בפשטות הכוונה היא לעצות שמטכסים הגויים נגד עם ישראל, ומחשבות העמים הזוממים עלינו רעה, ומבקשים להשמידנו ולכלותנו [1]. מהו אם כן פשר כפילות הדברים? הלא לאחר שהפר ה' את עצתם, לשם מה עליו להניא את מחשבותיהם מלצאת אל הפועל?
תשובות
א. כן היא דרך הכתובים במקומות רבים, לכפול את לשונם לחיזוק הדברים (רד"ק שם).
ב. החלק הראשון מתייחס לעצת 'גויים' יחידים, בעוד החלק השני מתייחס למזימות 'עמים'. אינה דומה הסכנה הנשקפת לנו משונא יחיד לסכנת עם שלם העומד עלינו לכלותנו. סכנה זו כולל גם את התכנית המדינית של ראשי העם לחיסולנו, וגם את יוזמות היחידים מתוכו לפגוע בנו. כדי להינצל מאיום של עם שלם נדרשת סייעתא דשמיא גדולה הרבה יותר. אך על דאגה, גם מאלו וגם מאלו ימנע ה' מלפגוע בנו.
ג. גם לאחר שהעצה הרעה נגדנו הופרה, עדיין ממשיכות המחשבות אודותיה לקנן בראש שונאינו, ואינם מרפים ממנה. הקדוש ברוך הוא ממשיך לסכל את כל מחשבותיהם המתעוררות כל פעם מחדש.
ד. בדומה לתשובה הקודמת, לאחר שתכניתם הראשונה סוכלה, עדיין לא אומרים שונאינו נואש, והם חושבים על דרכים חלופיות להשגת מטרתם, וגם אותן מסכל ה'.
ה. גם אם עצתם לא יצאה אל הפועל, מחשבות השנאה עדיין קיימות בראשם, והן ניכרות ביחסם כלפינו. הקדוש ברוך הוא מוחק את הרושם של שנאה זו.
ו. לאחר הכתוב האמור אנו מצטטים את הכתוב (משלי יט כא) "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". מכך משתמע שמחשבות הם הרהורים בלתי יציבים החולפים בראש ומשתנים מרגע לרגע. לעומתם עצה היא תכנית מסודרת וקבועה מראש. ה' מפר את התכנית המסודרת של אויבינו, וגם מסכל את המחשבות הספונטניות החולפות במוחם.
ז. בדומה לתשובה הקודמת, מחשבות הינן האמצעי להגעה לעצה. תחילה אדם שוקל במחשבתו את הצדדים השונים של הפתרון הרצוי, ולאחר שהפך במוחו את כל האפשרויות הוא מגיע לעצה הנכונה, שהיא המסקנה המתבקשת של כל השיקולים האפשריים. הקדוש ברוך הוא מבטל גם את מטרתם הסופית, וגם את האמצעים שהובילו אליה (על פי המלבי"ם תהלים שם).
ח. יש הבדל בין הפועל 'הפר' לפועל 'הניא'. הפרה היא סיכול תכנית שכבר התבצעה, ואילו משמעות 'הניא' היא מניעה מראש של יציאתה לפועל. לפעמים ה' מסכל את עצת הגויים לאחר שכבר יצאה לדרך, ולפעמים הוא מונע מראש את ביצועה (מלבי"ם שם).
ט. כהמשך לתשובה הקודמת, מניעה מראש הינה ישועה גדולה יותר מסיכול בדיעבד. גם סיכול המחשבה הינו גבורה גדולה יותר מסיכול העצה. 'עמים' חשובים יותר מ'גויים' [2]. נמצא ששני חלקי הכתוב נאמרו בדרך של "לא זו אף זו". לא זו בלבד שהקב"ה מפיר עצת גויים, אלא הוא גם מניא מחשבות עמים (מלבי"ם).
י. שימוש דומה במטבע לשון זו נעשה גם בתפילת 'על הנסים של פורים. "ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו, והשבות לו גמולו בראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ". גם כאן קודמת הפרת העצה לקלקול המחשבה הרעה. לא זו בלבד שהופרה העצה הרעה שחשב המן הרשע על היהודים, אלא נעשתה לו לקלקול, וחזרה והתהפכה על ראשו. על אותו עץ שביקש לתלות את מרדכי נתלה הוא עצמו.
[1] לשון דומה אנו מוצאים בתפילת "אלוקי נצור לשוני מרע" שבסוף תפילת שמונה עשרה, "וכל הקמים והחושבים עלי לרעה, מהר הפר עצתם וקלקל מחשבתם".
[2] המלבי"ם על פי דרכו מפרש ש'גויים' הם המון העם, ו'עמים' הם חשובי ומנהיגי העם. עוד יתכן ש'עמים' הן אומות שלימות, בעוד הביטוי 'גויים' מתייחס ליחידים, כפי שנכתב בתשובה ב.
