מידת הגאווה | היא אם כל חטאת

מה שהיום נדבר בעיקר זה על מידת הגאווה כי היא בעצם נקראת בספרים

אם כל חטאת, היא המידה הרעה ביותר, כשם שהרמב''ן קורא לענוה מידה

טובה מכל המידות שיכולים להימצא, כך בספרים, הגאוה היא המידה הרעה

מכל המידות הרעות שיכולות להימצא. אני אמשיך להסביר בהמשך למה

בחרתי לדבר דווקא אליה, אבל קודם כל הקדמה קצרה, להבין את המושגים.

אדם שחושב שהוא הרבה יותר מוכשר ממה שהוא, דימוי עצמי מנופח מאוד.

הוא בעל גאווה? זו לא הגדרה נכונה. יתכן מאוד, שהוא חושב שהוא הכי

מוכשר בארץ, אבל הוא מיחס את זה לקב''ה, זה לא קשור אליו. גאוה פירושו

שאני מיחס את התהילה והכבוד שלי לעצמי ולא לקב''ה. אדם יכול להיות

בעל גאוה גם אם הוא לא מגזים, הוא באמת מה שהוא, הוא לא חושב עצמו

חכם יותר, אבל הוא אומר כל הכבוד לי שאני כזה חכם. זה גאוה. דימוי עצמי

גבוה מידי זה לא קשור לגאוה, נכון שזה הולך בדרך כלל ביחד, כי אדם שהוא

בעל גאוה הוא מקבל כבוד שלפי דעתו מגיע לו, והוא מצפה לכבוד כי הוא

מתנהג כבעל גאוה, והוא רוצה להרגיש עוד יותר גבוה ממה שהוא באמת,

והרצון לכבוד שהוא מקבל הבעל גאוה מנפח אותו עוד יותר ממה שהוא

באמת, הם די שלובי זרוע המנופח עם בעל הגאוה, אבל אלו שתי מידות