26.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 6 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 4-3 דקות
מקור: נזיר ד ע"ב, נדרים ט ע"ב, מעשה שמעון הצדיק והנזיר מן הדרום. להרחבה: מהרש"א, חידושי אגדות, נדרים ט ע"ב, המפתח את עניין הגאווה וכיבוד האב.
יש ניצחונות שכל העולם רואה. אדם מצליח בעסקיו, זוכה בתחרות או מגיע להישג גדול, וכולם ממהרים לברך אותו. אבל יש ניצחונות אחרים שאיש אינו רואה. הם מתרחשים בתוך ליבו של האדם, ברגע שבו הוא עומד מול ניסיון ובוחר לעשות את הדבר הנכון. במסכת נזיר מופיע סיפור מופלא על בחור צעיר, שהניצחון הגדול ביותר בחייו התרחש דווקא כאשר הביט בעצמו בתוך המים.
הגמרא במסכת נזיר (ד ע"ב) מספרת ששמעון הצדיק העיד כי בכל ימיו כמעט שלא אכל מקרבן אשם של נזיר שנטמא, מפני שחשש שנזירים שקיבלו על עצמם נזירות עלולים להתחרט עליה כאשר יתארכו ימיה. אבל היה מקרה אחד יוצא דופן, שבו ראה נזיר שהיה בטוח בכנות כוונתו.
וכך סיפר: "פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים". לפני שמעון הצדיק עמד בחור נאה במיוחד, ששערו היה יפה ומסודר. שאל אותו שמעון הצדיק: "בני, מה ראית לשחת שער נאה זה?" הרי הנזיר צריך לגלח את שערו בסיום נזירותו, ומדוע רצה הבחור לוותר על דבר שהיה מן המעלות הבולטות במראהו?
השיב לו הבחור תשובה מרגשת. הוא היה רועה את צאנו של אביו, ופעם אחת הלך לשאוב מים מן המעיין. כאשר התכופף אל המים, ראה בהם את דמותו והבחין ביופיו. באותו רגע הרגיש כיצד יצרו מתעורר בו והוא מתחיל להתגאות במראהו. הוא חשש שהגאווה הזאת תכשיל אותו, ולכן אמר לעצמו: "ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?" ומיד קיבל על עצמו לגלח את שערו לשם שמים.
כששמע שמעון הצדיק את הדברים, נשק לו על ראשו ואמר: "כמותך ירבו נזירים בישראל".
וצריך להבין, מה כל כך מיוחד במעשה הזה? הרי הבחור לא עמד מול אויב מסוכן, לא ניצח במלחמה ולא הציל אדם ממוות. הוא בסך הכול ראה את עצמו במים והחליט שלא להתגאות. מדוע שמעון הצדיק התפעל ממנו כל כך?
נראה שהתשובה נעוצה בעובדה שהבחור הצליח לזהות סכנה שאנשים רבים כלל אינם מבחינים בה. כאשר אדם מקבל מעלה מסוימת, בין שמדובר ביופי, בחוכמה, בכישרון או בהצלחה, טבעי שהוא ישמח בה. אין בכך פסול. הבעיה מתחילה כאשר המעלה מפסיקה להיות דבר שיש לאדם והופכת להיות הסיבה שבגללה הוא מרגיש חשוב יותר מאחרים.
הבחור מן הדרום הבחין בתחילתו של התהליך הזה. הוא לא המתין עד שהגאווה תשתלט עליו. הוא זיהה את הרגע שבו מחשבותיו מתחילות להשתנות, ועצר את עצמו.
והדבר נוגע לכולנו. אדם מצליח בעסקיו, ועם הזמן מתחיל לדבר בזלזול למי שעדיין לא הצליח. אדם מתעלה בלימוד התורה, ולאט לאט מתקשה להקשיב למי שיודע פחות ממנו. אדם זוכה לכבוד, ומתחיל להאמין שהכבוד הזה מגיע לו בכל מצב. במקרים כאלה הבעיה אינה בעצם ההצלחה, אלא במה שהאדם מאפשר להצלחה לעשות לאישיותו.
וכאן נמצא החידוש. לא תמיד צריך לוותר על המעלה שקיבלנו כדי להישאר ענווים. אדרבה, ראוי להשתמש בכישרונות ובמתנות שהקב"ה העניק לנו. אבל צריך לזכור שהם נועדו לשמש אותנו לעשיית טוב, ולא להפוך לכלי של התנשאות.
מעשהו של הבחור, שקיבל על עצמו נזירות וגילוח שיער לשם שמים, היה הדרך המתאימה לניסיון המסוים שלו. אין ללמוד מכאן שכל אדם צריך לקבל נזירות או להימנע מדברים מותרים. הלקח הוא לדעת לזהות מתי דבר טוב בחיינו מתחיל להוביל אותנו למקום שאינו טוב.
וזו עבודה שאינה מסתיימת ביום אחד. בכל פעם שאדם מצליח הוא יכול לשאול את עצמו: האם ההצלחה הזאת עשתה אותי אדם טוב יותר, או רק אדם שמרגיש חשוב יותר?
וכאן יש קשר יפה למעמד סיום מסכת. מי שזוכה לסיים מסכת רשאי לשמוח בהישגו, ואף ראוי שישמח. הוא התאמץ, למד והתמיד. אבל יחד עם השמחה כדאי לזכור שהלימוד אמור להוסיף באדם גם ענווה, הכרת הטוב ותחושת אחריות.
יהי רצון שנזכה להשתמש בכל המעלות שקיבלנו לעבודת ה', להתקדם ולהצליח, אבל לא לשכוח לעולם מי נתן לנו את הכוחות להגיע לאן שהגענו.
כי לפעמים הניצחון הגדול ביותר של האדם אינו הרגע שבו כולם מתפעלים ממנו, אלא הרגע שבו הוא מביט בעצמו, מכיר במעלותיו, ובכל זאת אינו נותן להן להפוך אותו לבעל גאווה.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נָזִיר וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נָזִיר וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת נָזִיר וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נָזִיר, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
