טוען…
טוען תוכן…

"הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה׳ עַל דְּבַר פְּעוֹר..." (לא, טז)
בפרשת בלק מתואר חטאם של בני ישראל עם בנות מואב ומדין. אולם שם התורה אינה מספרת שבלעם היה זה שיעץ לכך. הפרשה מסתיימת בכך שבלעם שב למקומו, ולאחר מכן מתואר חטאם של בני ישראל.
רק בפרשת מטות מגלה התורה שהדבר היה חלק מעצתו של בלעם.
מדוע התורה לא סיפרה זאת מלכתחילה?
אפשר להבין זאת על פי רעיון שהובא בדברי הרב יונתן זקס ז"ל.
אילו התורה הייתה מספרת כבר בפרשת בלק שבלעם יעץ לבני ישראל לחטוא, היה הקורא עלול לסכם את הסיפור במשפט פשוט: בלעם הרשע הכשיל אותנו.
הוא ניסה לקלל – ולא הצליח. לאחר מכן מצא דרך אחרת – להכשיל את ישראל. כך היה המיקוד עובר אל בלעם ואל מעשיו.
אך התורה רוצה ללמד משהו אחר.
בראש ובראשונה, האדם צריך לקחת אחריות על מעשיו.
נכון, היה מי שיעץ, שכנע והדיח. נכון, יש גם גורמים חיצוניים שעלולים להשפיע על האדם. אך אין בכך כדי לבטל את אחריותו של האדם עצמו.
רק לאחר שהתורה מטילה את האחריות על בני ישראל, היא מגלה שגם בלעם היה שותף לעצה וממילא ראוי לעונש.
הסדר הזה מלמד עיקרון חשוב: כאשר אדם נכשל, השאלה הראשונה אינה רק "מי גרם לי?", אלא "מה היה החלק שלי?"
קל מאוד לומר: הוא אמר לי, הוא שכנע אותי, הוא השפיע עליי.
אך עבודת האדם מתחילה במקום שבו הוא מפסיק לחפש אשמים ומוכן להביט פנימה.
האחריות האישית קודמת להאשמת האחר.