ארבעת הבנים שבתוך כל אדם – היכן באמת מתרחשת מלחמת הבחירה?

אדם יכול ללמוד תורה במשך שנים, להכיר היטב את ההלכה, להבין את מעלתן של המידות הטובות ואף להסביר לאחרים כיצד ראוי להתנהג, ובכל זאת להמשיך להיכשל בדברים שהוא עצמו יודע שאינם נכונים. כיצד ייתכן פער גדול כל כך בין הידיעה לבין המעשה? הרי אם האדם כבר מכיר באמת ומבין את חשיבותה, מדוע אין הידיעה הזאת משפיעה עליו באופן טבעי? התשובה טמונה באחד הכוחות המרכזיים בנפש האדם, כוח הבחירה, שתפקידו לחבר בין האמת שהאדם מכיר בשכלו לבין הרצונות וההרגלים המניעים אותו בחיי המעשה.

כדי להבין זאת נתבונן בדברים שאנו אומרים בהגדה של פסח: „כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול” [1]. בפשטות, ההגדה מתארת ארבעה סוגים של בנים, שכל אחד מהם זקוק לתשובה המתאימה למדרגתו. אולם בדרך פנימית אפשר לראות בארבעת הבנים גם ארבע בחינות הקיימות בתוך כל אדם. אין הכוונה שכל אדם הוא רשע או חכם במובן ההלכתי של המילים, אלא שבתחומים שונים של חייו הוא נמצא במדרגות שונות של הכרה, רצון ובחירה. בדבר אחד הוא כבר הגיע למדרגה יציבה, בדבר אחר הוא עדיין נאבק, ויש גם מדרגות שהוא אפילו אינו מסוגל לראות כעת כחלק מעבודתו.

נתבונן תחילה בבחינת ה„חכם”. לכל אדם יש דברים טובים שכבר נעשו חלק מאישיותו, עד שכמעט אינו מתמודד בהם. אדם השומר שבת במשך שנים רבות אינו נדרש בדרך כלל להיאבק בכל רגע מחדש כדי להימנע מהדלקת אור או מעשיית מלאכות שבת. הדבר כבר ברור לו, והוא חי על פיו בטבעיות. כך גם אדם שהרגיל את עצמו לומר אמת, להתייחס בכבוד לאחרים או להקפיד על מצווה מסוימת. בתחילה נדרש למאמץ, אך לאחר שנים של עבודה הדבר נעשה חלק מדרכו הקבועה. בתחום הזה הוא בבחינת „חכם”, מפני שהידיעה כבר חדרה אל תוך האישיות והפכה לקניין פנימי.

לעומת זאת, יש מדרגות שהאדם עדיין אינו רואה כשייכות אליו. הוא יודע שיש אנשים שהגיעו אליהן, ואולי אף מבין שהן ראויות ורצויות, אך כאשר הוא מתבונן במצבו הנוכחי, נדמה לו שהן רחוקות מאוד. ייתכן שהוא שומר שבת כהלכתה, אבל עדיין אינו רואה את עצמו מסוגל למעט בדיבורי חול בשבת ולהקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה. ייתכן שהוא מקפיד על תפילותיו, אך עדיין מתקשה לדמיין כיצד יוכל להתפלל בכוונה עמוקה מתחילת התפילה ועד סופה. בתחום הזה הוא עדיין רחוק מן המדרגה המבוקשת, והוא נדרש לעבור תהליך שיאפשר לו להתקרב אליה.

בין שתי הבחינות הללו נמצא עיקר שטח ההתמודדות. יש דברים שהאדם כבר יודע שהם נכונים, ואף רוצה במידה מסוימת לקיימם, אך עדיין אינו מרגיש שהרצון הזה שייך לו בשלמות. מצד אחד הוא מבין מה ראוי לעשות, ומצד אחר מתעוררים בו רצונות הפוכים המושכים אותו לכיוון אחר. כאן מתרחשת המלחמה הפנימית, וכאן נדרש האדם להפעיל את כוח הבחירה שלו.

זהו עומקה של בחינת ה„תם”. כאשר הבן התם שואל על עבודת הפסח, משיבה לו התורה: „בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים” [2]. הביטוי „בחוזק יד” מלמד בדרך רמז על עבודה הכרוכה בהתגברות ובמאמץ. לא תמיד האדם יכול לקיים את רצון ה' מתוך תחושה טבעית של שמחה ורצון. לעיתים עליו להיאבק בהרגליו, להתגבר על תאוותיו ולבחור בטוב גם כאשר חלקים אחרים בנפשו מושכים אותו בכיוון ההפוך.

המלחמה הזאת היא אחד הביטויים המובהקים של עבודת האדם בעולם. אילו כל רצונותיו היו מתאימים מאליהם לרצון ה', לא היה נדרש ממנו מאמץ מיוחד כדי לבחור בטוב. ואילו לא היה בו כלל רצון להתקרב אל הקדושה, לא הייתה מתחוללת בתוכו אותה התמודדות. דווקא העובדה שהוא מרגיש שני כוחות המושכים אותו לכיוונים שונים מלמדת שהוא נמצא במקום שבו הבחירה יכולה לפעול ולשנות את אישיותו.

כדי להבין את התהליך לעומקו נתבונן בשלוש הבחינות הנקראות בתורת הפנימיות „נפש”, „רוח” ו„נשמה”. הנשמה היא הבחינה העליונה שבאדם, שממנה נמשכת ההכרה באמת והרצון להתקרב אל הקב"ה. הנפש קשורה יותר לחייו המעשיים, להרגליו ולרצונותיו הטבעיים. ואילו הרוח היא הכוח המקשר ביניהן, שבאמצעותו האדם מסוגל לבחור אם להימשך אחר רצונותיו המיידיים או להכניס אל תוך חייו את האור הרוחני שהוא מכיר [3].

אפשר להבין את הדברים על פי המושגים „מוח”, „לב” ו„כבד”. המוח מסמל את מקום ההכרה וההבנה, הכבד את בחינת התאוות והכוחות הגופניים, ואילו הלב הוא מקום הרצון והבחירה. בתורת הפנימיות נרמז הסדר המתוקן של השפעת האדם בראשי התיבות מל"ך – מוח, לב, כבד. תחילה האדם מכיר באמת בשכלו, לאחר מכן הוא מעביר אותה אל ליבו באמצעות הרצון והבחירה, ולבסוף היא משפיעה גם על הרגליו ועל פעולותיו הגופניות.

אין הכוונה לתיאור רפואי של פעולת איברי הגוף, אלא למהלך רוחני המסביר כיצד הידיעה הופכת למעשה. אדם יכול להבין במוחו שהכעס מזיק לו ולאחרים, אך ברגע שמישהו פוגע בו הוא עדיין מרגיש רצון עז להגיב בכעס. כעת נדרשת פעולתו של הלב, כוח הבחירה. עליו לעצור, להתגבר על הדחף הראשוני ולבחור בדרך שהשכל כבר הכיר כנכונה. כאשר הוא חוזר על הבחירה הזאת פעמים רבות, גם ההרגלים והרצונות מתחילים להשתנות. מה שהיה בתחילה מאבק קשה נעשה בהדרגה חלק מאישיותו.

זהו גם עומק דברי חז"ל על הפסוק „ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך”. המשנה דורשת: „בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע” [4]. לכאורה, כיצד אפשר לעבוד את הקב"ה גם ביצר הרע? הרי תפקידנו להתגבר עליו ולמנוע ממנו להוביל אותנו לחטא. אלא שהמטרה הסופית אינה רק לדחות את הרצון השלילי בכל פעם שהוא מתעורר, אלא לזכך את הרצונות עצמם, עד שגם הכוחות הטבעיים שבאדם יפעלו בשירות עבודת ה'. האדם אינו צריך לחיות כל ימיו במלחמה אינסופית שבה כל רצון טוב עומד מול רצון רע בעוצמה שווה. ככל שהוא מתקן את מידותיו, כך הרצונות עצמם יכולים להשתנות ולהתקרב אל האמת שהוא מכיר.

מעתה נוכל להבין פסוק נפלא בתהילים: „אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” [5]. לכאורה, מה ההבדל בין הצדיק לבין ישרי הלב? ומדוע לצדיק מיוחס האור, ואילו לישרי הלב מיוחסת השמחה?

בדרך רעיונית אפשר להבחין בין שתי מדרגות בעבודת האדם. הצדיק מתאמץ לעשות את הדבר הנכון, וגם כאשר מתעורר בו רצון הפוך הוא מתגבר ובוחר בטוב. הוא זקוק לאור שיאיר את דרכו, יחזק אותו ויסייע לו להמשיך במאבק. לעומתו, ישר הלב כבר זכה במידה רבה ליישר את רצונותיו עצמם. אין פירוש הדבר שהוא פטור מעבודת ה' או שאין לו ניסיונות, אלא שבתחומים שכבר תיקן, הדרך נעשתה ברורה וישרה יותר. הוא אינו נדרש להילחם שוב ושוב על כל צעד, מפני שליבו כבר נמשך אחר הטוב שהוא מכיר.

וזו הסיבה שבפסוק מופיעה השמחה דווקא אצל ישרי הלב. כאשר האדם קרוע בין רצונות סותרים, הוא חווה מאבק מתמיד. גם כאשר הוא מצליח לבחור בטוב, עצם ההתמודדות כרוכה במאמץ. אולם כאשר הרצון הפנימי נעשה מתאים יותר לאמת, האדם זוכה לתחושת שלמות ומנוחה. הוא אינו פועל רק מפני שהוא יודע מה צריך לעשות, אלא מפני שהוא רוצה באמת לעשות את הדבר הנכון.

שלמות עבודת האדם אינה רק לנצח את היצר הרע בכל פעם שהוא מתעורר, אלא להתקדם עד שהטוב עצמו נעשה חלק מן הרצון הפנימי שלו.

כאן מתגלה גם משמעותה של מצוות התפילין. בתפילה הנאמרת קודם הנחתן אנו מבקשים לשעבד את תאוות ומחשבות ליבנו לעבודת ה'. התפילין של יד מונחות כנגד הלב, ומזכירות לאדם שתפקידו להכניס את ההכרה האלוקית גם אל תוך עולם הרצונות. לא די בידיעה שבראש. האדם נדרש להפעיל את כוח הבחירה, להתגבר על מה שמפריע לו ולבנות בתוך ליבו קשר חי עם רצון ה'.

וכאן אנו מגיעים לעבודת פרשת זכור. לאחר שבפרשת שקלים התבוננו בתיקון הנפש וביחס הנכון לכוחות החומריים, מגיע השלב הבא: תיקון הרוח, כוח הבחירה. עלינו לוודא שהאור הרוחני שאנו מכירים אינו נשאר רק בידיעה, אלא עובר אל הלב ומתחיל להשפיע על המעשים. דווקא בשלב הזה מתעורר כוחו של עמלק, המבקש להפריע לתנועה שבין הידיעה למעשה, לקרר את הרצון ולהשאיר את האדם במקום שבו הוא כבר נמצא.

העבודה המעשית היא לזהות בכל תקופה את תחום הבחירה שלנו. אין טעם להתמקד רק בדברים שכבר נעשו חלק מאישיותנו, וגם אין תועלת בניסיון לקפוץ בבת אחת למדרגות הרחוקות מאוד ממצבנו. עלינו לשאול היכן נמצאת כעת ההתמודדות האמיתית, מהו הדבר שאנו כבר יודעים שהוא נכון אך עדיין מתקשים לקיים, ובאיזו נקודה נוכל לבחור היום בטוב ולהתחיל להפוך אותו לקניין קבוע.

כך נעשה האדם „מהלך”, אדם שאינו מסתפק במצבו הנוכחי אלא מתקדם ממדרגה למדרגה. בכל פעם שהוא בוחר בטוב, חלק נוסף מאישיותו משתנה. מה שהיה אתמול מאבק קשה עשוי להפוך מחר להרגל טוב, ומה שנראה בעבר רחוק ובלתי אפשרי נעשה בהדרגה חלק מחייו.

וזוהי עבודת תיקון הרוח: לקחת את האמת שאנו מכירים, להעביר אותה אל הלב באמצעות הבחירה, ולהמשיך ממנה עד לתיקון המעשים והרצונות. ככל שהאדם מצליח בכך, הוא אינו רק עושה מעשים טובים יותר, אלא נעשה בעצמו אדם טוב יותר, שליבו ורצונו הולכים ומתאחדים עם האמת שהוא מכיר.