הצחוק של עמלק – הדרך שבה האדם מאבד את הרצון להתעלות

ישנו כוח מסוכן מאוד בנפש האדם, שלפעמים מצליח להזיק לו יותר מכל ניסיון אחר. הוא אינו מכריח את האדם לעבור עבירה, אינו מפתה אותו לתענוג אסור ואפילו אינו טוען כנגד האמונה שלו. הוא פשוט גורם לו לצחוק. לצחוק על הרצון להתעלות, על הרצינות בעבודת ה', על ההתעוררות הרוחנית ועל האפשרות להיות אדם טוב יותר. וכאשר האדם מתחיל לצחוק על כל אלו, הוא עלול לאבד את הדבר החשוב ביותר: את האמונה בכך שהוא מסוגל להשתנות.

זהו אחד מן הביטויים העמוקים של כוחו של עמלק. לא רק מלחמה גלויה נגד הקדושה, אלא ניסיון לרוקן אותה ממשמעות באמצעות ליצנות וזלזול. במדרש נקשר עמלק אל הפסוק „לץ תכה ופתי יערים”, המלמד על כוחו ההרסני של הלץ ועל הצורך להכיר בסכנתו [1]. הליצנות אינה חייבת לתקוף את הקדושה באופן ישיר. לעיתים די לה להפוך את הדברים החשובים ביותר לבדיחה, ובכך היא מצליחה להחליש את השפעתם על נפש האדם.

בספר מסילת ישרים מתוארת חומרתה של מידת הליצנות. אדם יכול לשמוע דברי תוכחה עמוקים, להכיר באמת שבהם ואפילו להתעורר לרגע, אך בדיחה אחת עשויה לפזר את כל הרושם שנוצר בליבו. הליצנות אינה צריכה לסתור את הדברים בטענה הגיונית. די בכך שהיא הופכת אותם למגוחכים, וכך האדם מפסיק להתייחס אליהם ברצינות [2].

נחשוב על אדם שמגיע לשיעור תורה, שומע דברים המעוררים אותו ומחליט להתחזק בקביעות הלימוד. הוא חוזר לביתו עם רצון אמיתי לשנות את סדר יומו, אך כשהוא מספר על החלטתו לאחד מחבריו, הלה מחייך ואומר לו: מה קרה, נהיית פתאום צדיק גדול? כמה זמן אתה חושב שתחזיק מעמד? מחר כבר תחזור להיות מי שהיית. לכאורה, לא נאמר כאן שום דבר חמור. זו רק בדיחה. אבל לפעמים דווקא הבדיחה הזאת מסוגלת לכבות התעוררות שלמה. האדם מתחיל להתבייש ברצונו להתעלות, מרגיש שהוא מגזים, ולבסוף מוותר על ההחלטה שקיבל. לא מפני שהוכיחו לו שהיא אינה נכונה, אלא מפני שהצליחו לגרום לו להרגיש מגוחך.

וזהו בדיוק כוחה של הליצנות. היא אינה הורסת את האמת עצמה, אלא את יחסו של האדם אליה.

הדבר קשור גם לתפקידו המיוחד של חודש אדר בסיום מחזור השנה. חודש ניסן הוא ראש החודשים, ובו מתחילה התחדשות חדשה [3]. במשך השנה האדם מקבל הזדמנויות רבות להתעלות, לתקן ולהתקדם. אולם כאשר מגיע חודש אדר, שהוא החודש האחרון לפי מניין החודשים המתחיל בניסן, האדם עלול להביט לאחור ולהרגיש שכל השנה חלפה בלי שהצליח להשיג את מה שרצה. הוא נזכר בהחלטות שקיבל ולא קיים, בלימוד שלא הספיק, בתפילות שלא התפלל בכוונה ובמידות שעדיין לא הצליח לתקן. מתוך כך מתעוררת בו תחושת כישלון. הוא מתחיל לומר לעצמו: מה כבר עשיתי השנה? במה באמת התקדמתי? הרי גם עכשיו אני עומד כמעט באותו מקום שבו עמדתי בתחילתה.

דווקא בנקודה הזאת מופיע כוח הליצנות. במקום לעורר את האדם להמשיך ולהתקדם, הוא מבקש לשכנע אותו שאין טעם במאמץ. אם לא הצלחת עד עכשיו, מדוע שתצליח בעתיד? אם ניסית להתחזק ונפלת, אולי כל הניסיונות הללו אינם אלא דמיונות? הליצנות הופכת את השאיפה הרוחנית לדבר מגוחך, ומתוך כך מנסה לנתק את האדם מן הרצון להתעלות.

כדי להבין את עומק הדבר, נתבונן בסמל העפר. העפר נראה לנו כדבר נמוך וחסר חיים, וממנו באה גם תחושת השפלות והחידלון. אולם כאשר מתבוננים בעפר לעומק, מגלים בו תכונה מופלאה: דווקא מתוכו צומחים חיים חדשים. הגרעין המונח באדמה נראה בתחילה כאילו אבד ונעלם, אך לאחר זמן הוא מתעורר ומוציא מתוכו שורשים, גבעול ופירות. נמצא שאותו עפר עצמו יכול להיתפס בשתי דרכים מנוגדות. אדם אחד רואה בו רק חידלון ומוות, ואילו אדם אחר רואה בו אפשרות לצמיחה ולהתחדשות.

כך גם ביחס לחיי האדם. מי שמביט רק בכישלונותיו עלול להרגיש ששום דבר אינו משתנה. אולם מי שמתבונן גם בהישגים הקטנים שהצליח להשיג, מגלה שלא כל עמלו היה לריק. אולי הוא עדיין לא הגיע למדרגה שאליה שאף, אבל הוא למד מעט יותר, התאמץ מעט יותר, הצליח להתגבר על כעס מסוים או הקדיש תשומת לב גדולה יותר לבני משפחתו. כל אחד מן הדברים הללו הוא זרע של צמיחה.

עמלק מבקש להציג לאדם רק את העפר, את המקום הנמוך שבו הוא נמצא, ולהסתיר ממנו את כוח הצמיחה הטמון בתוכו. הוא רוצה שהאדם יתמקד בכישלונותיו, יתייאש מן ההתקדמות ולבסוף יאבד גם את הרצון לנסות. אולם קשה לשכנע אדם בעל רצון להתעלות שעליו לוותר על שאיפותיו. לשם כך מופיעה הליצנות. במקום לומר לאדם שאין לו סיכוי, היא גורמת לו לצחוק על עצם הרצון להתקדם. במקום להילחם בקדושה, היא הופכת אותה לדבר שאין ראוי להתייחס אליו ברצינות.

את הכוח הזה אפשר לפגוש גם בתוך בית המדרש. אדם מבקש להתפלל בכוונה, ללמוד בהתמדה או לעבוד על מידותיו, ולצידו נמצא מי שמגיב בציניות: אתה באמת מאמין שתוכל להגיע למדרגות כאלו? אתה חושב שההתעוררות הזאת תחזיק מעמד? לפעמים הדברים נאמרים מתוך חולשה פנימית ולא מתוך כוונה רעה, אך התוצאה עלולה להיות קשה. הרצון להתעלות, שהוא אחד הכוחות היקרים ביותר בנפש האדם, הולך ונחלש.

כאן מתגלה ההבדל שבין הצחוק של עמלק לצחוק של פורים. הצחוק של עמלק מבקש להפוך את האדם לאדיש. הוא אומר שאין משמעות למאמץ, שאין ערך להתקדמות קטנה ושאין טעם לשאוף למדרגות גבוהות. לעומתו, הצחוק של פורים מגלה שהמציאות מסוגלת להשתנות גם כאשר הכול נראה אבוד. מי שהיה קרוב להשמדה יכול להינצל, מי שהיה מושפל יכול להתעלות, ומה שנראה כמו סוף הדרך עשוי להתברר כתחילתה של ישועה.

המן הרשע היה משוכנע שהצליח להביא את עם ישראל למצב שאין ממנו מוצא. הוא כבר קבע את יום ההשמדה והכין את העץ שעליו ביקש לתלות את מרדכי. אולם דווקא בשעה שבה הרגיש שהגיע לשיא כוחו, החלה מפלתו. העץ שהכין למרדכי נעשה מקום תלייתו שלו, והכבוד שביקש לעצמו ניתן למרדכי. מה שנראה כהצלחה בטוחה התהפך עליו לחלוטין [4].

זהו הגילוי הגדול של פורים. האדם אינו יכול לדעת מראש כיצד יסתיים הסיפור. הוא אינו יודע אילו כוחות טמונים בו, אילו אפשרויות עשויות להיפתח בפניו ומה יכול לצמוח גם מן המצבים שנראים לו חסרי תקווה. לכן אין לו רשות להפוך את הרצון להתעלות לבדיחה או לקבוע שהכישלונות שכבר היו מוכיחים שגם בעתיד לא יוכל להשתנות.

עמלק מבקש לשכנע את האדם שאין טעם לנסות, ואילו פורים מגלה שגם מה שנראה אבוד יכול להפוך למקור של חיים חדשים.

יש כאן גם הוראה מעשית חשובה ביחס לאחרים. כאשר אדם מספר לנו על החלטה טובה שקיבל, על התחזקות שהוא מבקש לעשות או על דרך חדשה שבה הוא רוצה ללכת, עלינו להיזהר מאוד שלא לכבות את התעוררותו במילה של זלזול. לפעמים עידוד קטן יכול לחזק החלטה שלמה, ולעומתו הערה צינית אחת עלולה להרוס אותה. ואותה זהירות נדרשת גם ביחס לעצמנו. כאשר אנו נכשלים, אין צורך לייפות את המציאות או להתעלם מן הטעויות. אבל אסור להפוך את הכישלון להוכחה לכך שאין לנו יכולת להשתנות. מי שנפל יכול לקום, מי שלא הצליח היום יכול לנסות שוב מחר, ומי שמרגיש שהוא נמצא בעפר יכול לזכור שדווקא מן העפר מתחילה הצמיחה.

זוהי אחת מעבודות חודש אדר: להילחם בכוח הליצנות המבטל את ערך ההתקדמות, ולהתחבר לשמחה המתוקנת המאמינה באפשרות של התחדשות. לא צחוק המבריח את האדם מן האמת, אלא שמחה הנותנת לו כוח להמשיך לחפש אותה ולהתקדם לקראתה.