„הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו” – מדוע היה צריך לבטל את גזירת המן בשתי דרכים?

בתפילת „על הניסים” אנו מודים לקב"ה על הצלת ישראל מגזירת המן, ואומרים: „ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו, והשבות לו גמולו בראשו”. לכאורה, יש כאן כפילות מיותרת. הרי העצה והמחשבה הן לכאורה אותו דבר. המן חשב להשמיד את היהודים, ייעץ לאחשורוש לגזור עליהם גזירה, והקב"ה ביטל את תוכניתו. מדוע אפוא נדרשו שני ביטויים נפרדים, „הפרת את עצתו” ו„קלקלת את מחשבתו”? ועוד יש להבין מדוע ביחס לעצה אנו משתמשים בלשון הפרה, המבטאת ביטול גמור, ואילו ביחס למחשבה אנו משתמשים בלשון קלקול, שמשמעה שונה. מהו ההבדל המהותי בין שני הדברים?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בשתי תוכניות שונות שהיו להמן. התוכנית הראשונה הייתה גזירת ההשמדה הכללית. המן ביקש מאחשורוש רשות לאבד את היהודים בכל מדינות מלכותו, ובהמשך נשלחו איגרות אל המדינות ובהן הציווי להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. זו הייתה תוכנית רחבה שנועדה לפגוע בעצם קיומו של עם ישראל.

אולם הייתה להמן גם תוכנית נוספת, ממוקדת יותר. לאחר שראה שמרדכי אינו כורע ואינו משתחווה לו, גברה שנאתו האישית כלפיו. בעצת זרש אשתו ואוהביו הכין עץ גבוה חמישים אמה, וביקש לתלות עליו את מרדכי [1]. לכאורה, מדובר במזימה אישית נגד אדם אחד, אך למעשה הייתה לה משמעות עמוקה הרבה יותר.

מרדכי היהודי לא היה רק אחד מתושבי שושן שהעז לעמוד מול המן. הוא היה מנהיג רוחני, אדם שמכוח עמידתו האיתנה ומתוך נאמנותו לתורה היה מסוגל לרומם את בני דורו ולהוביל אותם לתיקון. כאשר כלל ישראל היה נתון תחת השפעתו של אחשורוש, ומעמדו הרוחני נחלש בעקבות ההשתחוויה לצלם וההנאה מסעודתו של המלך, מרדכי היה הכוח שהצליח לעמוד במקום גבוה יותר ולא להיכנע לאותה מציאות.

זהו תפקידו המיוחד של צדיק בישראל. הצדיק אינו רק אדם שהצליח להגיע למדרגה רוחנית גבוהה, אלא מי שבכוח אישיותו, תורתו ומעשיו יכול להאיר גם לאחרים. כאשר אדם נמצא בקרבתו של תלמיד חכם אמיתי, הוא נחשף למדרגות שאולי עדיין לא הגיע אליהן בעצמו. עצם המפגש עם אדם החי את התורה בשלמות מעורר בו שאיפה להתעלות ומלמד אותו שיש אפשרות להגיע למקומות גבוהים יותר.

לכן פגיעה בצדיק אינה רק פגיעה באדם פרטי. היא עלולה לפגוע גם בבני דורו, המאבדים את מקור ההשראה וההשפעה הרוחנית שהיה להם. חז"ל אמרו על הצדיק שאבד כי האובדן הוא לדורו, והמשילו זאת למרגלית שאבדה לבעליה. המרגלית נשארת מרגלית בכל מקום שבו היא נמצאת, אך מי שאיבד אותה הוא זה שנחסר [2].

מעתה נוכל להבין את שתי תוכניותיו של המן. בגזירת ההשמדה הוא ביקש לפגוע בעצם קיומם של ישראל, ואילו בתוכנית לתלות את מרדכי הוא ביקש לפגוע בכוח הרוחני שהיה מסוגל להוביל אותם לתיקון. אלו שני סוגים שונים של פגיעה: האחת מכוונת אל העם כולו, והשנייה אל מקור ההשפעה הרוחנית העומד בראשו.

וכנגד שתי התוכניות הללו אנו מזכירים שני גילויים של ישועה. „הפרת את עצתו” מתייחס לביטול גזירת הכליה הכללית. עצת המן להשמיד את ישראל הופרה, והעם שהיה נתון בסכנת השמדה נותר קיים ואף זכה לניצחון על אויביו. החידוש בכך אינו רק שהגזירה לא הצליחה להתבצע, אלא שהקב"ה שמר על עצם קיומו של עם ישראל, הנושא בעולם את התפקיד הרוחני שהוטל עליו.

חז"ל אמרו שציבור אינו מת במובן שבו אדם יחיד מת [3]. האדם הפרטי חי במשך שנים מסוימות, ולאחר מכן מסתיימים חייו בעולם הזה. אולם כלל ישראל הוא מציאות הנמשכת מדור לדור. יחידים נולדים ויחידים נפטרים, אך העם ממשיך להתקיים ולמלא את תפקידו. לכן גזירת הכליה שביקש המן להביא על כל ישראל עמדה בניגוד לתכלית שלשמה בחר הקב"ה בעמו, והיא הופרה לחלוטין.

לעומת זאת, ביחס למחשבה לתלות את מרדכי נאמר „וקלקלת את מחשבתו”. כאן לא הסתפקה ההשגחה בביטול המזימה, אלא הפכה אותה על ראשו של המן. העץ שהכין למרדכי לא נותר חסר שימוש, אלא נעשה מקום תלייתו שלו. כפי שנאמר במגילה: „ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי” [4]. התוכנית עצמה התהפכה. המן ביקש להשתמש בעץ כדי לסלק את מרדכי, ובסופו של דבר דווקא אותו עץ הביא לסילוקו של המן.

כאן מתגלה עומק מיוחד בדברי חז"ל על כוח המחשבה. בתורה נאמר ביחס לעדים זוממים: „ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו” [5]. כאשר עדים מעידים עדות שקר כדי לגרום נזק לאחר, התורה קובעת שבמקרים המתאימים העונש יהיה על פי מה שזממו לעשות. חז"ל אף דרשו מן הלשון „כאשר זמם” ולא „כאשר עשה”, והעמידו את דיני עדים זוממים על התנאים המיוחדים שלהם [6].

המהר"ל מעמיק בהבנת העיקרון הזה ומסביר שמחשבתו הרעה של האדם אינה דבר חסר משמעות, גם כאשר עדיין לא באה לידי מעשה. אדם הזומם לפגוע בחברו מפנה את כוח מחשבתו למטרה שלילית, ויש משמעות רוחנית לאחריות שהוא נושא על אותה מזימה. כאשר התוכנית אינה מצליחה לפגוע במי שנועדה לפגוע בו, עשויה הרעה להתהפך על מי שיצר אותה [7].

אפשר להבין זאת גם במבט פשוט. אדם המבקש להזיק לחברו אינו פועל רק כנגד הזולת, אלא יוצר בתוך עצמו מציאות של שנאה, אכזריות ורצון לפגוע. גם אם מזימתו אינה מצליחה, עצם ההליכה בדרך הזאת משנה אותו ומביאה אותו למקום מסוכן. לפעמים דווקא המעשה שבאמצעותו ביקש לפגוע באחר נעשה הגורם למפלתו שלו.

וזהו מה שהתרחש אצל המן. הוא התאמץ להכין את העץ שעליו רצה לתלות את מרדכי, היה בטוח שימצא חן בעיני המלך ויקבל את מבוקשו, אך דווקא מאמציו להכין את תליית מרדכי נעשו חלק מן הדרך שהובילה למפלתו. במקום שהמזימה תביא לסילוקו של הצדיק, היא הביאה לסילוקו של הרשע. לא רק שמרדכי ניצל, אלא שגדולתו התגלתה דווקא מתוך התוכנית שנועדה להשפילו.

מעתה מתבארת הלשון המדויקת של תפילת „על הניסים”. גזירת הכליה הכללית הופרה ובוטלה, ואילו המחשבה לפגוע במרדכי לא הסתיימה בביטול בלבד, אלא התהפכה והתקלקלה, עד שנעשתה לפגיעה בהמן עצמו.

גדולתו של נס פורים אינה רק בכך שהקב"ה מנע מהמן להשיג את מבוקשו, אלא בכך שהפך את הכלים שהמן הכין להשמדת ישראל לכלים שהביאו למפלתו שלו.

זהו יסוד עמוק בהנהגת „ונהפוך הוא”. לעיתים הישועה אינה מגיעה בדרך של סילוק הצרה בלבד, אלא דווקא באמצעות הפיכתו של המהלך השלילי עצמו למקור של הצלה. מה שנראה בתחילה כאיום גדול נעשה בסופו של דבר חלק מן הדרך שבה התגלה כבודם של ישראל.

המסר הזה מלמד גם על חשיבותן של המחשבות והכוונות שאנו מטפחים בתוכנו. האדם אינו נמדד רק על פי המעשים שכבר ביצע, אלא גם על פי הדרך שאליה הוא מבקש לכוון את חייו. מחשבה טובה יכולה להוליד מעשים טובים ולהוביל את האדם להתעלות, ואילו מחשבה של שנאה ונקמה עלולה להשחית את נפשו גם לפני שבאה לידי ביצוע. לכן מוטל עלינו לטפח מחשבות של טוב, חסד ושלום, ולהתרחק ממחשבות המבקשות לבנות את הצלחתנו על כישלונו של הזולת.

ובימי הפורים, כאשר אנו אומרים „הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו”, אנו מודים לקב"ה לא רק על ביטול הגזירה, אלא גם על גילוי ההשגחה שהפכה את מזימתו של המן עצמה לחלק מן הישועה. בכך אנו מכירים מחדש שאין כוח בעולם היכול לסכל את רצונו של הקב"ה, ושגם תוכניותיהם של הרשעים אינן נמצאות מחוץ להנהגתו.