גם במלחמה משאירים פתח

"וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה" (לא, ז)

לכאורה, המילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה" מיותרות. הרי הפסוקים הקודמים כבר סיפרו שהמלחמה נעשתה על פי ציווי ה׳.

חז"ל למדו מכאן הלכה מיוחדת בדיני מלחמה: כאשר צרים על עיר, אין מקיפים אותה מכל ארבע רוחותיה, אלא משאירים רוח אחת פתוחה, כדי לאפשר למי שרוצה להימלט לעשות זאת.

כך פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ו, ז):

"כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו".

והדבר מעורר שאלה: מדוע? הרי מדובר באויב שאיתו נלחמים.

הרמב"ם והרמב"ן נחלקו גם בשאלה האם הוראה זו נחשבת מצוות עשה.

המשך חכמה מבאר ששורש המחלוקת נוגע להבנת הטעם.

לפי הרמב"ן, יש כאן ביטוי של חמלה גם כלפי האויב. גם בזמן מלחמה האדם אינו מאבד את צלם האנוש שלו.

לפי הרמב"ם, לעומת זאת, אפשר לראות בכך כלל מעשי של ניהול מלחמה: כאשר לאויב יש פתח מילוט, הוא עשוי להעדיף לברוח על פני מלחמה עד מוות. אם סוגרים עליו מכל הצדדים, הוא נלחם בכל כוחו משום שאין לו מה להפסיד.

הרמב"ן עצמו מדגיש ששני השיקולים קיימים, אך החמלה היא היסוד העיקרי: יש לפתוח פתח כדי שיוכלו להימלט, ובכך אנו לומדים להתנהג ברחמים גם בשעת מלחמה.

יש כאן מסר שאינו מוגבל לדיני מלחמה בלבד:

גם כאשר אנו נאלצים לעמוד מול אדם אחר, אין הכרח לסגור בפניו את כל הדלתות. ראוי להשאיר פתח.

לפעמים זהו מעשה של חמלה, ולפעמים זה גם פתרון חכם ומעשי. אך בכל מקרה, התורה מלמדת שגם בעימות – אין צורך למחוק את האפשרות ליציאה.