במזמור זה פונה דוד אל ישראל בני ציון, ובמיוחד אל החסידים עבדי ה', וקורא להם להלל ולרומם את ה' ולזמר לפניו. בסוף המזמור הוא מנמק את הסיבה להלל ולזמרה, ה' יעשה להם נקמה בגויים מבקשי נפשם, יאסור את מלכיהם וישפוט אותם, כמשפט הכתוב בתורה ובדברי הנביאים.
מדוע מקדים הכתוב את ההלל והרוממות לנקמה ולמשפט ה' בגויים? הלא מטבע הדברים זמן ההלל וההודאה הוא לאחר בוא הישועה, כמו בשירת הים שנאמרה על ידי משה ובני ישראל רק לאחר נס קריעת ים סוף.
תשובות
א. יתכן שאין אנו זכאים לראות בניסי ה', אלא רק לאחר שאנו מביעים מראש את אמונתנו ביכולתו האין סופית, ואת בטחוננו בישועתו [1].
ב. הדברים נכונים במיוחד ביחס בנצחונות על אויבינו מבקשי נפשנו. הבטחון בה' ובידו הגדולה המוצא את ביטויו בהלל הקודם לנצחון, הוא הנותן בידינו את הכח ותעצומות הנפש להתגבר עליהם. במילים אחרות, רוממות ה' בגרוננו הוא הנשק היעיל ביותר במלחמה.
ג. הזיהוי של האויב האמיתי אינו דבר פשוט כל עיקר. לפעמים הוא מעמיד פני אוהב, ואז הסכנה מפניו כפולה ומכופלת. רק מי שעומד ברמה רוחנית מספקת ניחון בכושר אבחנה נכונה. כדי להגיע לרמה זו יש בראש וראשונה להכיר בגדלות ה', ולתת לה ביטוי בהלל ובזמרה.
ד. "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיה סה כד). דברי הנביא אמורים בעיקר לגבי תפילה, אך ניתן להקיש מהם גם על הלל והודאה. גם הם באים בו זמנית עם הישועה והנצחון על האויב. כך משתמע מלשון הכתוב "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם", השירה ומכת החרב באויב מופיעים בו זמנית.
ה. לחילופין, אויבי ישראל הם בעצם אויבי ה' [2], עלינו להילחם עד חרמה באויבינו לא לשם נקמה או תאוות ניצוח, אלא למען שמו יתברך. בעצם הנפת חרב פיפיות עליהם אנו מרוממים את כבוד הא-ל.
ו. המלחמה בין ישראל לאומות העולם הינה רוחנית ביסודה. אמנם בגלוי היא מוצאת את ביטויה במלחמה פיזית, אך שורשה בשאיפתם לעקור מאתנו את התורה [3]. בהתאם לכך גם המשפט שייעשה בהם יהיה "משפט כתוב", הוא העונש הכתוב בתורה לכל מי שמרים ידו עליה. כדי שנהיה ראויים לכך עלינו להצדיק בהתנהגותנו משפט זה, ולדבוק בה' ובתורתו. אחת הדרכים היא בהלל וזמרה לפניו. כל זמן שאיננו שלמים באמונת ה' אין לנו את הזכות לבקש ממנו שיכרית את אויבינו. כמאמר הפתגם, "היושב בבית זכוכית אל ישליך אבנים על אחרים".
ז. מלחמת האויב בעם ישראל הינה פועל יוצא של "רוממות א-ל בגרונם". בראותם את הקשר המיוחד בין ישראל לקדוש ברוך הוא ליבם מתמלא קנאה, והם קמים עלינו לכלותנו. בעקבות זאת מתעורר הצורך בנקמת ה' בהם.
ח. ישנן בינינו יפי נפש החסים על האויב, ולמרבה צער מגלים כלפיהם הומניות יותר מאשר לאחיהם בני ישראל. אלו ודאי יראו בעין רעה את נקמת ה' בגויים. אליהם פונה דוד ואומר, התבוננו ברוממות ה' ובגדולתו, ותנו שיר ושבח לפניו. רק אז תוכלו לשפוט נכונה את משפט ה' בגויים, ולהיווכח בצדקת העונש הבא עליהם.
ט. "לעשות בהם משפט כתוב", הוא המשפט שיעשה ה' בגויים לעתיד לבוא, ככתוב בנבואת יחזקאל (כה יד) "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל, ועשו באדום כאפי וכחמתי, וידעו את נקמתי" (רש"י). וכן המשפט הכתוב בנבואת זכריה (יד יב-יד) אודות מלחמת גוג ומגוג "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלם, המק בשרו והוא עומד על רגליו, ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תימק בפיה. והיה ביום ההוא תהיה מהומת ה' רבה בהם,והחזיקו איש יד רעהו, ועלתה ידו על יד רעהו" (רד"ק). משפט זה יבוא לאחר כל ההילולים שבהם רוממנו את ה' לאורך כל שנות הגלות.
[1] בהקשר זה מן הראוי להבדיל בין הלל והודאה, לבין שירה. נאמר בספר תהלים (יג ו)," ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי". מובא בשם רבי חיים מבריסק בביאור הדברים, לבטוח בישועת ה' ולשמוח בה צריך עוד לפני שהיא מתממשת בפועל. די באמונה ובבטחון בו כדי להתמלא בשמחה. אך לשיר לו נשיר רק כאשר 'גמל עלי', לאחר שהישועה הגיעה.
[2] ככתוב (במדבר לא ג) "לתת נקמת ה' במדין', ופירש רש"י, "העומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה".
[3] כמבואר בדברי חז"ל (שבת פט א), למה נקרא שמו הר 'סיני', משום שממנו ירדה שנאת אומות עולם לישראל.
