מאת הרב טוביה שלמה בר-אילן שליט"א26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 8 דקות
ראשי פרקים:
ייאוש קונה
לפתח רגישות לזולת
שימו לב אל הנשמה
"תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד"
במהלך שירותי הצבאי, בבסיס הקריה בתל אביב, התקיימו עבודות בנין ושיפוצים בסמוך למשרד שלי. יום אחד, אחד הפועלים נכנס וביקש להשתמש בשקע בשביל להטעין מקדחה. לאחר מכן הוא לקח את המקדחה אולם המטען נשאר. כעבור זמן מה, נכנס פועל אחר וברר לגבי מטען של מקדחה. אמרתי לו שיש כאן מטען ושאלתי אותו אם המטען שייך אליהם. הוא אמר שכן והוא לקח את המטען. עבר זמן נוסף, ויום אחד נכנס אותו פועל שהשתמש בשקע וברר לגבי המטען של המקדחה שהשאיר. מיד הבנתי את טעותי. המטען שנשכח כאן היה בעצם 'אבידה'. כאשר אדם אחר נכנס וברר ביחס אליו, הייתי צריך לדרוש 'סימנים' ולא עשיתי כך. למעשה, לא שמרתי על האבידה כפי הנדרש וכפי שקובעת התורה בפרשה שלנו "והיה עמך עד דרש אחיך אותו".
הלכות השבת אבידה בימינו מורכבות מאד. שפע הדברים1, מספר האנשים הרב ועוד גורמים, מאד מקשים על מציאת בעליה המקוריים של האבידה. עם זאת, הלכות אלו עדיין משמעותיות כפי שהסיפור שלי ממחיש ויש לברר עם מורה הוראה בכל מקרה לגופו.
ייאוש קונה
ננסה להעמיק במצוות השבת אבידה, אך תחילה ברצוני לפתוח במצבים בהם האדם פטור מלהשיב אבידה. פרק 'אלו מציאות' פותח במציאות השייכות לאדם משום שהבעלים ודאי התייאשו. אפילו אם אני יודע מיהו הבעלים המקורי של האבידה – מן הדין אינני חייב להחזיר לו אותה.
במבט ראשון, אפשר להתפלא על כך. מדוע הייאוש פוטר אותי מהשבה. מדוע שלא אצטרך להחזיר את החפץ לבעלים שברור לכולם שהחפץ היה שלו והוא זה שאיבד אותו.
מרן הרב זצ"ל (אגרות הראי"ה א, פט) מבאר, שאנו עומדים מול שני עקרונות סותרים. יש 'חופש קנין', יש זכות ממונית לכל אדם וחפציו ובוודאי שעלינו לשמור על כך, אסור להזיקו, אסור לגנוב וכו'. מול אידאל זה קיים רעיון אידיאלי אחר, סותר לכאורה, רעיון של שיתוף הקניין. אנחנו מכירים את הרעיון הזה מהשיטה ה'קומוניסטית' בכלל, ומחיי השיתוף בקיבוצים בפרט. השאיפה לקיים חברה אידאלית שאין בה מעמדות חברתיים, לא קיימים בה עשירים ועניים, כולם ביחד שותפים ברכוש. זה רעיון נפלא ועצום שעוקר את העוני משורשו! אכן, בתור רעיון זה דבר נשגב מאוד, אך במציאות מאד קשה לממש אותו, כפי שאנו רואים בהיסטוריה העולמית.
והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש.
אדם איבד את המצלמה שלו, וחיפש אותה בכל מקום ולבסוף התייאש ממנה ואז אדם אחר זכה בה. למעשה, אפשר לתאר את מה שארע כך, שהמצלמה הינה 'רכוש הכלל'. בשלב מסוים היא בשימושו של האדם הראשון. לאחר האבידה והייאוש, היא עוברת לשימוש המוצא, ומכל מקום היא בבעלות הכלל.
אמנם, הבחנה זו נעשית רק לאחר הייאוש. בוודאי שלפני הייאוש, אין שום רשות לגנוב את רכושו של האדם בטענת ה'שיתוף', חס ושלום, ואסור לגנוב פרוטה אחת אף מאדם שהוא עשיר כקורח. אך כאשר הרכוש אבד, ויש ייאוש בעלים, התורה נותנת מקום גם לרעיון האידיאלי של השיתוף, שיש בו גרעין עצום של טוב, אך הוא אינו יכול להתקיים באופן רציף במציאות שלנו.
לפתח רגישות לזולת
אני חושב שהעניין המוסרי של מצוות השבת אבידה מתומצת במילים "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, ג). אין כאן מאורע יוצא דופן. אין חולה השוכב במיטתו, נפטר אשר יוצאים להלווייתו או להבדיל חתן וכלה שיוצאים לשמחם. בתוך שגרת החיים הרגילה, פתאום האדם רואה אבידה. הנטייה האנושית הראשונית היא להתעלם, כאילו לא ראיתי, כאילו אין הדבר מחייב אותי. משמעות האיסור להתעלם הינה – לשים לב, להיות רגיש למציאות, להיות רגיש לממון החבר.
במצוות השבת אבידה יש אלמנט נוסף: "ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא: "לכל אבידת אחיך", לרבות אבידת קרקע" (ב"מ לא, א). לצד מצוות השבת אבידה הקלאסית, שעל האדם להשיב חפץ שמצא ברחוב, ישנה גם המצווה להציל את ממונו של חברו; אם אדם רואה שחבר שלו חנה באופן אסור ופקח חנייה מתקרב לאזור – עליו להתקשר לחבר ולהזהיר אותו שיבוא להזיז את הרכב. האדם מגלה שהרוויח כסף בגלל טעות של חבירו. עליו להודיע על כך. כל כך 'קל' לנו להתעלם, לתרץ כל מיני תירוצים 'להחליק' ולהמשיך הלאה בחיינו. אנחנו נדרשים להתגבר על הנטיה הזו. להתאמץ ולפתח רגישות כזאת כך שלא נוכל להתעלם מפגיעה בממון הזולת.
שימו לב אל הנשמה
הגמרא בסנהדרין מעלה אותנו עוד קומה. הגמרא אומרת שאדם חייב לא רק בהשבת אבידת ממון, אלא גם באבידת הגוף. חז"ל מדייקים מהפסוק "וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב, ב), ש"והשבתו לו" מוסב לא רק על הממון כפי המובן מפשט הפסוק, אלא גם על ה'אח' – על האדם להשיב גם את אחיו, את חברו ממש, להשיב את אבידת גופו. כלומר – אם אדם רואה אדם אחר שמזיק לעצמו, מזיק לבריאותו – עליו להעיר לו על כך, לעזור לו להפסיק עם זה. זה מצווה, גם מצד הצלת נפשות כמובן, אך גם מצד השבת אבדת גופו של חברו.
החפץ חיים עולה מדרגה נוספת במצוות השבת אבידה (חומת הדת וחיזוק הדת מאמר ג'):
ובפרשת כי תצא כתיב: "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך"…ומזה נוכל להתבונן, אם חסה התורה כל כך על ממונו של ישראל, אפילו על חמורו או שיו, שתעה והרחיק מן הדרך והחובה על כל אחד להטותו הדרך, כל שכן שצריך לרחם על הנפש הישראלית שתועה מן הדרך, אפילו אם יצטרך עמל רב להשיבה… ובאמת בזמנינו, אפילו חוטאים גמורים מצוי ברובם שאינם להכעיס ח"ו, רק תועים בדרך ע"י איזה פושעים שמתעים אותם מן הדרך, והרי הם ממש כשה אובד שאינו יודע איך לשוב אל בית בעליו, ומצווה רבה לרחם עליהם ולהורותם הדרך הנכונה.
יש לנו אחים רבים כל כך הרחוקים מתורה ומצוות, ממש כשה אובד. הם אינם יודעים מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. חובה קדושה מוטלת עלינו לקרב אותם לאביהם שבשמים. להשיב את נשמותיהם שטעו בדרך ואבדו. לצערנו המציאות כל כך שכיחה עד שאנו עלולים 'להתעלם' חס ושלום. לחיות מתוך גישה של 'איש באמונתו יחיה'. גם על כך חל ציווי התורה 'לא תוכל להתעלם'.
בהקשר לזה, חשוב להביא את דברי הגמרא "והשבותו לו – ראה היאך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים" (בבא מציעא כח, ב). כלומר – כאשר אדם מוצא אבידה עליו לדאוג לה ולטפל בה עד שיבוא בעליה. אמנם, באפשרותו לדרוש את עלות הטיפול באבידה מהמאבד. כיון שכך, על מוצא האבידה צריך למצוא את הדרך הנכונה ביותר לטפל באבידה כך שלא ייגרם בסופו של דבר הפסד לבעליה, לדוגמא, אם מצאתי עגל צעיר, שאי אפשר להעזר בו בעבודה החקלאית או בתפוקה של חלב וכדו', הטיפול בעגל הזה עלול להיות רב יותר משוויו של העגל עצמו. על כן אומרת המשנה: "דבר שאין עושה ואוכל – ימכר" (ב"מ ב, ז),
הדבר נכון בוודאי לא רק בעולם של השבת הממון, אלא גם בעולם של השבת הנפש. צריך לראות ולחשוב איך עושים את זה נכון. איך משיבים את הנפש האבודה באופן כזה שהיא באמת תחזור למקומה, ולא באופן שחס ושלום רק ירחיק אותה עוד יותר.
אני חושב שבשהות בישיבה העניין הזה של השבת אבידה זה עניין יסודי מאוד. ה"לא תוכל להתעלם" צריך לפעול חזק מאוד בישיבה. אם אנחנו רואים מישהו ששרוי במצב רוח לא טוב, אסור לנו להתעלם מזה, אנחנו חייבים לשים לב לזה. זה צריך להזיז לנו משהו בנפש, זה צריך להפריע לנו שהוא מדוכדך. כאמור, אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב מהי הדרך הנכונה לפעול, למצוא את הדרך הבריאה לעזור, "ראה היאך תשיבנו לו", זה יכול להיות אתגר גדול לעזור לאדם למצוא את הדרך שלו, לפעמים האדם בכלל לא יודע שהוא נאבד, שנאבד לו איזה חלק בנפש חלילה, וצריך קודם כל לשכנע אותו שאבד לו משהו, לעורר אותו לכך, שישים לב לזה. העיקר 'לא תוכל להתעלם'.
"תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד"
העניין הזה מתקשר מאוד לתקופה שאנחנו נמצאים בה. אנחנו עומדים בחודש אלול, חודש התשובה. דוד המלך אמר: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ" (תהלים קיט, קעו). אומר על זה רבי נחמן:
לפעמים אנחנו מזהים שאנחנו בעצמנו נאבדנו. האדם מרגיש שהוא תקוע במבוי סתום ולא מצליח לחזור חזרה, שהוא תקוע בעניינים מסוימים שהם אינם טובים, והוא זועק לקב"ה לעזרה. הוא פונה אל ה' ומבקש ממנו שישיב את האבידה שלו. זה מהדהד אצלנו עוד מחטאו של האדם הראשון, הקב"ה אומר לו "אייכה?", שואל אותו איפה אתה? 'נאבדת'!
זו צריכה להיות אחת החוויות שלנו בחודש אלול, אנחנו צריכים לשים לב לנקודות שבהן אנחנו קצת אבודים. יש דברים שבהם אנחנו מרגישים שהתקדמנו מאז שנה שעברה, ואנחנו מאוד שמחים ומרוצים בהם, אבל יש עוד דברים שבהם אנחנו עדיין אבודים. יש הרבה עבודה והרבה מה לעשות. מתוך ההכרה במצב האבוד שלנו מתעוררת תפילה לקב"ה. "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ". מתעוררת תפילה שהקב"ה ימצא אותנו, וישיב אותנו אליו.
ב"ה יש הרבה אור בתקופה שלנו, אתחלתא דגאולה. אבל יש גם הרבה צללים. יש רגעים בהם אנחנו מסתכלים על הדור ומרגישים שהוא אבוד לגמרי, שהוא לא מוצא את עצמו. ברגעים כאלה עלינו להרים עינינו אל השמיים ולהתפלל שהקב"ה ימצא אותנו ואת כל עם ישראל, ויחזיר אותנו אליו בתשובה שלמה בעז"ה.
