„אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא” – מדוע המסכת מסתיימת דווקא בהבטחה שלא ננוח?
19.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 12 דקות
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 10-9 דקות
מקור: מועד קטן כט ע"א, דברי רבי לוי ורב חייא בר אשי בשם רב. פירושי רש"י והריטב"א שם.
יש שאלה מעניינת מאוד שאפשר לשאול דווקא במעמד של סיום מסכת. אחרי תקופה ארוכה של לימוד, השקעה והתמדה, מהו הדבר שהיינו רוצים לשמוע? אולי ברכה שנזכה למנוחה, שנוכל ליהנות מפרי עמלנו ושנרגיש שהגענו אל היעד. הרי במשך ימים ושבועות פתחנו את הגמרא, התאמצנו להבין, חזרנו על סוגיות והתקדמנו מדף לדף. עכשיו, לאחר שהגענו אל הסוף, טבעי שנרצה רגע של מנוחה ושמחה על מה שהשגנו.
אבל דווקא המילים האחרונות של מסכת מועד קטן נשמעות כמעט הפוכות מן הציפייה הזאת. הגמרא בדף כט ע"א אומרת בשם רב: „תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון”.
זהו סיום מפתיע מאוד. הרי אם יש מקום שבו היינו מצפים שתהיה לאדם מנוחה, זהו העולם הבא. בעולם הזה האדם עובד, מתאמץ, מתמודד עם קשיים ולומד מתוך עמל. בעולם הבא הוא אמור לקבל את שכרו. אם כן, מדוע הגמרא אומרת שדווקא תלמידי חכמים אינם זוכים למנוחה אפילו שם? האם אין סוף לעמל? האם גם לאחר שהאדם מסיים את דרכו בעולם הזה הוא צריך להמשיך ולהתאמץ?
כדי להבין את הדברים, כדאי להתבונן בפסוק שמביאה הגמרא: „ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון”. הגמרא אינה מתארת כאן עונש או קושי, אלא עלייה ממדרגה למדרגה. רבינו הריטב"א מבאר שתלמידי החכמים הולכים ממקום למקום בעולמות העליונים ונהנים מזיו השכינה. כלומר, אין הכוונה לחוסר מנוחה במובן של עייפות וסבל, אלא לכך שהקרבה לקב"ה אינה דבר שנגמר בנקודה אחת. יש בה אפשרות להמשיך ולהתעלות.
וזהו יסוד גדול מאוד. לא כל תנועה נובעת מחוסר סיפוק, ולא כל רצון להתקדם מעיד על כך שהאדם אינו שמח במה שכבר השיג. לפעמים ההתקדמות עצמה היא חלק מן השמחה.
נחשוב על אדם שאוהב ללמוד תורה. כאשר הוא מצליח להבין סוגיה קשה, הוא מרגיש שמחה גדולה. אבל האם לאחר שהבין אותה הוא אומר שמעכשיו כבר אינו רוצה ללמוד שום דבר נוסף? להפך. ההבנה מעניקה לו חשק לפתוח סוגיה נוספת. כל תשובה שהוא מגלה פותחת לפניו שאלות חדשות, וכל דף שהוא מסיים מגלה לו כמה עוד יש ללמוד.
זה אינו מפני שהלימוד הקודם היה חסר ערך. דווקא מפני שהיה בעל ערך, הוא מעורר בו רצון להמשיך.
אפשר להמחיש זאת גם באדם שאוהב מוזיקה. כאשר הוא לומד לנגן יצירה מסוימת, הוא שמח מאוד בהישג. אבל אם אהבתו למוזיקה אמיתית, ההצלחה אינה גורמת לו להניח את הכלי בצד לנצח. להפך. היא נותנת לו כוח ללמוד יצירה נוספת, להעמיק בטכניקה ולהבין דברים שלא הכיר קודם.
כך גם אדם שאוהב את מלאכתו. מי שעוסק בתחום שמעניין אותו באמת אינו מסתפק תמיד בכך שהוא כבר יודע לעשות את העבודה. הוא רוצה להשתפר, ללמוד ולהתפתח. לא בהכרח כדי לקבל שכר גדול יותר או מעמד מכובד יותר, אלא מפני שהעשייה עצמה מעניקה לו משמעות.
ומכאן עולה הבחנה חשובה מאוד בין שני סוגים של שאיפה. יש שאיפה שנובעת מתחושת חוסר תמידית. אדם מרגיש שאינו שווה דיו, ולכן הוא מוכרח להשיג עוד ועוד כדי להוכיח את עצמו. גם כשהוא מצליח, השמחה שלו נמשכת זמן קצר בלבד, ומיד הוא מחפש הישג חדש. אדם כזה עלול לחיות ללא מנוחה מפני שהוא אינו מצליח ליהנות ממה שכבר קיבל.
אבל יש שאיפה אחרת, בריאה ועמוקה יותר. אדם שמח במה שהשיג, מודה על חלקו ורוצה להמשיך לצמוח. הוא אינו מתקדם מפני שהוא בורח מעצמו, אלא מפני שהוא אוהב את הדרך שבה הוא הולך.
אולי זו אחת הדרכים להבין את דברי הגמרא. תלמידי חכמים אינם חסרי מנוחה משום שהם אינם מרוצים מן המדרגה שאליה הגיעו. הם ממשיכים להתעלות משום שהקשר שלהם עם התורה ועם הקב"ה הוא קשר חי שאינו עומד במקום.
וכאן כדאי לשים לב למאמר נוסף שמופיע ממש לפני חתימת המסכת. רבי לוי אומר: „כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה”, והוא מביא את אותו הפסוק: „ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון”.
יש כאן תמונה יפה מאוד של חיים יהודיים. האדם נמצא בבית הכנסת, מתפלל ועומד לפני הקב"ה. לאחר מכן הוא הולך לבית המדרש ולומד תורה. בהמשך הוא חוזר ומתפלל, ושוב לומד. יש כאן תנועה מתמדת בין תפילה ללימוד.
מה הרעיון של התנועה הזאת? מדוע אי אפשר להסתפק באחד מן המקומות?
אפשר להבין שיש כאן שני צדדים שמשלימים זה את זה. בבית הכנסת האדם עומד לפני הקב"ה, מבקש, מודה ומתפלל. בבית המדרש הוא לומד את דבר ה', מברר מה נכון לעשות וכיצד לחיות. התפילה מחזקת את הקשר שבלב, והלימוד נותן לקשר הזה תוכן והדרכה. כאשר האדם עובר ממקום למקום, הוא אינו מחליף עולם אחד בעולם אחר. הוא מחבר בין שני חלקים חשובים של עבודת ה'.
וזהו דבר שאפשר ללמוד ממנו גם לחיים בכלל. לפעמים אדם מצליח בתחום אחד ומזניח תחום אחר. הוא לומד הרבה, אבל מתקשה למצוא זמן לתפילה בכוונה. אדם אחר משקיע בתפילה ובהתעוררות רוחנית, אבל אינו מקדיש די זמן ללימוד מסודר. המעבר בין בית הכנסת לבית המדרש מזכיר לנו שעבודת ה' אינה בנויה תמיד ממעלה אחת בלבד. יש בה תחומים שונים שצריכים להזין זה את זה.
אבל אולי הרעיון עמוק עוד יותר. הגמרא אינה אומרת שהאדם זוכה לקבל פני שכינה רק כאשר הוא נמצא בבית הכנסת או רק כאשר הוא נמצא בבית המדרש. היא מדברת גם על ההליכה ביניהם. אפשר לראות בכך רמז לכך שגם הדרך היא חלק מן העבודה.
אנחנו רגילים להתייחס לחיים כאילו יש בהם תחנות חשובות, וביניהן רק תקופות מעבר. אדם אומר לעצמו: כשאסיים ללמוד אהיה מאושר. כשאקבל תפקיד מסוים ארגיש שהצלחתי. כשאקים בית ואגיע למצב כלכלי מסוים אוכל להתחיל לחיות באמת. אבל בינתיים הוא חי בתחושה שהחיים האמיתיים עדיין לא התחילו.
וכאן הפסוק „ילכו מחיל אל חיל” מציע הסתכלות אחרת. לא רק ההגעה אל היעד חשובה, אלא גם הדרך שבה האדם מתקדם אליו. לפעמים דווקא ההתקדמות הקטנה של היום היא הדבר שבונה את האישיות שלו.
מי שלומד מסכת מכיר היטב את הדברים. ביום הראשון הוא פותח את הדף הראשון. אולי הוא עדיין אינו מכיר את כל המושגים, אולי הלשון קשה לו, ואולי הוא נזקק להסברים רבים. אבל בכל יום הוא מוסיף עוד משהו. מושג אחד נעשה ברור, סוגיה אחת מתחברת לחברתה, ודברים שנראו בתחילה רחוקים מתחילים להתבהר.
אם האדם חושב שרק הסיום חשוב, הוא עלול לראות בכל הדפים שבדרך מכשול שצריך לעבור במהירות. אבל אם הוא מבין שגם הדרך עצמה בעלת ערך, הוא מסוגל לשמוח בכל יום של לימוד.
וזו נקודה מיוחדת דווקא במסכת מועד קטן. הרי המסכת עוסקת בשני עולמות שנראים שונים מאוד זה מזה. בחלקה הראשון היא עוסקת בחול המועד, בזמן שנועד לשמחה ולמנוחה, ובחלקה האחרון היא עוסקת באבלות, בפרידה ובמצבים הקשים ביותר בחיי האדם.
לכאורה, מה הקשר בין שמחת המועד לבין דיני האבלות?
אפשר לומר ששני הנושאים מזכירים לנו שהחיים אינם נשארים במצב אחד. יש תקופות של שמחה ויש תקופות של צער, יש ימים שבהם האדם יכול לעצור ממלאכתו ויש ימים שבהם הוא נדרש להתמודד עם אובדן. המסכת אינה מתעלמת מאף אחד מן הצדדים. היא מלמדת כיצד לנהוג בכל מצב לפי דיניו.
אבל דווקא לאחר שלמדנו על השמחה ועל הצער, על המועד ועל האבלות, מגיע הסיום ואומר: „ילכו מחיל אל חיל”. החיים אינם רק אוסף של מצבים קבועים. הם דרך של התקדמות. האדם נדרש ללמוד כיצד לעבוד את הקב"ה גם בשמחה וגם בשעת קושי, ולהמשיך לשאת איתו את התורה בכל שלב.
אין בכך חלילה הקטנה של כאב האבלות. אדם שחווה אובדן אינו נדרש להעמיד פנים שהכול כשורה או להתקדם במהירות כאילו לא אירע דבר. המסכת עצמה מקדישה מקום רחב לכבוד האבל ולדיני האבלות. אבל בסיומה היא מזכירה שהקשר עם התורה ועם הקב"ה אינו מסתיים גם כאשר פרק מסוים בחיים מגיע אל קצו.
וכאן נמצא גם המסר המיוחד של סיום מסכת. המילה „סיום” נשמעת כאילו הגענו אל הקצה האחרון. סיימנו, השלמנו, הגענו. אבל בפועל, כל מי שלומד תורה יודע שסיום מסכת אחת הוא בדרך כלל תחילתה של מסכת אחרת.
אנחנו אומרים „הדרן עלך”, כלומר נחזור אלייך. איננו נפרדים מן התורה כאילו כבר אין לנו צורך בה. אנחנו מודים לקב"ה על החלק שזכינו ללמוד, ומבקשים שייתן לנו כוח להמשיך הלאה.
אפשר לומר שהמילים האחרונות של מסכת מועד קטן הן הכנה מושלמת למילים הראשונות של ההדרן. הגמרא אומרת „ילכו מחיל אל חיל”, ואנחנו משיבים „הדרן עלך”. כלומר, אנחנו שמחים על הדרך שעברנו, אבל יודעים שיש לנו עוד דרך ללכת.
זהו גם שיעור חשוב בענווה. אדם שמסיים מסכת יכול להתמלא שמחה גדולה, ובצדק. הוא עמל, למד וזכה להגיע ליעד. אבל דווקא ברגע הזה הוא יכול לזכור כמה גדולה התורה וכמה עוד יש ללמוד. הידיעה הזאת אינה צריכה להחליש את שמחתו. להפך. היא מאפשרת לו לשמוח במה שהשיג בלי לחשוב שכבר הגיע לסוף הדרך.
נחשוב על אדם שטיפס אל פסגת הר. לאחר מאמץ גדול הוא מגיע למעלה, מסתכל סביבו ונהנה מן הנוף. הוא אינו צריך להתבייש בשמחת ההצלחה. אבל כאשר הוא מביט למרחק, הוא רואה שיש עוד הרים ועוד דרכים. אם הוא אוהב את ההליכה ואת הטיפוס, הידיעה הזאת אינה מאכזבת אותו. היא מעניקה לו סיבה להמשיך.
כך צריך להיראות גם לימוד התורה שלנו. לא ריצה בלתי פוסקת שאין בה שמחה, ולא עצירה מוחלטת אחרי כל הישג, אלא דרך שבה האדם יודע לשמוח בהתקדמות ולהמשיך להתפתח.
ויש כאן עוד מסר חשוב מאוד ביחס לגיל ולשלבי החיים. לפעמים אדם חושב שיש תקופה שבה לומדים ומתפתחים, ולאחר מכן צריך רק לשמר את מה שכבר יודעים. צעירים לומדים, מבוגרים עובדים, ואנשים מבוגרים עוד יותר כבר אינם צריכים להשתנות.
אבל התורה אינה רואה את האדם כך. כל זמן שיש לו כוח ויכולת, יש מקום ללימוד, להבנה חדשה ולתיקון המידות. אדם בן שבעים יכול ללמוד דבר שלא ידע בגיל שישים. אדם שלמד תורה במשך עשרות שנים יכול לגלות עומק חדש בפסוק שכבר למד פעמים רבות. ואין צורך להיות תלמיד חכם מפורסם כדי לחיות כך. גם קביעות פשוטה של לימוד בכל יום יכולה להיות חלק מן הדרך הזאת.
אולי זו אחת המתנות הגדולות שהאדם יכול להעניק לעצמו: לא להפסיק להיות תלמיד.
יש אנשים שמגיעים למעמד מסוים ומרגישים שמעתה הם צריכים רק ללמד אחרים, ולא ללמוד מאיש. קשה להם לשאול, קשה להם להודות שאינם יודעים, והם חוששים שהדבר יפגע בכבודם. אבל אדם שממשיך לראות בעצמו תלמיד יכול להמשיך להתפתח גם כאשר הוא כבר מלמד אחרים.
וכאן אפשר לחזור אל שאלת הפתיחה. כיצד ייתכן שתלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא? אולי מפני שהמנוחה שאליה כולנו שואפים אינה בהכרח מצב שבו האדם חדל להתקדם. יש מנוחה מן הצער, מן העייפות ומן הקשיים, ויש שמחה עמוקה בעצם האפשרות להמשיך ולהתקרב אל הקב"ה.
אין הכוונה שאנחנו יודעים לתאר בדיוק כיצד נראית ההתעלות בעולם הבא. דברי חז"ל ומפרשיהם מדברים על מציאות עליונה שאינה דומה לחיים הגשמיים שלנו. אבל המסר שאפשר ללמוד מהם לעולמנו ברור מאוד: השלמות אינה מחייבת קיפאון, וההתקדמות אינה חייבת לנבוע מחוסר סיפוק. אפשר לשמוח במה שיש ולהמשיך לעלות.
וזו אולי הברכה היפה ביותר שאפשר לברך אדם שמסיים מסכת. שלא רק יזכה לסיים עוד מסכתות, אלא שימשיך לאהוב את עצם הלימוד. שלא רק יגיע לעוד יעדים, אלא שימצא משמעות גם בדרך. שלא רק יצבור ידיעות, אלא שימשיך לגדול בתורה, באמונה ובמידות טובות.
כשאנחנו מסיימים כעת את מסכת מועד קטן, נוכל לראות כיצד המילים האחרונות שלה מכינות אותנו להמשך. למדנו על זמני שמחה, על זמני צער ועל הדרך שבה התורה מלווה את האדם בשניהם. וכעת אנחנו עומדים בשמחה של סיום, אבל יודעים שהשמחה הזאת אינה סוף הלימוד.
יהי רצון שנזכה ללכת מחיל אל חיל, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולהמשיך להתקדם בתורה מתוך שמחה ואהבה. שנדע להודות לקב"ה על כל דף שזכינו ללמוד, ושכל סיום מסכת יפתח בנו חשק ללמוד עוד.
כי התורה אינה דרך שיש לה תחנה אחרונה שבה האדם מפסיק לגדול. כל סיום הוא הזדמנות להביט לאחור בשמחה, להודות על מה שקיבלנו, ולהתחיל לצעוד אל המדרגה הבאה.
הַדְרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן וְהַדְרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן וְלָא תִתְנְשִׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמֵי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אֲחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחַב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
נאמר במניין.
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, כֵּן תַּעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּה מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
