ביום שבו ניצחנו אנחנו צמים – הסוד של תענית אסתר

ישנה שאלה גדולה שאיננו עוצרים תמיד לחשוב עליה. ביום י"ג באדר, היום שבו נלחמו היהודים באויביהם וניצחו אותם, אנו מתענים. לכאורה, היה ראוי שדווקא היום הזה יהיה יום של שמחה גדולה. הרי בו התהפכה גזירת המן, ובו התברר לעיני הכול שעם ישראל אינו נתון לחסדיהם של אויביו. מדוע אפוא איננו חוגגים את הניצחון ביום שבו התרחש, אלא צמים בו, ורק למחרת מתחילים לחגוג את ימי הפורים?

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן תחילה במהותה של תענית אסתר. השולחן ערוך פוסק שמתענים ביום י"ג באדר [1], והמשנה ברורה מבאר שכאשר נקהלו היהודים בימי מרדכי ואסתר להילחם באויביהם, היו זקוקים לרחמי שמים. כשם שבמלחמת עמלק התענה משה רבנו וביקש רחמים על ישראל, כך מסתבר שגם היהודים בימי מרדכי ואסתר התענו ביום המלחמה. משום כך נהגו ישראל להתענות ביום זה, כדי לזכור שהקב"ה שומע את תפילתו של האדם השב אליו בכל ליבו [2].

אולם כאן מתעוררת שאלה עמוקה יותר. באותה שנה אכן היה צורך בתענית כדי לעורר רחמים ולזכות לישועה, שהרי המלחמה עמדה להתרחש והתוצאה עדיין לא הייתה ידועה. אבל אנחנו נמצאים לאחר הניצחון. כבר אלפי שנים אנו יודעים כיצד הסתיים הסיפור. המן נתלה, היהודים ניצלו, והיום שנועד להשמדתם הפך ליום שבו שלטו בשונאיהם. אם כן, מדוע אנו חוזרים ומתענים בכל שנה? האם הנס שעשה הקב"ה לאבותינו אינו מספיק כדי שנוכל לחגוג את ההצלה בלי לשוב ולהתענות?

כאן מתגלה יסוד גדול בהבנת ימי הפורים. התענית אינה רק זיכרון היסטורי למה שהיה בעבר, אלא גם עבודת הכנה רוחנית לקראת קבלת הארת הפורים בכל שנה. על פי דברי האריז"ל, בימי הפורים מתגלה הארה עליונה ומיוחדת הנקראת „הארת אבא” [3]. זו הארה הקשורה לשורש הרחמים האלוקיים, אשר מתגלה גם במצב שבו לפי המערכת הרגילה אין לכאורה אפשרות לישועה. היא מגלה את הרצון הפנימי של הקב"ה לקיים את עמו ולהוביל את הבריאה אל תכליתה.

נמחיש זאת במשל לאב שהקים מוסד חינוכי עבור בנו. האב קבע כללים ברורים, דרש מן הצוות להקפיד עליהם והבהיר שגם בנו חייב לנהוג לפיהם. אולם כאשר הבן עבר עבירה חמורה כל כך שלפי הכללים היה צריך לסלקו מן המוסד, התעורר רצונו הפנימי של האב. הוא הבין שסילוק הבן יביא לאובדן עצם המטרה שלשמה הקים את המוסד. לכן התגלו רחמיו המיוחדים, והוא מצא דרך להשאיר את הבן ולהעניק לו אפשרות לתקן את דרכיו. המשל הזה אינו בא ללמד שאין חשיבות לדין או שהאדם יכול לנהוג כרצונו ולסמוך על הרחמים. להפך, הוא מלמד שמטרתם של הכללים היא להוביל את האדם אל תיקונו. כאשר המצב מגיע לנקודת משבר, מתגלה לפעמים עומק חדש של רחמים המאפשר את המשך הדרך.

כך מתבארת גם הארת הפורים. המן ביקש להביא את עם ישראל למצב של כיליון מוחלט. אולם דווקא בשעה שבה הסכנה הגיעה לשיאה, התגלתה ההשגחה האלוקית בצורה מופלאה, והגזירה נהפכה לישועה. היום המסוגל לבטא את הגילוי המיוחד הזה הוא י"ג באדר. על פי המהלך הפנימי של מחזור השנה, זהו היום שבו ההארה של השנה הקודמת נמצאת בנקודת השפל שלה, רגע לפני תחילת ההתחדשות של חודש ניסן. דווקא במקום שבו נדמה שהאור הולך ונחלש מתעוררת האפשרות לגילוי עליון, שאינו תלוי בכוחות הגלויים של המציאות.

אלא שכאן טמון יסוד חשוב: כדי שהאדם יוכל לקבל את ההארה הרוחנית ולהפנים אותה, עליו להכין את עצמו. לא די בכך שקיימת השפעה עליונה. האדם נדרש לפתוח את ליבו כדי להיות כלי לקבלתה. וזוהי עבודת תענית אסתר.

התענית מביאה את האדם להתבונן במצבו. ביום רגיל הוא שקוע בענייניו, בצורכי גופו ובעיסוקיו הרבים. אולם ביום התענית הוא עוצר את שגרת החיים ומזכיר לעצמו שאינו יכול להסתפק בכוחותיו האישיים. הוא זקוק לעזרת הקב"ה, לרחמיו ולהשגחתו. מתוך ההכרה הזאת מתעוררים התפילה, התשובה והבקשה לקרבת אלוקים. אין אנו צמים מפני שהניצחון עדיין מוטל בספק, אלא מפני שאנו מבקשים להיות ראויים לקבל את השפעתו הרוחנית של הנס. כשם שבימי מרדכי ואסתר הייתה התענית חלק מן ההתעוררות שהביאה לישועה, כך בכל שנה התענית מזכירה לנו שעלינו לפנות אל הקב"ה ולהכין את עצמנו לקבלת אור הפורים.

מעתה נוכל להבין גם מדוע ימי השמחה נקבעו דווקא בי"ד ובט"ו באדר. מגילת אסתר מדגישה שהיהודים נלחמו ביום י"ג באדר, וביום י"ד נחו ועשו אותו יום משתה ושמחה. לעומת זאת, היהודים שבשושן נלחמו גם ביום י"ד, ונחו ביום ט"ו. לכן נקבעו ימי הפורים בהתאם לימי המנוחה מן המלחמה [4]. לכאורה, המנוחה היא רק תוצאה של הניצחון. אולם יש בה משמעות עמוקה יותר. כל זמן שהאדם עסוק במלחמה, במאמץ ובהתמודדות, הוא נתון בשלב של פעולה. הוא נאבק כדי להגיע אל הישועה, אך עדיין אינו פנוי לקלוט אותה במלואה. רק כאשר המאבק מסתיים והוא מגיע למנוחה, נפתחת האפשרות להתבונן במה שקיבל, להפנים אותו ולשמוח בו באמת.

כך גם בעבודת הפורים. י"ג באדר הוא יום ההכנה וההתעוררות, ואילו י"ד וט"ו באדר הם ימי המנוחה, שבהם אנו יכולים להתמקד בשמחה על הישועה ולהפנים את ההארה שהתגלתה. יש כאן סדר מדויק של שתי עבודות המשלימות זו את זו. תחילה האדם מתענה, מתפלל, מתבונן בחסרונותיו ומבקש להתקרב אל הקב"ה. לאחר מכן הוא עובר לעבודת השמחה, שבה הוא מכיר בטוב הגדול שקיבל וממלא את ליבו בהודאה על חסדי ה'.

המעבר הזה הוא יסוד גדול בעבודת ה'. יש זמן שבו האדם צריך להתאמץ, להילחם בהרגליו ולתקן את מעשיו, ויש זמן שבו עליו לעצור ולהעריך את ההישגים שכבר זכה להם. מי שיודע רק להיאבק עלול להישאר בתחושה תמידית של חוסר. ומי שמבקש רק לשמוח בלי להתאמץ עלול להישאר במקומו. השלמות היא בחיבור בין שתי העבודות: ההשתדלות מביאה את האדם לקבלת השפע, והשמחה מאפשרת לו להפנים את מה שקיבל.

תענית אסתר מלמדת אותנו כיצד להכין את הלב לקבלת הישועה, ופורים מלמד אותנו כיצד לשמוח בה ולהפוך אותה לחלק מחיינו.

זהו המסר המיוחד של המעבר מתענית אסתר לימי הפורים. איננו עוברים סתם מיום של תענית ליום של סעודה, אלא מעבודה של בקשה והתקרבות לעבודה של שמחה והודאה. ביום התענית אנו פותחים את ליבנו אל הקב"ה, ובימי הפורים אנו ממלאים אותו בהכרה בחסדיו. כאשר מבינים זאת, תענית אסתר מקבלת משמעות חדשה. היא אינה רק הקדמה לחג, אלא חלק מן ההכנה הפנימית המאפשרת לנו לחוות את שמחת הפורים בעומק גדול יותר, ולהתעורר מחדש לאמונה, לתשובה ולהכרה בכך שרחמי הקב"ה מלווים אותנו תמיד.