על המילים "ואמרת אליו", אומר רש"י (שם), בשם חז"ל בספרי: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה".
כלומר, רש"י מפרש שמטרת האמירה של מביא הביכורים כלפי הכהן, "כי באתי אל הארץ וכו'", היא להביע הכרת טובה, ולהראות שהוא אינו כפוי טובה, והוא מכיר בטובתו של הקב"ה, שהביא אותו אל הארץ.
ונשאלת השאלה, מדוע לא לכתוב בלשון חיובית, "שהינך מכיר טובה" וכדומה, ובמקום זה לכתוב בלשון עקיפה ושלילית, בדרך של שלילת החיסרון –
"שאינך כפוי טובה"
? מדוע לציין את מה שהאדם
איננו
, ולא לכתוב בלשון חיובית פשוטה, כמו למשל "שהינך מכיר טובה" או "להביע הכרת הטוב"?
תשובה אחת שראיתי על כך, המובאת בכמה ספרים, כגון "משולחן רבי אליהו ברוך" לרה"ג אליהו ברוך פינקל, היא שבפועל אין אפשרות לאדם להכיר באמת טובה לקב"ה כראוי. וכך אנו אומרים בשבת בתפילת נשמת כל חי: "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע... אין אנחנו מספיקים להודות לך...". מה גם שאמרו חז"ל "אין בעל הנס מכיר בניסו" (נדה לא ע"א), ועל כל טובה שהאדם מודע לה יש כנגדה טובות רבות שהאדם אפילו אינו מודע להן. לכן, כשהאדם מביע בפיו הודאה, הוא אינו מגיע לדרגת "מכיר טובה" בשלמות, אך לפחות ניתן לומר שאיננו "כפוי טובה". וזהו "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה".
תשובה נוספת ראיתי בעלון "שבילי פנחס" לשנת תשע"ד, מאת הרב פנחס פרידמן. הנה, בנוסח שאומר מביא הביכורים, מזכיר האדם את מזימת לבן הארמי להרוג את יעקב – "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה), וכפירוש רש"י שם שהכוונה ללבן שביקש לעקור את הכל, וכן את העינוי שעברו אבותינו במצרים – "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ" (דברים כו, ו). ועל כך הוקשה לרש"י, מדוע דווקא מזכירים את שני אלה, ולא ניסים רבים אחרים שניתן היה להזכיר, כגון מלחמת אברהם בארבעת המלכים, מלחמת עמלק, הניסים שהיו במדבר ועוד?
ועל כך התשובה היא, שאנו מזכירים דווקא אותם כדי שנזכור כמה מגונה מידת כפיות הטובה. לבן הארמי לא זכר כמה יעקב עבד עבורו עשרים שנה ושמר על צאנו במסירות גדולה, כפי שיעקב עצמו מתאר באריכות: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלַּיְלָה... זֶה לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ" (בראשית לא, מ-מא), ולמרות שהתעשר בזכותו התנכל לו ורצה להרגו. וכן המצרים, שלא זכרו את הטובה הגדולה שעשה עמם יוסף, אלא הרעו לישראל. ואנו מזכירים אותם כדי להביע את המרחק הרב בינינו לבינם: אנו מכירים טובה לקב"ה שהביאנו אל הארץ. וזהו "שאינך כפוי טובה" – בשונה מלבן הארמי ומפרעה.
המהר"ל מפראג, בפירוש גור אריה על רש"י, מסביר מדוע בכלל מדגיש רש"י "שאינך כפוי טובה", מה הוקשה לרש"י ומה בא ליישב. הוקשה לרש"י, מדוע בכלל האדם אומר אל הכהן "הגדתי היום לה'... כי באתי אל הארץ" (דברים כו, ג), וכי הכהן אינו יודע זאת? הרי מביא הביכורים נמצא כאן לפני הכהן, ואם כך הכהן יודע, וגם הקב"ה כמובן יודע, שהוא נמצא בארץ. ומה העניין לציין זאת? על כך עונה רש"י: "שאינך כפוי טובה". מטרת האמירה אינה "להודיע" לכהן שאני נמצא בארץ, אלא להביע שאני מודע לטוב שנפל בחלקי, שזכיתי להיות בארץ.
ונראה שלפי זה מיושב גם מדוע רש"י כותב בלשון שלילית, "שאינך כפוי טובה". דרכם של כפויי טובה שהם אינם מבחינים כלל בטוב שבו הם נמצאים, ורואים אותו כמובן מאליו. זהו אחד השורשים המרכזיים של כפיות טובה – הראייה של דברים כמובנים מאליהם. יכול אדם להיות בארץ זבת חלב ודבש כל חייו, ולא להכיר בכך כלל. ולכן יסוד האמירה כאן הוא: "שאינך כפוי טובה" – מביא הביכורים אומר: אני איני כזה, אלא אני כן מבחין שבאתי אל הארץ ויודע להודות על כך. וזוהי גם הלשון "כפוי טובה": כביכול אדם כופה כלי על הטובה, והיא נסתרת מנגד עיניו, ועיין מעין זה בעיקר שפתי חכמים.
