווה, הם מתחילים לוותר תמיד.
לא לדבר.
לא להביע דעה.
לא לקחת אחריות.
זו אינה המטרה.
אני יכול להביע דעה – בלי לחשוב שרק דעתי חשובה.
אני יכול להוביל – בלי לבטל אחרים.
אני יכול לומר "לא" – בלי להשפיל.
אני יכול להציב גבול – בלי כעס מיותר.
אני יכול לדעת שאני טוב בתחום מסוים – בלי לזלזל במי שפחות טוב ממני בו.
הענווה אינה מחיקת האישיות.
היא איזון האישיות.
בחר מצב אחד ביום שבו אתה בדרך כלל נוטה לאחד משני הקצוות:
או להשתלט.
או להיעלם.
נסה לבחור באמצע.
אם אתה רגיל לדבר הרבה – שאל אחרים לדעתם.
אם אתה רגיל לשתוק – אמור את דעתך בצורה רגועה וברורה.
האם היום נתתי מקום לאחר בלי למחוק את המקום שלי?
אתה מצליח להיות נוכח, להביע דעה ולהוביל כשצריך – ובאותו זמן להשאיר מקום אמיתי לאחרים.
