בתפילה זו נעשה שימוש בשלשה ביטויים שונים למושג הכללי של פחד, 'תן פחדך', 'ואימתך', ו'ייראוך'. מדוע רק ביחס לפחד ואימה אנו מבקשים שיטיל אותם ה' על כל מעשיו ונבראיו, ואילו על יראה איננו מבקשים שיתן אותה ה' על מעשיו, אלא 'ייראוך כל המעשים' מעצמם, ולא בכפיה מן השמים?
א. כדי לתת מענה על שאלה זו, עלינו קודם להבין את ההבדל בין שלש ההגדרות האמורות. פחד ואימה הינם תוצאה ישירה מהאיום הנשקף לאדם מגורם כלשהו, ואינם נובעים בהכרח מתובנת השכל, אלא יותר מאינסטינקט טבעי הקיים גם אצל בעלי חיים. לעומת זאת היראה נובעת מהכרה פנימית בערכו של הגורם שיש להתיירא מפניו. יראה זו מכונה 'יראת הרוממות', והיא היראה האמיתית שעל האדם לחוש כלפי בוראו, לעומת הפחד והאימה המוגדרים כיראת העונש [1]. ואכן בדרך כלל הביטוי הרווח הוא 'יראת שמים' או 'מורא שמים', ולא פחד שמים או אימת שמים. לפי זה יובן היטב שינוי הלשון בתפילה האמורה. בהתאם לכלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ב), אין בידינו לבקש שיטיל ה' על נבראיו אלא אימה ופחד, אך לא יראה, היראה צריכה לבוא מאליה, ואינה נכפית מן השמים. כל שבידינו לבקש הוא שיגלה ה' את כבוד מלכותו בעולם, ומתוך כך יתעוררו כל המעשים מאליהם להתיירא מפניו. מה שאין כן באימה ופחד שמתגלים מפעם לפעם בעולם, כאשר פוגעת יד ה' ומענישה על המעשים הרעים, כמו שאירע בניסי יציאת מצרים.
ב. בדומה ליראת שמים, שכמובא בתשובה הקודמת אינה בידי שמים, מצאנו דבר נוסף שאינו בידי שמים. שנינו בברייתא (כתובות ל א): הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר (משלי כב ה) 'צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם'. עכ"ל. 'צינים' מלשון קור וצינה, ו'פחים' מלשון חום, ומשמיענו הכתוב שאת המחלות הנובעות מחשיפה יתירה לקור וחום קיצוניים מביא האדם על עצמו, שכן בידו להישמר מהם ולמנוע מעצמו חולאים אלו. אמנם הקור והחום הינם בידי שמים, אך את הברירה כיצד לקבל אותם הותיר הקב"ה בידינו. מהקור ניתן להתגונן באמצעות לבישת בגדים חמים או העלאת טמפרטורת החדר באמצעות חימום. כמו כן מהחום ניתן להתגונן על ידי יציאה למקום מאוורר שיש בו משב רוח מרענן, ובימינו אנו על ידי מאוורר או מזגן. מכאן ניתן להקיש גם על יראת שמים. סיבות היראה שהם הפחד והאימה אכן יורדות מן השמים, באמצעות סכנות וצרות שונות ומשונות הניחתות עלינו. אך הבחירה כיצד לקבל אותן ולפרשן מסורה בידינו. אדם נבער יתלה את האירועים ביד המקרה, וימשיך בשגרת חייו. אך החכם יפרש נכוחה את המסר הנשלח אליו מן השמים, וישאל את עצמו, "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה" (דברים כט כג). מתוך כך יסיק את המסקנות הנכונות, ויזכה ליראת שמים אמיתית. הוא אשר מבקשים אנו בתפילה זו, תן עלינו את פחדך ואת אימתך באמצעות איתותים מן השמים אודות רוע מעשינו, ומתוך כך נגיע לדרגת 'ייראוך כל המעשים'.
ג. הבקשה להטלת פחד ואימה אינה מוגבלת לעם ישראל בלבד, אלא לבריאה כולה. 'פחדך על כל מעשיך', 'ואימתך על כל מה שבראת'. בקשתנו היא שיפיל ה' אימה ופחד על כל העמים, לבל יפריעו לנו בעבודת ה' ובשמירת התורה והמצוות. בהמשך אנו מבקשים יותר מזה, לא רק על עצמנו, אלא על העולם כולו שיבוא לידי תיקונו ביראת ה'. אך כאמור, לכך הם צריכים להתעורר מאליהם, כי היראה חייבת לבוא מצד התעוררות התחתונים.
ד. אם נדקדק היטב בלשון התפילה נמצא הבדל משמעותי בין ההגדרות השונות. ביחס לפחד נאמר 'מעשיך', וכן ביחס לאימה נאמר 'כל מה שבראת'. בשניהם מיוחסים המעשים והנבראים לבורא, 'מעשיך' כלומר מעשים שלך, ו'מה שבראת' אתה. לעומת זאת לגבי היראה נאמר 'וייראוך כל המעשים', וכן 'וישתחוו לפניך כל הברואים', 'מעשים' ו'ברואים' סתם, ללא התייחסות למי שעשה וברא אותם. יתכן ש'מעשיך' ו'מה שבראת' מתייחס ביחוד לעם ישראל שהוא עם ה', לעומת הגויים המוגדרים כמעשים וברואים סתם. אף שכמובן הבריאה כולה הינה יציר כפיו של בורא עולם, מכל מקום בעם ישראל מודגש יחס זה ביותר, בגין ההשגחה הפרטית הפרוסה על כל אחד מהם באופן אישי. אי לכך אנו מבקשים, תן פחדך ואימתך על ישראל שהם בבחינת 'מעשיך' ו'מה שבראת'. וכאשר יגיעו ישראל לדרגת היראה האמיתית, תקרין יראה זו גם על הגויים, וגם הם ייראו ממך, אך לא ברמת יראת השמים של ישראל, אלא תבוא לידי ביטוי בעיקר במימד החיצוני, כהשתחוואה וכדומה.
ה. מידת היראה והפחד נגזרת ישירות מהפער שבין האדם למושא יראתו. ככל שמעמדו של מושא היראה גדול יותר, ומנגד מעמדו של האדם נמוך יותר, כך תגדל מידת יראתו. באמירת 'תן פחדך ואימתך' אנחנו מבקשים מהבורא שיפקח את עינינו לראות בגדלותו, ומאידך גיסא לראות את שפלות עצמנו בצורה אובייקטיבית, ומתוך כך נגיע מעצמנו למדרגת 'וייראוך כל המעשים'.
ו. החלק הראשון של התפילה מתייחס לזמן הזה, בו עדיין לא זכינו לגילוי כבוד ה' בעולם במלואו. בשלב זה אנחנו מבקשים שיטיל ה' את פחדו ואימתו על כל העולם בכפיה. לעומת זאת החלק השני מתייחס לעתיד לבוא. אנו מייחלים ליום בו תמלא הארץ דעה את ה', ואז 'ייראוך כל המעשים' מרצונם הטוב, ולא מתוך כפיה [2].
ז. החיים מלאים פחדים מסוגים שונים ומסיבות שונות. מסכנת חיים, ממחלות, מאויבים, מקשיים כלכליים וכיוצא באלו. עיקר הבקשה ב'תן פחדך ואימתך' היא שיסיר ה' מאתנו את כל הפחדים הללו, וישאיר בנו רק את הפחד מפניו, שהוא הפחד המוצדק היחידי. או אז נוכל להתמסר בכל מאודנו לירא אותו ולהשתחוות לפניו.
[1] לגבי ההבדל בין אימה לפחד, שנינו במכילתא (מסכתא דשירה פרשה ט), על הכתוב "תפול עליהם אימתה ופחד" (שמות טו טז): 'אימתה' על הרחוקים, 'פחד על הקרובים. אולם במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (טו טז) מבואר להיפך, 'אימתה' על הקרובים ו'פחד' על הרחוקים.
[2] על פי רעיון דומה מפרש הגר"א את קשר הכתובים הנאמרים בתפילה מדי יום בסמיכות לשירת הים, 'כי לה' המלוכה ומושל בגויים' (תהלים כב כט), המלוכה היא מרצון לעומת ממשלה שהיא בכפיה, בזמן הזה רק ישראל מקבלים עליהם מרצונם עול מלכות שמים, ואילו ממשלתו על הגויים כפויה עליהם. אך לעתיד לבוא 'והיה ה' למלך על כל הארץ' (זכריה יד ט), וגם הגויים יקבלו עליהם מרצון את מלכותו.
