26.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 12 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 12-11 דקות
מקור: נזיר סו ע"ב, פירוש רש"י ותוספות שם, רמב"ם הלכות ברכות א, יא–יד, שולחן ערוך אורח חיים קכד, ו, ישעיהו נד, יג. הדרשה מבחינה בין המחלוקת בדף הסיום על מעלת המברך והעונה אמן לבין הפיתוח הרעיוני על שותפות, הקשבה וריבוי שלום.
יש דבר מעניין מאוד בחיים שלנו. לפעמים אדם משקיע זמן רב בהכנת דבר מסוים, עובד עליו במשך שעות, מתאמץ ומשתדל לעשותו בצורה הטובה ביותר. ולבסוף מגיע אדם אחר, אומר מילה אחת בלבד, והמילה הזאת מעניקה לכל המעשה משמעות חדשה. אנחנו רגילים לחשוב שמי שעשה את רוב העבודה הוא החשוב יותר, ואילו מי שבא בסוף רק מצטרף לדבר שכבר נעשה. אבל דווקא בדף האחרון של מסכת נזיר מופיע מאמר חז"ל מפתיע, שמלמד כי לפעמים האדם שאומר את המילה האחרונה יכול להיות גדול אפילו ממי שפתח את המעשה.
וזוהי אחת הדרכים היפות להבין מדוע דווקא הסוגיה הזאת מתאימה כל כך למעמד סיום מסכת.
הגמרא במסכת נזיר (סו ע"ב) מספרת שרב אמר לבנו חייא: "חטוף ובריך". גם רב הונא אמר לבנו רבה: "חטוף ובריך". כלומר, הזדרז וזכה להיות המברך. רש"י מסביר שהכוונה לברכה על הכוס במסגרת הזימון.
לכאורה, ההדרכה מובנת. אדם זוכה להזדמנות לברך, וראוי שיקדים ויקיים את המצווה. אבל הגמרא מקשה: האם מכאן אפשר ללמוד שמי שמברך גדול יותר ממי שעונה אמן? הרי בברייתא נאמר בשם רבי יוסי: "גדול העונה אמן יותר מן המברך".
והגמרא מוסיפה שרבי נהוראי הסכים לדברים, ואף הביא להם משל מפתיע מן המלחמה: "שהרי גוליירים מתגרין במלחמה, וגיבורים נוצחין".
מה פירוש המשל?
במלחמה יש לוחמים הפותחים את הקרב, ויש גיבורים המגיעים לאחר מכן ומכריעים אותו. הלוחמים הראשונים מתחילים את המאבק, אבל הניצחון מיוחס במשל לגיבורים שמשלימים את המלאכה.
כך גם בברכה. המברך פותח בדברי שבח והודאה לקב"ה, ואילו העונה אמן בא בסוף ומאשר את הדברים. לדעת רבי יוסי, דווקא מי שבא בסיום הברכה נחשב במעלה מסוימת גדול יותר.
וצריך להבין את גודל החידוש.
הרי המברך אמר ברכה שלמה. הוא הזכיר שם שמים, שיבח את הקב"ה ואמר נוסח שיש לו משמעות מיוחדת. ואילו העונה אמן אמר מילה אחת בלבד. כיצד ייתכן שאותה מילה תהיה בעלת ערך כה גדול?
כדי להבין את הדברים, צריך לדעת מה פירושה של המילה אמן.
אנחנו רגילים לומר אותה פעמים רבות במשך היום. עונים אמן לאחר ברכה, לאחר קדיש ובמקומות נוספים בתפילה. אבל מרוב שהמילה נעשתה מוכרת, לפעמים איננו חושבים על משמעותה.
השולחן ערוך (אורח חיים קכד, ו) מלמד שהעונה אמן צריך לכוון בליבו שהברכה שבירך המברך היא אמת ושהוא מאמין בדברים. ובברכות הכוללות בקשה לעתיד יש לכוון גם שיהי רצון שהדבר יתקיים.
כלומר, אמן אינה רק מילה שמסיימת משפט. היא ביטוי של הסכמה, אמונה והצטרפות לדברים שנאמרו.
אדם אחד מברך את הקב"ה, ואדם אחר שומע אותו ואומר: גם אני מאמין בדברים האלה. גם אני מצטרף לשבח ולהודאה הזאת. גם אני רוצה שהבקשה הזאת תתקיים.
וזהו חידוש גדול. הברכה אינה נשארת רק בפיו של האדם שאמר אותה. באמצעות עניית אמן, אדם נוסף נעשה שותף לתוכן שלה.
הרמב"ם בהלכות ברכות (א, יא) אף כותב: "וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך", בכפוף לתנאים ההלכתיים של הדין.
כעת אפשר להבין מעט את המשל של רבי נהוראי. המברך פתח את המהלך, אבל העונה אמן אינו רק שומע פסיבי. הוא מקבל את הדברים, מאשר אותם ומצטרף אליהם.
אולם חשוב לדייק. הגמרא אינה מסיימת את הדיון בקביעה מוחלטת שהעונה אמן תמיד גדול מן המברך. היא מסבירה שמדובר במחלוקת תנאים, ומביאה ברייתא שלפיה גם המברך וגם העונה אמן בכלל השכר, אלא שמקדימים לתת שכר למברך. הדברים מלמדים שלשני התפקידים יש מעלה גדולה, אף שנחלקו חכמים כיצד להעריך את מעלתו של כל אחד.
וכאן נמצא מסר עמוק מאוד לחיים.
אנחנו חיים בעולם שבו אנשים רגילים להעריך בעיקר את מי שמתחיל. מי שהגה את הרעיון, מי שפתח את המיזם, מי שנאם ראשון ומי שיזם את הפעולה. לפעמים האדם שבא אחר כך נתפס רק כמי שמצטרף לדבר שכבר הוחלט.
אבל בחיים יש הבדל גדול בין רעיון שנאמר לבין רעיון שאנשים אחרים מאמצים ומקיימים.
אדם יכול לומר דבר תורה יפה מאוד, אבל אם איש אינו מקשיב ואיש אינו לוקח ממנו דבר לחייו, ההשפעה שלו עשויה להישאר מוגבלת. לעומת זאת, כאשר אדם שומע את הדברים, חושב עליהם ומחליט ליישם אותם, הרעיון מתחיל לפעול בעולם.
במובן הזה, אפשר ללמוד מעניית אמן משל נפלא: לא די לשמוע דבר טוב, צריך גם לדעת להצטרף אליו.
נחשוב על אב שמלמד את ילדיו על חשיבות החסד. הוא מדבר איתם על כך שצריך לעזור לזולת, להתחשב באחרים ולכבד כל אדם. הדברים יפים ונכונים, אבל השאלה החשובה היא מה יקרה כאשר אחד הילדים יפגוש אדם הזקוק לעזרה. אם הוא יזכור את הדברים ויפעל על פיהם, הוא כאילו אמר אמן למה שלמד.
האב התחיל את המהלך, והילד הפך אותו למעשה.
וכך גם בעולם לימוד התורה. הרב מוסר שיעור, מסביר את הסוגיה ומחבר בין המקורות. אבל העבודה אינה מסתיימת כאשר הרב מסיים לדבר. כעת התלמיד צריך לחשוב על הדברים, לחזור עליהם, לשאול שאלות ולהפוך את הלימוד לחלק מעולמו.
לפעמים תלמיד שיושב בשקט במשך השיעור הוא דווקא האדם שמחולל לאחר מכן שינוי גדול בחייו. הוא אינו נושא נאומים ואינו מחפש תשומת לב, אבל הדברים שנאמרו נכנסו לליבו והביאו אותו למעשה.
ואפשר ללמוד מכאן דבר נוסף, הנוגע במיוחד לחיי המשפחה.
כאשר שני אנשים בונים יחד בית, לא כל מעשה חשוב נעשה בידי אדם אחד בלבד. לפעמים אחד מהם מציע רעיון, והאחר עוזר להפוך אותו למציאות. אחד פותח בשיחה חשובה, והאחר מקשיב, מגיב ומאפשר לה להתקדם. לפעמים דווקא התגובה לדבריו של האחר היא שקובעת אם השיחה תסתיים במחלוקת או בהבנה.
תארו לעצמכם אדם שמחליט לבקש סליחה מבן משפחתו. הוא מתאמץ מאוד, מתגבר על תחושת הבושה ואומר: טעיתי, אני מצטער. זו התחלה חשובה מאוד. אבל כעת עומד מולו האדם שנפגע. התגובה שלו עשויה להיות משמעותית להמשך הקשר. הוא יכול להקשיב ולפתוח פתח לפיוס, והוא יכול להתייחס לדברים באופן אחר.
אין הכוונה שכל התנצלות חייבים לקבל מיד, או שצריך לוותר על תיקון מעשי של פגיעה. אבל המשל מלמד אותנו שבמערכות יחסים יש משמעות לא רק למה שאדם אחד אומר, אלא גם לדרך שבה האחר מקשיב ומגיב.
לפעמים מילה של הקשבה יכולה לאפשר לשיחה להגיע למקום שאף אחד מן המשתתפים לא היה מגיע אליו לבדו.
וכאן ראוי לשים לב שהמילה אמן אינה אמורה להיאמר באופן סתמי. השולחן ערוך מלמד שצריך לכוון למה שאומרים. אין זו רק תגובה אוטומטית לקולו של המברך, אלא השתתפות מודעת בדברים.
וזהו יסוד חשוב מאוד גם בהסכמה שבין בני אדם.
אנחנו אומרים "כן" פעמים רבות במשך היום. לפעמים מתוך נימוס, לפעמים מפני שאנחנו ממהרים לסיים את השיחה, ולפעמים מפני שאיננו רוצים להתווכח. אבל לא כל "כן" הוא הסכמה אמיתית. אדם יכול לומר שהוא מסכים, ובפועל כלל לא הקשיב למה שנאמר לו.
אמירת אמן בכוונה יכולה להזכיר לנו את החשיבות של הקשבה לפני תגובה. להבין על מה אנחנו מסכימים, לדעת למה אנחנו מצטרפים, ורק אז לומר את המילה.
אין בכך השוואה הלכתית בין אמן לבין הסכמה רגילה, אלא לקח מעשי שאפשר לקחת ממשמעותה של המילה.
ועכשיו נגיע אל החיבור המיוחד למסכת נזיר.
המסכת כולה עוסקת בכוחו של הדיבור. אדם אומר "הריני נזיר", ומאותו רגע, כאשר דבריו עומדים בתנאים ההלכתיים, משתנה מעמדו. דברים שהיו מותרים לו נעשים אסורים עליו, והוא מקבל על עצמו מערכת של חובות מיוחדות.
הדיבור אינו רק תיאור של מציאות קיימת, אלא מעשה שיוצר מחויבות הלכתית.
והנה, בסיום המסכת, אנחנו חוזרים שוב אל כוחו של הדיבור, אבל מזווית אחרת. לא אדם המקבל על עצמו נזירות, אלא אדם העונה אמן לאחר ברכת חברו.
בתחילת המסכת האדם משתמש בדיבור כדי לקבל על עצמו אחריות אישית. בסיום המסכת האדם משתמש בדיבור כדי להצטרף לעבודת ה' של אדם אחר.
אפשר להציע שיש כאן מהלך רעיוני יפה. התורה מלמדת אותנו לא רק כיצד האדם בונה את עולמו הרוחני הפרטי, אלא גם כיצד הוא יכול להיות שותף בעולמו הרוחני של הזולת.
הנזיר מקבל על עצמו התחייבות אישית, ואילו העונה אמן מצטרף לדברים של אדם אחר. בשני המקומות מתגלה שכוחה של מילה אינו נמדד רק במספר האותיות שלה, אלא גם במשמעות ובאחריות שהיא נושאת.
וזו נקודה מיוחדת מאוד למעמד הסיום.
אדם לומד מסכת במשך תקופה ארוכה. הוא פותח את הדף הראשון, ממשיך מדף לדף, מתמודד עם הסוגיות ומגיע אל הדף האחרון. מי שסיים את המסכת עשה מעשה גדול מאוד. אבל עכשיו מגיעים בני משפחתו, חבריו ואנשים נוספים כדי להשתתף בשמחתו.
לכאורה, מה הם עשו? הרי הוא זה שלמד. הם לא בהכרח למדו איתו את כל הדפים ולא עברו יחד איתו את כל הקושיות.
אבל השמחה שלהם אינה חסרת משמעות. כאשר אדם משתתף בשמחת התורה, הוא מבטא את ההכרה שלו בחשיבות הלימוד. הוא אומר בעצם נוכחותו שהתורה יקרה לו, ושההצלחה הרוחנית של יהודי אחר היא סיבה לשמחה גם עבורו.
וכאשר הוא מקשיב לדבר התורה, מתחזק ממנו ומקבל על עצמו ללמוד יותר, הוא אינו נשאר רק צופה במעמד. הוא נעשה שותף להמשכו.
זו אינה השוואה הלכתית בין השתתפות בסיום לבין דין עניית אמן, אלא מסר יפה הנלמד מעצם כוח ההצטרפות.
והנה, מיד לאחר הדיון במעלת עניית אמן, הגמרא מביאה את המאמר המסיים את מסכת נזיר: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הגמרא מבססת זאת על הפסוק: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך".
וצריך להבין, מדוע דווקא המאמר הזה מופיע לאחר הדיון על אמן?
אפשר להציע קשר רעיוני יפה בין הדברים, אף שאין זה הסבר מפורש בגמרא.
עניית אמן מלמדת אותנו כיצד אדם יכול להצטרף לדבריו של חברו מתוך אמונה והסכמה. ומאמר הסיום מלמד אותנו מהי אחת התוצאות הגדולות של תורה הנלמדת ומתקיימת כראוי: ריבוי שלום בעולם.
השלום אינו נבנה רק כאשר כל אדם עומד לבדו ומדבר. הוא דורש גם יכולת להקשיב, להכיר בערכו של הזולת ולפעול יחד איתו. אדם שאינו מסוגל לשמוע דבר שאמר חברו בלי להפוך אותו למאבק על כבודו, יתקשה להרבות שלום. אבל אדם שיודע לומר אמן לדבר ראוי שאמר חברו, גם כאשר הוא עצמו לא היה הראשון לומר אותו, מגלה מידה חשובה של ענווה ושל שותפות.
ושוב צריך לדייק. אין הכוונה לומר אמן לכל דעה או להסכים לכל דבר שאדם אחר אומר. התורה מחייבת אותנו לברר את האמת, ולעיתים אף לחלוק על הזולת. אבל כאשר אדם אחר אומר דבר טוב ונכון, אין סיבה שנימנע מלהצטרף אליו רק מפני שלא אנחנו אמרנו אותו ראשונים.
לפעמים אחת המידות הקשות ביותר היא היכולת לשמוח ברעיון טוב של אדם אחר.
אדם שומע את חברו מציע פתרון מוצלח, ומיד חושב כיצד להוכיח שגם הוא חשב על כך. מישהו אחר אומר דבר תורה יפה, והוא מרגיש צורך להוסיף הערה רק כדי שלא ייראה כאילו לא היה לו מה לומר. לפעמים קשה לנו כל כך להיות רק אלה שמצטרפים, עד שאנחנו מחמיצים את האפשרות לתת למשהו טוב להתקדם.
אבל דף הסיום של נזיר מזכיר לנו שגם למי שבא אחר כך יש תפקיד חשוב. אין הוא מוכרח להיות הראשון כדי להיות בעל ערך.
העולם זקוק לאנשים שיודעים לפתוח במעשים טובים, אבל הוא זקוק גם לאנשים שיודעים להיענות להם, לחזק אותם ולהשלים אותם.
וזו אולי המתנה הגדולה של המילה אמן. היא מלמדת אותנו שאין הכרח שכל דבר חשוב יתחיל בנו. לפעמים המעלה שלנו היא דווקא בכך שאנחנו יודעים לשמוע דבר ראוי שנאמר על ידי אדם אחר, ולהצטרף אליו מכל הלב.
יהי רצון שנזכה ללמוד תורה לשמה, לקיים את מצוותיה ולהרבות שלום בעולם. שנדע להשתמש בדיבור שלנו לא רק כדי לומר דברים נכונים, אלא גם כדי לחזק את הטוב שאחרים עושים. שנזכה לברך בכוונה, לענות אמן כראוי, ולהפוך את כל לימוד התורה שלנו למקור של חיבור ושל ברכה.
וכשם שזכינו לסיים את מסכת נזיר, כך נזכה להתחיל ולסיים מסכתות נוספות, להוסיף תורה ומעשים טובים ולהרבות שלום בישראל.
כי לא תמיד האדם הגדול ביותר הוא מי שאומר את המילה הראשונה. לפעמים המעלה הגדולה נמצאת דווקא במי שיודע להקשיב, להצטרף ולהעניק לדבר טוב את הכוח להימשך.
וזה המסר שניקח מדף הסיום של מסכת נזיר: כשאדם אחר עושה דבר טוב, אל תסתפק בלראות אותו מן הצד. דע לומר עליו אמן, להצטרף אליו כשאפשר, ולהיות שותף בהוספת טוב ושלום בעולם.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נָזִיר וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נָזִיר וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת נָזִיר וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נָזִיר, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
