ט״ו בשבט ומצוות התלויות בארץ – חנטה, תרומות ומעשרות, ערלה ושמיטה

מה פירוש „חנטה”, ולמה היא חשובה?

חנטה היא שלב בהתפתחות הפרי, המשמש לקביעת השנה שאליה הוא משתייך מבחינה הלכתית. בפירות האילן הכלל הוא שהולכים אחר החנטה, ולכן פרי שחנט לפני ט״ו בשבט משתייך בדרך כלל לשנת המעשר הקודמת, ואילו פרי שחנט לאחר ט״ו בשבט משתייך לשנת המעשר החדשה.[2]

לדוגמה, בעץ שסק עשויים להימצא פירות בשלבי התפתחות שונים. חלקם התחילו להתפתח לפני ט״ו בשבט וחלקם לאחריו. אף אם כל הפירות ייקטפו מאוחר יותר, אין פירוש הדבר שכולם משתייכים בהכרח לאותה שנת מעשר. יש לברר את שלב ההתפתחות הקובע לכל קבוצת פירות.

אולם יש כאן פרט חשוב: לא תמיד אפשר לזהות את החנטה רק לפי הופעת הפרח. נחלקו הפוסקים בהגדרת שלב החנטה, ובין היתר קיימת הבחנה בין הופעת הפרי לאחר הפריחה לבין הגעתו לשלב הנקרא „עונת המעשרות”. בשולחן ערוך ובילקוט יוסף מובא לעניין המעשרות שהקביעה תלויה בהגעת הפירות לעונת המעשרות, ולכן אין לקבוע את שנתם של פירות על סמך מועד הפריחה בלבד.[2]

למעשה, אדם המגדל עץ פרי ויודע שהפירות התפתחו סמוך לט״ו בשבט צריך לברר מהו השלב הקובע באותו מין. הדבר חשוב במיוחד בפירות הגדלים במשך תקופה ארוכה, בפירות המבשילים בכמה מועדים ובמינים שיש בהם הבדלים בין שיטות הפוסקים.

כיצד ט״ו בשבט קובע את שנת המעשר?

התורה מצווה להפריש תרומות ומעשרות מן התוצרת החייבת בכך. אחת ההלכות החשובות בדיני המעשרות היא שאין מפרישים מפירות שנה אחת על פירות של שנה אחרת, אפילו כאשר שתי השנים מחייבות באותו סוג מעשר.[3]

כדי לדעת לאיזו שנה משתייכים פירות האילן, בודקים אם הגיעו לשלב ההתפתחות הקובע לפני ט״ו בשבט או לאחריו. פירות שהגיעו לשלב זה לפני ט״ו בשבט נחשבים לפירות השנה הקודמת, ופירות שהגיעו אליו לאחר ט״ו בשבט נחשבים לפירות השנה החדשה.

לדוגמה, אדם המגדל עץ פרי שהתחיל להוציא פירות סמוך לט״ו בשבט עשוי לקטוף מאותו עץ פירות המשתייכים לשתי שנות מעשר שונות. אין די בכך שכל הפירות נקטפו באותו יום כדי להתיר להפריש מפרי אחד על חברו, משום שייתכן שהם שייכים לשנים שונות.

הכלל הזה חשוב לא רק לעניין סוג המעשר שצריך להפריש, אלא גם לעצם תוקפה של ההפרשה. אם אדם הפריש מפירות השנה החדשה על פירות השנה הקודמת, או להפך, ההפרשה אינה מועילה, ויש לחזור ולהפריש כהלכה.[3]

מה ההבדל בין מעשר שני למעשר עני?

מחזור המעשרות קשור למחזור של שבע שנות השמיטה. בשנים הראשונה והשנייה שלאחר השמיטה מפרישים מן התוצרת החייבת תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר, וכן מעשר שני. בשנים הרביעית והחמישית מפרישים באותו אופן. לעומת זאת, בשנה השלישית ובשנה השישית מפרישים מעשר עני במקום מעשר שני.[4]

מעשר שני הוא חלק מן התוצרת שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מעלים לירושלים ואוכלים שם בקדושה, או פודים על כסף ומעלים את הכסף לירושלים. בזמן הזה, שאין אפשרות לקיים את האכילה בקדושה כנדרש, מחללים את קדושת המעשר השני על מטבע המיועד לכך, לפי נוסח ההפרשה ודיני החילול.

מעשר עני, לעומת זאת, הוא חלק מן התוצרת שנועד להינתן לעניים. לכן בשנים השלישית והשישית אין מסתפקים בקביעת המעשר כמעשר עני, אלא כאשר קיימת חובת נתינה יש לתת אותו לעניים כדין.[4]

כאן מתבררת חשיבותו של ט״ו בשבט. כאשר מגיעים לשנה השלישית במחזור השמיטה, פירות האילן שהגיעו לשלב ההתפתחות הקובע לפני ט״ו בשבט שייכים עדיין לשנה השנייה, ולכן מפרישים מהם מעשר שני. לעומתם, פירות שהגיעו לשלב הקובע לאחר ט״ו בשבט משתייכים לשנה השלישית, ולכן מפרישים מהם מעשר עני.[5]

לדוגמה, אדם שיש לו מטע פירות בשנת המעשר השלישית, וחלק מן הפירות הגיעו לשלב הקובע בתחילת שבט וחלקם בסוף שבט, צריך לברר את דינם. מן הפירות השייכים לשנה השנייה מפרישים מעשר שני, ומן הפירות השייכים לשנה השלישית מפרישים מעשר עני.

מה קורה בט״ו בשבט של השנה הרביעית?

בשנה הרביעית למחזור השמיטה מתחלף סדר המעשרות בכיוון ההפוך. פירות האילן שהגיעו לשלב הקובע לפני ט״ו בשבט של השנה הרביעית משתייכים עדיין לשנה השלישית, ולכן מפרישים מהם מעשר עני. לעומתם, פירות שהגיעו לשלב הקובע לאחר ט״ו בשבט משתייכים לשנה הרביעית, ולכן מפרישים מהם מעשר שני.[5]

לדוגמה, אדם שקוטף בחודש אדר פירות שהגיעו לשלב הקובע לפני ט״ו בשבט של השנה הרביעית אינו רשאי להניח שמכיוון שהקטיף נעשה באדר, יש להפריש מהם מעשר שני. ייתכן שהפירות עדיין משתייכים לשנה השלישית וחייבים במעשר עני.

הדבר מלמד אותנו כלל חשוב: בפירות האילן אין קובעים את שנת המעשר לפי תאריך הקטיף בלבד, אלא לפי שלב ההתפתחות הקובע ביחס לט״ו בשבט. לכן מי שאינו יודע מתי הגיעו הפירות לשלב זה צריך לברר את הדין ולא להסתמך על תאריך הקטיף.

האם כל שנה צריך להפריש תרומות ומעשרות מחדש?

תרומות ומעשרות מפרישים מן הפירות החייבים בכך בכל שנת מעשר, בהתאם לדינם. אין הכוונה שצריך לבצע הפרשה מיוחדת בכל ט״ו בשבט על כל הפירות הנמצאים בבית. ט״ו בשבט קובע את שנתם ההלכתית של הפירות, אך אינו יוצר חיוב הפרשה חדש בפירות שכבר תוקנו כדין.[6]

לדוגמה, אדם שקנה תמרים בחנות בעלת הכשר מתאים, והופרשו מהם תרומות ומעשרות כדין, אינו צריך להפריש מהם שוב כאשר מגיע ט״ו בשבט. כך גם פירות שנשמרו בבית מלפני ט״ו בשבט אינם נעשים בלתי מעושרים רק מפני שהגיע התאריך החדש.

לעומת זאת, כאשר אדם קוטף פירות חדשים מעץ שבחצרו, או מקבל פירות ממטע שלא ברור אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, עליו לברר את חובת ההפרשה בהתאם למקורם ולשנתם.

נמצא שט״ו בשבט משפיע על אופן קביעת שנת המעשר, ולא על עצם הצורך לבצע הפרשה נוספת בכל שנה מפירות שכבר הופרשו מהם תרומות ומעשרות.

האם מותר להפריש פירות שחנטו לפני ט״ו בשבט על פירות שחנטו אחריו?

אין מפרישים פירות המשתייכים לשנת מעשר אחת על פירות המשתייכים לשנה אחרת. לכן כאשר יש לפני האדם פירות מאותו מין, שחלקם שייכים לשנה הקודמת וחלקם לשנה החדשה, אין להפריש מקבוצה אחת על הקבוצה האחרת.[3]

לדוגמה, אדם שקטף פירות לימון ממטע שבו יש פירות מתקופות התפתחות שונות, והוא יודע שחלקם הגיעו לשלב הקובע לפני ט״ו בשבט וחלקם לאחריו, אינו רשאי לערבב את כולם ולהפריש מקבוצה אחת על כל התוצרת בלי לברר את דינה.

גם כאשר שתי השנים מחייבות מעשר שני, כגון השנה הראשונה והשנייה, אין להפריש משנה אחת על חברתה. האיסור אינו נובע רק מההבדל בין מעשר שני למעשר עני, אלא מן הכלל שאין מפרישים מן החדש על הישן ומן הישן על החדש.

לכן מי שמפריש תרומות ומעשרות ממטע פרטי, ובייחוד כאשר הפרי מתפתח בכמה עונות, צריך לשמור על הפרדה בין קבוצות הפירות לפי שנת המעשר שלהן. אם כבר נתערבו הפירות ואין אפשרות לזהות לאיזו שנה כל פרי משתייך, יש לבצע הפרשה על פי הוראה הלכתית מתאימה למקרה זה, ולא להפריש באופן רגיל העלול להיות בלתי מועיל.

האם האתרוג נחשב כמו שאר פירות האילן?

האתרוג הוא פרי אילן, אולם לעניין קביעת שנת המעשר יש לו דין מיוחד. בשונה מרוב פירות האילן שהולכים בהם אחר החנטה, באתרוג הולכים אחר הלקיטה, כלומר אחר הזמן שבו קוטפים אותו מן העץ. עם זאת, ראש השנה שלו לעניין המעשרות נשאר ט״ו בשבט ולא א׳ בתשרי.[7]

לדוגמה, אתרוג שנלקט לפני ט״ו בשבט של השנה השלישית משתייך לעניין מעשרות לשנה השנייה, ולכן מפרישים ממנו מעשר שני. לעומת זאת, אתרוג שנלקט לאחר ט״ו בשבט של השנה השלישית משתייך לשנה השלישית, ולכן מפרישים ממנו מעשר עני, אף אם התחיל להתפתח קודם לכן.

וכן אם נלקט אתרוג לפני ט״ו בשבט של השנה הרביעית, דינו לעניין המעשרות כדין השנה השלישית, ואם נלקט לאחר ט״ו בשבט של השנה הרביעית, דינו כדין השנה הרביעית.

זוהי הבחנה מעשית חשובה למי שמגדל אתרוגים, ובמיוחד למי שמשתמש באתרוגים להכנת מרקחת לט״ו בשבט. כאשר האתרוג גדל בארץ ישראל והגיע ממקור שלא ברור אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, יש לברר את דינו לפי שנת הלקיטה, ולא לקבוע את שנתו רק לפי תחילת התפתחותו.[7]

האם גם לימונים ותפוזים נחשבים כמו אתרוג?

בפירות הדר, ובייחוד בלימונים, קיימת שאלה הלכתית אם יש להשוותם לאתרוג לעניין שנת המעשר. מצד אחד, הם פירות אילן, ומצד שני יש להם תכונות דומות לאתרוג, ובחלקם הפירות מתפתחים ונקטפים בתקופות שונות של השנה.

בעניין זה נחלקו הפוסקים אם יש ללכת אחר החנטה, כבשאר פירות האילן, או לחשוש לדין הלקיטה הנוהג באתרוג. לפיכך, כאשר מתעוררת נפקא מינה בין מעשר שני למעשר עני, יש צורך בהפרשה המתחשבת בספק.[8]

לדוגמה, אדם המגדל לימונים בחצרו, והגיע הזמן שבו מתחלפת שנת המעשר, אינו יכול לקבוע בהכרח את דין כל הלימונים רק לפי מועד הקטיף, וגם אינו יכול להתעלם ממועד התפתחותם. במקרה שבו לפי דרך אחת הפירות חייבים במעשר שני ולפי הדרך האחרת במעשר עני, יש להשתמש בנוסח הפרשה מתאים הכולל תנאי בין האפשרויות, ולחלל מעשר שני לפי הצורך בלי ברכה במקום הספק.

לכן במטעי הדרים שיש בהם פירות מתקופות שונות, ובפרט במעבר בין שנות מעשר שני למעשר עני, נכון להשתמש בהנחיות הפרשה מסודרות המתאימות לסוג הפרי ולמועד גידולו.

האם ט״ו בשבט הוא גם ראש השנה לערלה?

ט״ו בשבט קשור גם להלכות ערלה ונטע רבעי, אך כאן חשוב להבחין בין שני מועדים: מניין שנות הנטיעה מתחיל לפי ראש השנה בא׳ בתשרי, ואילו ט״ו בשבט עשוי לקבוע את המעבר בין שנות הערלה לנטע רבעי במקרים מסוימים. לכן אין לומר באופן כללי שכל עץ מסיים את שנות הערלה שלו בט״ו בשבט.[9]

התורה אוסרת את פירותיו של עץ מאכל בשלוש שנות הערלה הראשונות, ובשנה הרביעית חלים עליהם דיני נטע רבעי. אולם מניין השנים אינו תמיד שלוש שנים מלאות מיום ליום. לעיתים חלק מן השנה הראשונה נחשב לשנה שלמה, ולעיתים יש צורך למנות שלוש שנים שלמות ואף יותר, בהתאם למועד הנטיעה.

לדוגמה, עץ שניטע בתחילת הקיץ עשוי להיכנס למניין השנים באופן שונה מעץ שניטע סמוך לראש השנה. לכן אין לקבוע את דינו של עץ צעיר רק לפי השאלה אם עברו שלוש שנים מאז שקנינו אותו.

הדין חשוב במיוחד לבעלי גינות פרטיות, משום שעץ שנקנה ממשתלה והועבר לחצר אינו נחשב בהכרח לעץ חדש או ותיק לפי גילו בלבד. יש לברר גם את אופן גידולו במשתלה ואת דרך העברתו לקרקע.

כיצד מחשבים את שנות הערלה כאשר נטעו לפני ראש השנה?

בשולחן ערוך ובילקוט יוסף נפסק שכאשר נטע אדם עץ מאכל עד ט״ו באב, כך שנותרו לפחות ארבעים וארבעה יום עד ראש השנה, אפשר למנות את התקופה הזאת כשנה הראשונה לעניין ערלה. ארבעה עשר ימים נדרשים לקליטת הנטיעה, ושלושים ימים נוספים נחשבים לשנה.[10]

לדוגמה, אדם שנטע עץ לפני ט״ז באב, באופן המאפשר למנות את שארית השנה כשנה הראשונה, יוכל למנות לאחר מכן עוד שתי שנים. אולם גם לאחר שהגיע ראש השנה שלאחר השנה השלישית, הפירות שחנטו לפני ט״ו בשבט עדיין אסורים משום ערלה. רק הפירות שהגיעו לשלב הקובע לאחר ט״ו בשבט של אותה שנה יוצאים מדין ערלה ונכנסים לדין נטע רבעי.

לכן במקרה כזה ט״ו בשבט הוא הגבול שבין פירות הערלה לפירות נטע רבעי, ולא א׳ בתשרי בלבד. כמו כן, הפירות המשתייכים לשנת הרבעי ממשיכים להיות פירות רבעי עד ט״ו בשבט של השנה הבאה, בהתאם לכללי ההלכה.

יש לזכור שהדין נקבע לפי שלב התפתחות הפרי, ולא לפי מועד הקטיף. לכן פרי שהגיע לשלב הקובע בזמן שהיה עדיין אסור משום ערלה אינו נעשה מותר רק מפני שנקטף לאחר ט״ו בשבט.

האם אותו דין חל גם על עץ שניטע לאחר ט״ו באב?

לא. לפי פסיקת מרן השולחן ערוך וילקוט יוסף, כאשר נטע אדם עץ מט״ז באב ואילך, אין מונים את שארית אותה שנה כשנה הראשונה לערלה. במקרה זה מונים שלוש שנים מראש השנה הבא, ולאחריהן הפירות מגיעים לשנת נטע רבעי בהתאם למניין השנים, בלי להמתין דווקא לט״ו בשבט.[11]

לדוגמה, אדם שנטע עץ בסוף חודש אב אינו יכול לומר שכבר בראש השנה הקרוב הסתיימה לו שנת הערלה הראשונה. עליו להתחיל את מניין שלוש השנים מראש השנה הבא, ורק לאחר השלמת השנים יהיה אפשר לקבוע שהפירות שייכים לשנת נטע רבעי.

בילקוט יוסף מודגש שבנטיעה כזאת, שבה לא הקלו בתחילת המניין להחשיב חלק מן השנה כשנה שלמה, אין צורך להחמיר בסוף המניין ולהמתין עד ט״ו בשבט. לכן במקרה זה המעבר בין ערלה לנטע רבעי עשוי להיות בא׳ בתשרי.

ישנם גם דינים מיוחדים לעץ שניטע בין ראש השנה לט״ו בשבט, ולנטיעה בעציץ או להעברת עץ עם גוש אדמה. משום כך, כאשר רוצים לדעת את מועד סיום הערלה של עץ מסוים, צריך להביא בחשבון את תאריך הנטיעה ואת אופן קליטתו, ולא להסתמך על כלל אחד המתאים לכל המקרים.[11]

מה הדין בפירות שהתחילו להתפתח לפני ט״ו בשבט ונקטפו לאחריו?

כאשר ט״ו בשבט קובע את המעבר בין שנות ערלה לנטע רבעי, שלב התפתחות הפרי הוא שקובע את דינו. לכן פרי שהגיע לשלב הקובע לפני ט״ו בשבט ונחשב אז לפרי ערלה, נשאר אסור גם אם נקטף לאחר ט״ו בשבט.[12]

לדוגמה, עץ לימון צעיר שנמצא בשנה שבה ט״ו בשבט קובע את המעבר מערלה לנטע רבעי עשוי לשאת פירות שהתחילו להתפתח לפני ט״ו בשבט, ופירות אחרים שהתחילו להתפתח לאחריו. במקרה כזה אין להניח שכל הפירות שעל העץ מותרים באותו זמן.

בילקוט יוסף מבואר שיש משמעות להבחנה בין הופעת הפריחה לבין שלב הפרי הנקרא „בוסר”, וכן מובאת הנהגה מיוחדת לבעלי מטעי לימונים, שבה מסירים את הפריחות המוקדמות כדי למנוע תערובת של פירות ערלה ונטע רבעי.[12]

למעשה, בעל עץ צעיר המוציא פירות סמוך לט״ו בשבט צריך לברר מהו שלב ההתפתחות הקובע באותו מין. אין לקבוע את דין הפירות רק לפי העובדה שהפרחים הופיעו לפני התאריך או אחריו, משום שלשלבי הפריחה והחנטה קיימות הגדרות הלכתיות מדויקות.

מהו נטע רבעי, וכיצד מתירים את הפירות באכילה?

לאחר שלוש שנות הערלה מגיעה השנה הרביעית, שבה הפירות נקראים „נטע רבעי”. פירות אלה אינם אסורים משום ערלה, אך יש בהם קדושה מיוחדת, ואין לאוכלם לפני שמקיימים בהם את דין הפדיון.[13]

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מעלים את הפירות לירושלים ואוכלים אותם שם בקדושה, או פודים אותם בהתאם לדין. בזמן הזה פודים את קדושת הפירות על מטבע מתאים, ורק לאחר הפדיון הם מותרים באכילה.

לדוגמה, אדם שיש לו עץ רימון שכבר הסתיימו בו שנות הערלה, אך פירותיו שייכים עדיין לשנת נטע רבעי, אינו רשאי לאכול את הרימונים בלי פדיון. עליו לפדות את קדושתם לפי הנוסח והדרך שנקבעו בהלכה.

בילקוט יוסף מבואר שלכתחילה יש לבצע את הפדיון לאחר שהפירות נתלשו מן העץ, באמצעות מטבע שיש בה שווה פרוטה, ובאופן המתאים לדיני חילול הקדושה. כאשר הפירות ודאי חייבים בפדיון, מברכים על פדיון רבעי; אולם כאשר יש ספק אם הפירות חייבים בפדיון, אין מברכים מספק.[13]

חשוב להדגיש שפירות נטע רבעי אינם חייבים בתרומות ומעשרות. לכן מי שפודה פירות רבעי כדין אינו צריך להפריש מהם בנוסף תרומות ומעשרות. לעומת זאת, לאחר שהפירות יצאו משנת הרבעי ונעשו פירות רגילים, הם חוזרים להתחייב בתרומות ומעשרות בהתאם לדינם.[14]

מה עושים כאשר לא יודעים אם הפירות הם נטע רבעי או פירות רגילים?

לעיתים אדם יודע שעברו כמה שנים מאז נטיעת העץ, אך אינו זוכר את תאריך הנטיעה המדויק, או שאינו יודע אם הפירות שייכים לשנת הרבעי או לשנה שלאחריה.

במקרה כזה אין להסתפק בהשערה שהעץ כבר ותיק מספיק. לפי ילקוט יוסף, כאשר יש ספק אם הפירות הם משנת נטע רבעי או מן השנה החמישית, יש לפדות אותם בלי ברכה, וכן להפריש מהם תרומות ומעשרות בלי ברכה, בהתאם לדיני הספק.[15]

לדוגמה, אדם שיש לו עץ תאנה בגינה והוא אינו יודע אם פירותיו עדיין שייכים לשנת הרבעי, צריך לברר את האפשרויות ולבצע את הפעולות הנדרשות לפי הדין. אין לו לברך על פדיון רבעי כאשר אין ודאות שהפירות חייבים בפדיון.

הדבר חשוב במיוחד כאשר מדובר בעץ שנקנה ממשתלה ועבר למקום חדש. פרטי גידולו הקודם, סוג העציץ, מצב גוש האדמה ואופן ההעברה עשויים להשפיע על השאלה אם מתחילים למנות לו שנות ערלה מחדש.

האם ט״ו בשבט הוא גם ראש השנה לשמיטה?

לא. ראש השנה לשנות השמיטה הוא א׳ בתשרי, ולא ט״ו בשבט. כך מבואר במשנה וברמב״ם. אולם גם בשנת השמיטה יש משמעות לשלב ההתפתחות של פירות האילן, ולכן צריך להבחין בין התאריך שבו מתחילה שנת השמיטה לבין השלב הקובע אם פרי מסוים משתייך לשנה השישית, לשנה השביעית או לשנה השמינית.[16]

לדוגמה, פרי שהגיע לשלב ההתפתחות הקובע בשנת השישית עשוי להיחשב לפרי של השנה השישית גם אם נקטף לאחר ראש השנה של שנת השמיטה. לעומת זאת, פרי שהגיע לשלב הקובע בשנת השמיטה עשוי להישאר בעל קדושת שביעית גם כאשר קוטפים אותו לאחר סיום שנת השמיטה.

מכאן שט״ו בשבט אינו משנה את מועד תחילת שנת השמיטה, אך יש לו משמעות למעבר שנות המעשר ולבירור דינם של פירות במקרים מסוימים, ובפרט בתקופה שלאחר סיום שנת השמיטה.

חשוב לדעת שבתחום זה קיימים הבדלים בין מיני הגידולים ובין שיטות הפוסקים בהגדרת שלב ההתפתחות הקובע. לכן אין לקבוע את קדושת השביעית של פרי רק לפי העובדה שהוא נקטף לפני ט״ו בשבט או לאחריו.

מה הדין בפירות שהגיעו לשלב הקובע בשנת השמיטה ונקטפו לאחריה?

כאשר פירות האילן הגיעו לשלב ההתפתחות הקובע בשנת השמיטה, הם עשויים להישאר קדושים בקדושת שביעית גם לאחר שהסתיימה שנת השמיטה. לכן תאריך הקטיף אינו משנה בהכרח את דינם.[16]

לדוגמה, אדם שיש לו עץ פרי בחצרו, והפירות הגיעו לשלב הקובע במהלך שנת השמיטה, אינו רשאי להניח שכאשר יקטוף אותם בחודש חשוון של השנה השמינית כבר פקעה מהם קדושת השביעית. אם מדובר בפירות שביעית, יש להמשיך לנהוג בהם כדין.

בפירות הקדושים בקדושת שביעית קיימים דינים מיוחדים הנוגעים לשימוש בהם, לאיסור הפסדם, למסחר בהם ולחובת הביעור במועדה. לכן מי שמקבל פירות כאלה צריך לדעת מה מקורם ומה מעמדם, ולא להסתמך על תאריך הקנייה בלבד.

האם מפרישים תרומות ומעשרות מפירות שביעית?

פירות שביעית שהופקרו כדין פטורים מתרומות ומעשרות. הטעם הוא שפירות הפקר פטורים מן המעשרות, ופירות השביעית נועדו להיות הפקר לכל. כך מבואר בילקוט יוסף בהלכות שביעית.[17]

לדוגמה, אדם שקיבל פירות שביעית מאוצר בית דין, כאשר מדובר בפירות קדושים בקדושת שביעית שהופקרו כדין, אינו צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. אולם עליו לנהוג בהם בקדושת שביעית בהתאם לדינם.

לעומת זאת, כאשר מדובר בפירות שגדלו בארץ ישראל בשנת השמיטה ולא הופקרו כדין, קיימים דינים נוספים. לפי פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף, במקרים המתאימים יש להפריש מהם תרומות ומעשרות ללא ברכה, משום מחלוקת הפוסקים בעניין חיובם.

גם בפירות שגדלו בקרקע של גוי בשנת השמיטה, ונגמרה מלאכתם בידי ישראל, יש פרטי דינים מיוחדים. בילקוט יוסף נפסק במקרים אלו שיש להפריש בהתאם לדין, ולעיתים יש לעשות תנאי בין מעשר שני למעשר עני ולפדות את המעשר השני בלי ברכה.[17]

לכן אין לומר שכל פרי שנקטף בשנת השמיטה פטור אוטומטית ממעשרות, וגם אין לומר שכל פרי שנמכר לאחר שנת השמיטה חייב מיד במעשרות. יש לברר את מקור הפירות, את השנה שאליה הם שייכים ואת אופן גידולם.

מה הדין בפירות שחנטו בין ראש השנה לט״ו בשבט שלאחר השמיטה?

זהו אחד המקרים המורכבים שבהם נפגשים דיני ט״ו בשבט עם דיני השמיטה. מצד אחד, השנה השמינית מתחילה בא׳ בתשרי, ומאותו יום מסתיימת שנת השמיטה. מצד שני, לעניין מעשרות ראש השנה לאילנות הוא ט״ו בשבט, ולכן פירות שהגיעו לשלב הקובע בין א׳ בתשרי לט״ו בשבט עשויים להיחשב עדיין לפירות השנה השביעית לעניין מניין המעשרות.[18]

בעניין זה נחלקו הפוסקים אם פירות אלה חייבים בתרומות ומעשרות, ובאיזה מעשר הם חייבים. משום כך, בהנחיות ההלכתיות למגדלים נקבע שיש לבצע הפרשה תוך התחשבות בספקות, ובמקרים המתאימים להפריש ללא ברכה ולכלול תנאי בנוסח ההפרשה.

לדוגמה, אדם שיש לו עץ פרי שהגיע לשלב הקובע בחודש חשוון של השנה השמינית, אינו יכול לקבוע את דינו רק משום ששנת השמיטה כבר הסתיימה. עליו לברר את ההלכה המתאימה לפירות שהתפתחו בתקופה שבין ראש השנה לט״ו בשבט של השנה השמינית.

אין צורך שכל צרכן יכיר את כל פרטי המחלוקת, אך חשוב שידע שיש כאן דין מיוחד. לכן כאשר מדובר בפירות מגינה פרטית או ממטע שאינו מפוקח, ובייחוד בתקופה שלאחר השמיטה, יש לברר את הוראות ההפרשה המתאימות.

כיצד נוהגים באתרוג של שנת השמיטה?

באתרוג קיימים דינים מיוחדים גם לעניין קדושת שביעית. מכיוון שלעניין המעשרות הולכים בו אחר הלקיטה, ולעניין השמיטה יש לדון גם בחנטה וגם בלקיטה, עשויים להתעורר מצבים שבהם האתרוג חייב בתרומות ומעשרות ואף יש בו קדושת שביעית.[19]

לדוגמה, אתרוג שהגיע לשלב ההתפתחות הקובע בשנה השישית, אך נקטף בשנת השמיטה, עשוי להתחייב בתרומות ומעשרות כדין פירות השנה השישית, ובמקביל יש לנהוג בו קדושת שביעית לפי הדין המבואר בילקוט יוסף.

וכן אתרוג שחנט בשנת השמיטה ונלקט בשנה השמינית עשוי להישאר קדוש בקדושת שביעית, אף שכבר התחילה השנה החדשה.

לכן מי שמגדל אתרוגים או מכין מרקחת אתרוגים לאחר חג הסוכות צריך לברר את מקור האתרוג ואת שנת הגידול והקטיף שלו. בפרט יש להיזהר שלא להניח שכל אתרוג שנקטף לאחר שנת השמיטה נחשב לפרי רגיל שאין בו קדושת שביעית.

מה ההבדל בין פירות האילן, ירקות ותבואה בקביעת השנה?

כדי להבין את משמעותו המיוחדת של ט״ו בשבט, חשוב להכיר את ההבדלים בין קבוצות הגידולים. בפירות האילן הולכים בדרך כלל אחר שלב התפתחות הפרי ביחס לט״ו בשבט; בירקות הולכים אחר הלקיטה ביחס לא׳ בתשרי; ובתבואה ובקטניות הולכים אחר הגעתן לעונת המעשרות ביחס לא׳ בתשרי.[20]

לכן אדם שקוטף ירקות לאחר ראש השנה אינו קובע את שנתם לפי ט״ו בשבט, משום שט״ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות ולא לירקות. לעומת זאת, מי שקוטף פירות אילן צריך להביא בחשבון את שלב התפתחותם ואת מועד ט״ו בשבט.

האתרוג הוא חריג חשוב: אף שהוא פרי אילן, הולכים בו אחר הלקיטה לעניין המעשרות, אך ראש השנה שלו נשאר ט״ו בשבט.

סוג הגידול ראש השנה הקובע השלב הקובע בדרך כלל

רוב פירות האילן לעניין מעשרות ט״ו בשבט חנטה או עונת המעשרות

אתרוג לעניין מעשרות ט״ו בשבט לקיטה

ירקות לעניין מעשרות א׳ בתשרי לקיטה

תבואה וקטניות לעניין מעשרות א׳ בתשרי הגעה לעונת המעשרות

הטבלה מציגה את הכללים המרכזיים בלבד. במינים מיוחדים, במעבר בין שנות מעשר ובפירות שהתפתחו סמוך למועדים הקובעים, יש לברר את הדין המפורט.

כיצד כל ההלכות האלה נוגעות לאדם שאינו חקלאי?

לכאורה, רוב ההלכות שהתבארו עוסקות במי שמגדל עצי פרי ומנהל מטעים. אולם יש להן השלכות גם בחיי היום־יום של כל אדם, במיוחד כאשר אוכלים פירות ממקור פרטי או מקבלים פירות מאדם אחר.

אדם המגדל עץ לימון בחצרו צריך לדעת אם כבר הסתיימו שנות הערלה, אם הפירות שייכים לשנת נטע רבעי, ואם חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות. מי שמקבל תמרים ממטע משפחתי צריך לברר אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות כדין. מי שקונה אתרוג לצורך חג הסוכות או מכין ממנו מרקחת לט״ו בשבט צריך לדעת שלאתרוג יש דינים מיוחדים לעניין מעשרות ושביעית.

עם זאת, אין פירוש הדבר שכל אדם צריך לחשב בעצמו את שלבי החנטה של כל פרי שהוא קונה. כאשר קונים פירות ממקור מפוקח, שההשגחה כוללת את המצוות התלויות בארץ, אפשר להסתמך על הפיקוח בנושאים שהוא אחראי להם. הצורך בבירור מפורט מתעורר בעיקר כאשר מקור הפירות אינו מפוקח, כאשר מגדלים עצים באופן פרטי או כאשר יש ספק ממשי במעמד הפירות.

מה צריך לעשות למעשה כאשר מגדלים עץ פרי בחצר?

מי שמגדל עץ פרי בגינתו יכול להימנע מרבים מן הספקות אם ישמור את תאריך הנטיעה ואת הפרטים הנוגעים לעץ כבר מתחילת גידולו. כאשר מדובר בשתיל שנקנה במשתלה, חשוב לדעת אם הוא גודל בעציץ נקוב, כיצד הועבר לקרקע והאם אפשר להמשיך למנות את שנות הערלה מן הנטיעה הראשונה.

בהמשך, כאשר העץ מתחיל להניב פירות, צריך לברר אם הוא עדיין בתוך שנות הערלה, אם הפירות שייכים לנטע רבעי או שכבר התחייבו בתרומות ומעשרות. כאשר הגיעו לשלב שבו צריך להפריש תרומות ומעשרות, יש להשתמש בנוסח ההפרשה המתאים ולברר אם השנה היא שנת מעשר שני או מעשר עני.

במינים המוציאים פירות סמוך לט״ו בשבט, או בכמה מחזורי פריחה וקטיף, חשוב במיוחד שלא לערבב בהפרשה פירות המשתייכים לשנים שונות. כאשר אין אפשרות לזהות את הקבוצות, יש לפעול לפי הוראה הלכתית המתאימה לתערובת.

לכן נכון לבעל גינה פרטית להכיר את עיקרי הדינים ולא להסתפק בהנחה שכל עץ שעברו עליו שלוש שנים כבר מותר באכילה ללא תנאים. בדיקה מסודרת בזמן הנטיעה והקפדה על רישום התאריכים עשויות למנוע ספקות רבים בשנים הבאות.

העיקר שצריך לזכור

ט״ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות בעיקר לעניין קביעת שנת המעשרות, ויש לו משמעות גם בדיני ערלה ונטע רבעי במקרים מסוימים. בפירות האילן קובעים את שנת המעשר לפי שלב התפתחות הפרי ביחס לט״ו בשבט, ולכן אין מפרישים מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת, גם כאשר נקטפו יחד. בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה מפרישים מעשר שני, ובשנים השלישית והשישית מפרישים מעשר עני, בהתאם לשנתם ההלכתית של הפירות. האתרוג יוצא מן הכלל, משום שלעניין המעשרות הולכים בו אחר הלקיטה, אך ראש השנה שלו נשאר ט״ו בשבט. במניין שנות הערלה יש להבחין בין נטיעה שהקלנו בתחילת מניינה לבין נטיעה שבה מונים שלוש שנים מלאות, ואין לקבוע שבכל עץ מסתיימת הערלה בט״ו בשבט. שנת השמיטה עצמה מתחילה בא׳ בתשרי, אך קדושת פירותיה נקבעת גם לפי שלב התפתחותם. לכן מי שמגדל עצי פרי או מקבל פירות ממקור לא מפוקח צריך לברר את שנתם ואת דינם, ואילו בקניית פירות ממקור שיש עליו השגחה מתאימה אפשר להסתמך על הפיקוח בנושאים שהוא כולל.

מקורות והערות

[1] משנה, ראש השנה פרק א משנה א: ארבעה ראשי שנים, ולדעת בית הלל חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות. תלמוד בבלי, ראש השנה יד ע״א: הטעם לקביעת הזמן הוא שכבר יצאו רוב גשמי השנה.

[2] תלמוד בבלי, ראש השנה יג ע״ב–יד ע״ב; שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיף קכה; ילקוט יוסף, הלכות תרומות ומעשרות, סימן שלא סעיפים א, ג: בפירות האילן הולכים אחר החנטה, ובהגדרת שלב ההתפתחות הקובע לעניין המעשרות מובאת גם עונת המעשרות. לעניין הגדרת חנטה במינים השונים ראה גם את בירורי הפוסקים בהלכות מצוות התלויות בארץ.

[3] דברים יד, כב; שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיף קכה; ילקוט יוסף, הלכות תרומות ומעשרות, סימן שלא סעיף א: אין מפרישים מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. אם הפריש מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת, ההפרשה אינה מועילה ויש לחזור ולהפריש כדין.

[4] דברים יד, כב–כט; שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיפים קכה–קכו; ילקוט יוסף, הלכות תרומות ומעשרות, סימן שלא סעיפים ב–ד: בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית מפרישים מעשר שני, ובשלישית ובשישית מעשר עני. ראה שם גם את חובת נתינת מעשר עני בפירות שגדלו בשדהו ובגינתו של אדם.

[5] שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיף קכה; ילקוט יוסף, הלכות תרומות ומעשרות, סימן שלא סעיף ג: פירות האילן שהגיעו לעונת המעשרות לפני ט״ו בשבט של השנה השלישית מתעשרים כדין השנה השנייה, ולאחר ט״ו בשבט כדין השנה השלישית. כן מפורש שם לגבי המעבר בין השנה השלישית לשנה הרביעית.

[6] שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא; ילקוט יוסף, הלכות תרומות ומעשרות, סימן שלא סעיפים א–ד: חובת ההפרשה חלה על תוצרת החייבת בכך בהתאם לשנתה ולמצבה. קביעת ט״ו בשבט כראש השנה לאילנות אינה מחייבת הפרשה חדשה מפירות שכבר הופרשו מהם תרומות ומעשרות כדין.

[7] שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיף קכו; ילקוט יוסף, הלכות תרומות ומעשרות, סימן שלא סעיפים א, ג: באתרוג הולכים אחר הלקיטה לעניין המעשרות, וראש השנה שלו הוא ט״ו בשבט. מפורטים שם דיני אתרוג שנלקט לפני ט״ו בשבט ולאחריו בשנים השלישית והרביעית למחזור השמיטה.

[8] שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיפים קכה–קכו, בדיני פירות האילן ואתרוג. בירורי הפוסקים בהלכות תרומות ומעשרות של פירות הדר: מחלוקת לעניין פירות הדר הדומים לאתרוג, אם הולכים בהם אחר חנטה או אחר לקיטה. במקום ספק בין מעשר שני למעשר עני יש לנהוג על פי נוסח הפרשה מתאים לתנאי הספק, ללא ברכה על חילול מספק. לא צוין כאן מראה מקום מדויק בילקוט יוסף שלא אומת במקור שנבדק.

[9] ויקרא יט, כג–כה; משנה, ראש השנה פרק א משנה א; שולחן ערוך, יורה דעה סימן רצד סעיפים א, ד–ה; ילקוט יוסף, הלכות ערלה, פרק ג סעיף א: מניין שנות הערלה מתחיל לפי שנות הנטיעה, וקיימים מצבים שבהם ט״ו בשבט קובע את סיום שנות הערלה ואת תחילת נטע רבעי.

[10] שולחן ערוך, יורה דעה סימן רצד סעיף ד; ילקוט יוסף, הלכות ערלה, פרק ג סעיף ב: כאשר נטע לפני ט״ז באב, ארבעים וארבעה הימים שנותרו עד ראש השנה נחשבים לשנה הראשונה, ולאחר שתי שנים נוספות הפירות שחנטו קודם ט״ו בשבט עדיין אסורים משום ערלה. פירות שחנטו לאחר ט״ו בשבט שייכים לנטע רבעי.

[11] שולחן ערוך, יורה דעה סימן רצד סעיף ה; ילקוט יוסף, הלכות ערלה, פרק ג סעיפים ג–ו: כאשר נטע בט״ז באב או לאחר מכן, אין שארית אותה שנה עולה למניין, ויש למנות שלוש שנים מלאות מראש השנה הבא. במקרה זה אין ט״ו בשבט קובע את המעבר מערלה לרבעי. ראה שם גם דיני נטיעה שבין ראש השנה לט״ו בשבט.

[12] שולחן ערוך, יורה דעה סימן רצד סעיף ד; ילקוט יוסף, הלכות ערלה, פרק ג סעיפים ח–ט: דיני חנטה, סמדר ובוסר במטעי לימונים בשנה שבה ט״ו בשבט קובע את המעבר מערלה לנטע רבעי, וההנחיה להסרת פריחות מוקדמות כדי למנוע תערובת פירות ערלה ורבעי.

[13] ויקרא יט, כד; שולחן ערוך, יורה דעה סימן רצד; ילקוט יוסף, הלכות ערלה, פרק יא סעיפים א–ג, י: פירות נטע רבעי טעונים פדיון לפני האכילה. לכתחילה פודים את הפירות לאחר תלישתם על מטבע שיש בה שווה פרוטה, בהתאם לנוסח ולתנאי הפדיון המבוארים שם.

[14] ילקוט יוסף, הלכות ערלה, פרק יא סעיפים י, יד–טו, כ: פירות נטע רבעי לאחר פדיונם מותרים באכילה ופטורים מתרומות ומעשרות. לאחר שהפירות יצאו משנת הרבעי ונעשו חולין, חלים עליהם דיני תרומות ומעשרות בהתאם לשנתם.

[15] ילקוט יוסף, הלכות ערלה, פרק יא סעיף כא: כאשר יש ספק אם הפירות שייכים לשנת הרבעי או לשנה החמישית, יש לפדותם בלי ברכה ולהפריש מהם תרומות ומעשרות בלי ברכה.

[16] משנה, ראש השנה פרק א משנה א; רמב״ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכות ט–יג; ילקוט יוסף, הלכות שביעית, פרק יט: ראש השנה לשמיטה הוא א׳ בתשרי, ושלב התפתחות הפירות קובע את שייכותם לשנת השמיטה, בהתאם לכללי כל מין. לעניין פירות האילן קיימת הבחנה בין המועד הקובע לשמיטה לבין ט״ו בשבט הקובע לעניין המעשרות.

[17] ילקוט יוסף, הלכות שביעית, פרק יט סעיפים א–ד, עמודים תלז–תמ: פירות שביעית שהופקרו כדין פטורים מתרומות ומעשרות; כאשר לא הופקרו, יש מצבים שבהם מפרישים בלי ברכה. כן מבוארים שם דיני פירות שגדלו בקרקע של גוי ונגמרה מלאכתם בידי ישראל.

[18] שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיף קכה, בעניין ראש השנה למעשרות האילן. רמב״ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכות ט–יג, בעניין קביעת שנת השמיטה. בפירות שהגיעו לשלב ההתפתחות הקובע בין ראש השנה לט״ו בשבט של השנה השמינית קיימים ספקות בדיני תרומות ומעשרות, ולכן נדרשת הפרשה בהתאם להוראות הפוסקים וללא ברכה במקום הספק.

[19] ילקוט יוסף, הלכות שביעית, פרק כ סעיפים ט, יא, עמודים תמח ותנג: אתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית, ואתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית. מבואר שם שיש לחשוש לדיני קדושת שביעית באתרוג גם כאשר לעניין המעשרות הוא משתייך לשנה אחרת.

[20] תלמוד בבלי, ראש השנה יג ע״ב; שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלא סעיפים קכה–קכו; ילקוט יוסף, הלכות תרומות ומעשרות, סימן שלא סעיפים א–ג: ההבחנה בין פירות אילן, תבואה, קטניות וירקות לעניין המועד והשלב הקובעים את שנת המעשר. באתרוג נוהג דין מיוחד, שהולכים בו אחר לקיטה אף שראש השנה שלו הוא ט״ו בשבט.