טוען תוכן…
"אִשָּׁה הֲפֵרָם, וַה׳ יִסְלַח לָהּ" (ל, יג)
המילים "וַה׳ יִסְלַח לָהּ" מעוררות תמיהה: אם הבעל הפר את נדרה, הרי הנדר בטל. מדוע אפוא זקוקה האישה לסליחה?
הגמרא במסכת נזיר (כג ע"א) מסבירה שמדובר במקרה שבו הבעל כבר הפר את הנדר, אך האישה לא ידעה על כך. היא חשבה שהנדר עדיין בתוקפו, ובכל זאת עברה עליו. רק לאחר מכן התברר לה שבעלה כבר הפר את הנדר.
לכאורה, בפועל היא לא עברה על איסור, שהרי הנדר כבר לא היה קיים. ובכל זאת אומרת התורה:
רבי עקיבא היה בוכה כשהגיע לפסוק זה, והגמרא מביאה את דבריו:
"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה".
כלומר, רבי עקיבא לומד מכאן יסוד גדול: יש משמעות גם לעולמו הפנימי של האדם. לא רק המעשה החיצוני חשוב, אלא גם הכוונה והמחשבה שעמדו מאחוריו.
בספר נזר הקודש מבואר מדוע דווקא רבי עקיבא בכה על כך. על פי הזוהר וכתבי האר"י, עשרת הרוגי מלכות היו גלגול של עשרת השבטים שמכרו את יוסף, ורבי עקיבא היה קשור לשורש נשמתו של שמעון, שהיה מהמרכזיים במכירת יוסף.
כאשר יוסף מתגלה לאחיו, הוא אומר להם: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". אחי יוסף התכוונו לרעה, אך התוצאה הייתה טובה – יוסף נעשה שליט במצרים ויכול היה להציל את משפחתו.
רבי עקיבא, שהיה קשור לשורש אותו חטא, ראה בפסוק זה נקודה עמוקה: גם כאשר בפועל לא נעשה האיסור, עצם הכוונה לעשותו אינה דבר חסר משמעות.
ומכאן מסר גדול: האדם אינו נמדד רק במה שנעשה בפועל. גם המחשבות, הכוונות והרצונות שבתוך הלב הם חלק מעבודת האדם, וגם אותם יש לתקן.
